הדיאלוג שניהל הבמאי היפני אקירה קורוסאווה עם המערב שימש בסיס לכמה יצירות חשובות בתולדות הקולנוע. כך, סרטו "שבעת הסמוראים" (1954) היה בסיס למערבון הקלאסי "שבעת המופלאים" (1960); "המבצר הנסתר" (1958), סרט מסע קומי המתרחש ביפן הפאודלית, היה מקור השראה לג'ורג' לוקאס ו"מלחמת הכוכבים" (1977); יצירת המופת המודרניסטית "רשומון" (1950) עובדה למערבון "זעם" (1964) שביים מרטין ריט; וסרט הסמוראים "יוג'ימבו" (1961) הפך למערבון הספגטי "בעבור חופן דולרים" (1964). וזה עוד בלי לציין סרטים זניחים יותר דוגמת "דייב" (1993) של איבן רייטמן שנוצר בהשראת "קאגמושה" (1980) על גנב עלוב הנבחר לשמש ככפיל של מצביא מת.
"לחיות"- טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
קוראסווה עצמו, כידוע, הושפע מאוד מהתרבות המערבית, וכמה מסרטיו המפורסמים ביותר היו למעשה עיבודים חופשיים למחזות שייקספיריים ("כס הדמים" מ-1957 לפי "מקבת"; "ראן" מ-1985 לפי "המלך ליר"), וטקסטים ספרותיים קאנונים ("האידיוט" מ-1951 לפי דוסטוייבסקי; "בשפל" מ-1957 לפי גורקי). הוא עצמו ציין את מערבוניו של ג'ון פורד, בהם צפה בילדותו יחד עם אביו, כמקור של תשוקה והשראה.
לביקורות סרטים נוספות:
הדיאלוג הטרנס-לאומי הזה, בין קולנוע יפני ומערבי ובין קורוסאווה והמערב בפרט, עולה פעם נוספת נוכח הצפייה ב"לחיות" (Living), עיבוד לאחד מסרטיו הגדולים ביותר של קורוסאווה, ואולי אף הגדול שבהם, "איקירו" מ-1952. כשצפיתי בו לראשונה בפסטיבל חיפה אשתקד אהבתי אותו מאוד. כשצפיתי בו עתה שוב אהבתי אותו לא פחות, אך חשבתי שאולי עדיף לשכוח את "איקירו" – כאילו שזה אפשרי בכלל – או לפחות לא לצפות בו לפני שרואים את "לחיות". לתת לסרט הזה, בבימויו של אוליבר הרמנוס הדרום-אפריקני לפי תסריט מעובד של הסופר והתסריטאי הנפלא, זוכה פרס נובל, קאזואו אישיגורו ("שארית היום"), לפעול את פעולתו הרגשית מבלי להידרש להשוואות.
"לחיות", בעקבות סרטו של קורוסאווה (שכתב את התסריט יחד עם שינובו השימוטו והידאו אוגוני), מספר על פקיד עירייה המתבשר כי נותרו לו מספר חודשים לחיות בעקבות גידול בבטנו. הידיעה הזו שמכה בו – ב"איקירו" משתיק קורוסאווה את פס הקול לחלוטין כדי להדגיש את ההלם והניתוק שחש הגיבור נוכח הבשורה – גורמת לו לשנות את דרכיו. מאדם מופנם ויבשושי הוא מגלה מחדש את טעם החיים במאבק להקמת גן שעשועים במקום חצר אשפתות. סרטו של קורוסאווה עסק בחיפוש אחר גאולה ביפן שאחרי המלחמה. הוא תיאר את התמערבותה של יפן בעקבות הכיבוש האמריקני, את התמוטטותה של המשפחה המסורתית, את השחיתות הגואה, ואת אטימותו של הממסד. מבחינה נרטיבית, הסרט הציג גישה זהה לזו של "רשומון", כאשר בחלקו השני, אחרי מותו הצפוי של הגיבור, דנים חבריו לעבודה בשאלה מה הניע אותו לפעול להקמת גן השעשועים והאם ידע בכלל על מחלתו הסופנית, כאשר כל אחד מהפקידים הצבועים מנסה להציע גרסה משלו למניעיו, ובה בעת לקחת לעצמו את הקרדיט על המעשה.
"לחיות" מתרחש בשנה שבה נוצר "איקירו", אך מטבע הדברים בעוד סרטו של קורוסאווה עסק בהווה של יפן ובחוויה הטראומטית של התבוסה – סרטו של הרמנוס שב אל העבר, אל אנגליה שאחרי מלחמת העולם השנייה בה היא הייתה בצד המנצח. ביל ניי, שחקן יוצא מן הכלל שזוכה פה במתנה יקרת ערך (הוא מועמד לאוסקר על תפקידו, וכך גם התסריט המעובד של אישיגורו), הוא הפקיד העירוני שחייו מתנהלים במונוטוניות מרתיעה. הוא אלמן שבביתו מתגוררים בנו וכלתו, ועבודתו מתנהלת סביב שולחן שהוא חולק עם צעירים ממנו. בכל פעם שמגיע אליו מסמך שהטיפול בו עלול להטריח אותו, הוא מוסיף אותו לערימה הולכת ומצטברת על שולחנו. מסמך כזה הוא בקשה של כמה נשים להקים גן שעשועים במקום מגרש מוזנח ובוצי בשכונתן.
סרטו של קורוסאווה עסק בדרכו בשאלה מהו חזון וכיצד ניתן למצוא משמעות לחיים – סוגיות שהיו בעלות רלוונטיות לחברה היפנית שאחרי המלחמה. בשני הסרטים הגיבור שוקל בתחילה התאבדות, אבל דוחה את הרעיון בעקבות מפגש עם סופר המתקשה להירדם שעמו הוא יוצא, אולי לראשונה בחייו, להתהולל. מאוחר יותר הוא נכבש בקסמה של אחת מהפקידות הכפופות לו (כאן מגלמת אותה איימי לו ווד) שעזבה כדי לעבוד במסעדה. היא זו שגם משקפת לו את חייו כמת-חי במשך כל השנים שעבד במשרד, ללא משמעות או תכלית אמיתיות. הגרסה העדכנית הופכת את הקשר ביניהם לעוד סיפור המזכיר התאהבות של גבר קשיש ונוטה למות במי שמייצגת עבורו את חדוות החיים (ע"ע "ונוס" מ-2006 שבו גילם פיטר או'טול שחקן זקן המתאהב בצעירה פרועה). לא בטוח שבעידן MeToo הסיפור האפלטוני הזה מחזיק, אבל הופעתו של ניי היא כה עדינה ומדויקת עד שאי הנוחות האנכרוניסטית כמעט ולא מורגשת.
2 צפייה בגלריה
הופעה עדינה ומדויקת. ביל ניי ואיימי לו ווד. מתוך "לחיות"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"לחיות" הוא סרט פשוט וסנטימנטלי יותר מזה של קורוסאווה. מהלכיו מפורשים יותר, בין היתר משום שנוספה לו דמות של פקיד צעיר המגיע לעבוד במשרד העירוני (אלכס שארפ), שעוברת איזה תהליך של הכרה והתבגרות במהלך הסרט. יחס המסך המרובע של הסרט וגווני הצבעים (הצלם הוא ג'יימי רמזי) מעניקים לו מראה מיושן במכוון. זהו סרט על אדם המוצא את הטעם לחייו, טעם שאבד לו זה מכבר, דווקא על סף המוות. זאת, בעוד סרטו של קורוסאווה עסק בחידה הזו ששמה אדם. לכן ציינתי שעדיף לא לראות את "איקירו" לפני הצפייה בסרט הזה, ואולי אף לשכוח למשך זמן הצפייה מקיומו. להתעלם ולהתענג. שכן כל סצנה כאן כתובה כל כך יפה, הפקידות הבריטית מעולם לא נראתה רשמית ומרוחקת יותר (אנשים שיושבים שנים סביב אותו שולחן עדיין פונים זה אל זה בתואר "מר"), וביל ניי מעולם לא זרח כך בתפקיד שכמו נתפר למידותיו כחליפת ג'נטלמן בתפירה אישית.
הסרט נשאר נאמן למרבית מהלכיו של "איקירו", כולל פלאשבקים של הגיבור כאלמן צעיר, וכאמור החזרה אל סיפורו אחרי שהוא מת, בשליש האחרון של הסרט. המבנה העלילתי הזה מזכיר לנו כמובן את כוחו של הקולנוע להשיב לחיים דמויות אחרי מותן בזכות היותו אמנות בזמן ושל הזמן. "לחיות" מורכב פחות מבחינה רעיונית, אבל יש משהו מרגש מאוד בפשטותו וביכולת שלו לצוות עלינו לחיות, לשנות מהשגרה, ולחפש אחר משמעות שניתן למצוא, כמסתבר, גם בנדנדה.
