כל מי שתר אחר עדות לחשיבותו התרבותית של "הסנדק" צריך רק לעבור בין שלל האייטמים והכתבות שנכתבו בחודש האחרון על אודות דרמת המאפיה המיתולוגית של פרנסיס פורד קופולה. בכל זאת, לא כל יום חוגגים 50 שנה ליצירת מופת כה זכורה ומשפיעה, שעכשיו, יובל לאחר שיצאה ושינתה את כללי המשחק, כבר חקוקה ב-DNA של האמנות השביעית ותרבות הפופ בכלל. החגיגות מוצדקות, בקיצור, אבל שווה לעצור לרגע ולהידרש להשפעה המונומנטלית הזו של "הסנדק", שחלחלה לאופן שבו עושים סרטים.
האלימות הגרפית, למשל, הייתה גיים-צ'יינג'ר במונחים של הוליווד דאז ("בוני וקלייד", שיצא חמש שנים קודם לכן, הניח את היסודות לכך), ומעבר לכך "הסנדק" גם הביא לשינוי מהותי באופן הסטראוטיפי שבו הוצגו מהגרים איטלקים בתרבות האמריקנית, היה מהסרטים הבולטים שפירקו לגורמים את אתוס החלום האמריקני, ובהצלחתו, הנחיל סופית עבור מערכת האולפנים ההוליוודית את הרעיון של סרט המשך - קונספט שלא היה נפוץ במיוחד עד שיצא "הסנדק 2" ב-1974. אבל יותר מכל, ההשפעה של "הסנדק" בראה ז'אנר חדש.
זה לא שלא היו קודם לכן סרטים על גנגסטרים, יצירות מוקדמות כמו The Public Enemy (1931) ו"פני צלקת" (1932) אשר שילבו בין מאפייני סרטי פשע למלודרמות, והתמקדו באנטי-גיבורים נעדרי מוסר שתכליתם לגרום לקהל הצופים להתיירא מפניהם, אך גם להימשך אליהם דווקא בשל נטיותיהם הסוציופתיות. אבל "הסנדק" הוא זה שהעניק זהות לז'אנר, חידד את האלמנטים הבולטים שלו, הוסיף את הצבע האתני של קהילת המהגרים הספציפית שבה עסק, ובעיקר, הצליח באופן שגרר שלל סרטים נוספים על אודות ארגוני פשע ומאבקי כוח בין גנגסטרים. לרגל חגיגות "הסנדק", החלטנו לבחור את הגדולים מהם.
קזינו (1995)
כמובן שהשאלה הראשונה שצריכה להישאל כאן היא "מה לעזאזל? איפה 'החבר'ה הטובים'? התחרפנתם?". אבל במובנים רבים, המאסטרפיס של מרטין סקורסזה מ-1990 ניצב בפסגה יחד עם "הסנדק", לו הוא חב כל כך הרבה - ולדעת רבים (ביניהם כותב שורות אלו), הוא אף עולה עליו כמעט בכל פרמטר. מיותר להרחיב פה על איכויותיו, בקיצור, אבל לגמרי שווה להרחיב בדבר איכויותיו של "קזינו", שסבל לא מעט בשל ההשוואה לקודמו המופתי. וזה לא שסקורסזה עשה הרבה כדי למנוע את ההשוואות הללו – כמו "החבר'ה הטובים", גם "קזינו" הוא סרט גנגסטרים מובהק שמבקש לחשוף את הריקבון והניוון שמתחת לבלינג של הלייפסטייל הגנגסטרי. גם פה, ליהק סקורסזה את רוברט דה נירו וג'ו פשי (שזכה באוסקר על תפקידו האיקוני ב"החבר'ה הטובים", וכאן מעצב דמות דומה מאוד), וגם פה הגישה הקולנועית היא מקסימליסטית לחלוטין. "קזינו" הוא סרט אפי, קינטי, גועש ושוצף, שלא עוצר לנשום לרגע – לא עניין של מה בכך, בהיחשב ב-178 דקותיו.
אבל הדמיון הברור לקודמו לא מונע מ"קזינו" להיות סרט אדיר, מבדר וסוחף בזכות עצמו, תוספת כבירה לז'אנר. מעבר לכך, ברמת הנרטיב הוא נבדל מ"החבר'ה הטובים" בכך שבניגוד אליו, "קזינו" הוא בעצם סיפור אהבה. אהבה אובססיבית, חולה וחד-צדדית, כן, אבל היא זו שמעניקה לסרט את כוחו הדרמטי – ובדרך, גם מעניקה לשרון סטון את תפקיד חייה, שזיכה אותה בפרס גלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר (שפשוט נגנב ממנה). בנוסף, קיים גם הליהוק המרתק והאנטי-טייפקאסטי של דה נירו כגאון ההימורים הנוירוטי (והיהודי) אייס רוטשטיין, אשר נוהה אחר היצאנית לשעבר והנוכלת בהווה ג'ינג'ר (סטון), שמצדה לא ממש רואה אותו ממטר. ומפשי, כרגיל, אי אפשר להוריד את העיניים, למרות הדמיון בין הגנגסטר האימפולסיבי ניקי סנטורו שהוא מגלם פה, והגנגסטר האימפולסיבי טומי דה-ויטו מ"החבר'ה הטובים". כי אין דבר כזה יותר מדי ג'ו פשי.
דוני בראסקו (1997)
במבט ראשון, סרטו של מייק ניואל, שמבוסס על סיפור אמיתי, הוא תוספת מינורית למדי לז'אנר סרטי המאפיה. יש משהו רגוע ומעט אנמי פה, בטח שאל מול הכאוס המתוזמר והקצב הרצחני של סרטי הגנגסטרים מבית מרטין סקורסזה. אבל הווייב הספציפי הזה, שגרם ל"דוני בראסקו" להישכח מעט עם השנים, נובע מהגיבור שבמרכזו - וזהו גיבור פשוט מופלא.
לא, אנחנו לא מדברים על הסוכן הכפול מטעם ה-FBI שמעניק לסרט את שמו, בגילומו הלא-ממש משכנע של ג'וני דפ (הבן אדם פשוט מתאמץ מדי), אלא על החונך שלו בהלכות המאפיה – הגנגסטר המזדקן לפטי, בגילומו של אל פאצ'ינו. בראסקו חודר לארגון דרך לפטי, חבר זוטר בארגון הפשע שלעד נותר בשוליים, מתרפס בפני הבוסים ונאבק על השיירים בעוד הגנגסטרים הצעירים והשאפתניים יותר מתקדמים על חשבונו. לפטי שמח להעתיר מניסיונו על דוני בראסקו שאיתו הוא מתחבר, והופך למעין דמות אב עבורו – נרגן לעיתים, לעיתים אחרות גאה, ובשלב מסוים, כשחניכו זוכה להכרה אחריה תר כל חייו, גם מקנא ומתוסכל. בידי פאצ'ינו, באחד מתפקידיו הגדולים ביותר, הדמות הצבעונית הופכת לאנושית עד כאב.
הלב יוצא אל הפושע המקשיש והמרופט, שמזהה בצעיר רב-היכולות שהוא מכניס לארגון את הסיכוי למשהו טוב יותר מהמציאות האפורה שלו. הלב נשבר כשהוא מגלה ששם את הז'יטונים שלו על מי שעוד יוביל לאובדנו. פאצ'ינו מכניס נימה מלנכולית שובה לדמות הלוזרית הזו, שמהווה סוג של ריאקציה לבוס האימתני שגילם בסרטי "הסנדק", ובמו ידיו הופך את "דוני בראסקו" לסרט שאסור לפספס.
דרכו של קרליטו (1993)
אם אנחנו כבר בשוונג פאצ'ינו, שווה להמשיך עם הסרט הנהדר הזה בכיכובו, שלא זכה להצלחה רבה עם יציאתו – אולם צבר עוד ועוד מעריצים במהלך השנים, ובצדק מוחלט. "דרכו של קרליטו" עוקב אחר קורותיו של הגנגסטר הפורטוריקני המבוגר קרליטו בריגנדה (פאצ'ינו) עם שחרורו מהכלא אחרי חמש שנות מאסר, ומלווה אותו בניסיונו לחיות חיים חדשים. אלא שכמו שמקונן גנגסטר אחר שגילם פאצ'ינו – מייקל קורלאונה, ספציפית ב"הסנדק 3" – בדיוק כשהוא חושב שהוא בחוץ, הם מושכים אותו חזרה פנימה.
כוונתו של קרליטו להותיר מאחוריו את חיי הפשע נתקלת במציאות המורכבת מחוץ לכותלי הכלא, ובעבריינים החדשים שצצו בהיעדרו, בפרקליט המפוקפק שלו (שון פן בתפקידו הטוב ביותר), ובקודים של הנאמנות שסיגל במהלך חייו – והתוצאה היא טרגדיה ידועה מראש. אבל גם הכיוון הברור שאליו הולך הסרט (אשר מציג את סצנת הסיום שלו על רקע כותרות הפתיחה) לא מנטרל את כוחו הדרמטי הניכר, שנתמך בתסריט הישיר והאפקטיבי של פול אטנסיו, ובבימוי הווירטואוזי, כרגיל, של בראיין דה פאלמה – מי שאחראי לעוד סרט חשוב בקאנון הגנגסטרי, הנכלל גם הוא ברשימה הזו, שוב בכיכובו של פאצ'ינו. כל מי שזקוק להוכחה בדבר מה שעושה פה דה פאלמה מוזמן להציץ בסצנה המהממת המתרחשת בתחנת הרכבת התחתית בסופו של הסרט – ומתכתבת עם סצנה מהממת קודמת מסרט של דה פאלמה, "הבלתי משוחדים", שמצדה התכתבה עם סצנת מדרגות אודסה מ"אוניית הקרב פוטיומקין" האגדי של סרגיי אייזנשטיין. אבל קצת הסתבכנו, אז בואו נסיים איך שהתחלנו: "דרכו של קרליטו" הוא סרט נהדר. וזהו.
היו זמנים באמריקה (1984)
שירת הברבור של הבמאי האיטלקי הדגול סרג'יו לאונה ("הטוב, הרע והמכוער") היא לא שירה כמו שהיא אופרה – אופרה טרגית אשר לוקחת מ"הסנדק" את תמת שברו של החלום האמריקני, ורוקמת ממנה אריג מפואר, אפי ועצום-ממדים. העלילה פרושה על פני שלושה עשורים, מ-1933 ועד ל-1968, ומתארת את עלייתה ונפילתה של חבורת גנגסטרים יהודיים בניו יורק – נודלס (רוברט דה נירו), מקס (ג'יימס וודס), קוק-איי (וויליאם פורסיית') ופטסי (ג'יימס היידן). ולאונה מצליח לשים את האצבע בדיוק על קו התפר החשוב שבו נמצאים גם "הסנדק" וסרטי גנגסטרים מובחרים אחרים – המפגש שבין חברה בצמיחה, קפיטליזם משתולל, מהגרים רעבים לחתיכה מהעוגה (בסצנה אחת מהסרט, ממש באופן מילולי), וחולשות אנושיות.
העוז הקולנועי של הסרט הזה, 229 דקות בגרסתו הרשמית (כשיצא הוצג בארה"ב בגרסה מסורסת ומבולבלת של 144 דקות, אבל לאונה בכלל תכנן להציגו בשני חלקים כסרט בן שש שעות), פשוט לא ייאמן. מהצילום עתיר-ההוד של טונינו דלי קולי, דרך השחזור התקופתי המדוקדק, ועד לפסקול הבלתי נשכח של אניו מוריקונה – הכל פה ענק, טוטאלי וסוחף לחלוטין. אך בעיקר, זוהי המחויבות של לאונה להצגת גיבוריו כפי שהם שקעקעה את מעמדו של "היו זמנים באמריקה" כמאסטרפיס.
אלו לא גנגסטרים מהזן הרומנטי, אלא חלאות אדם אלימות, רצחניות וחסרות מעצורים, טיפוסים נאלחים הנמשלים בידי יצריהם. בשתי הזדמנויות שונות מוצגים מעשי אונס מזעזעים שמבצע נודלס, גיבורו של הסרט – כשאחת הקורבנות היא אהובת נעוריו דבורה (אליזבת מגוורן). האמצעים הקולנועיים של לאונה, החזון הגדול מהחיים שלו והמוזיקה החמה והעוטפת של מוריקונה אולי מכסים את יצירת המופת האחרונה שלו במעין דוק רומנטי, אולם גם הם לא מצליחים להסתיר את הזרם השחור העכור שזורם מתחת לרחובות העיר - ובליבם של גיבוריו.
בתעוזתו לחשוף את הזוהמה שתחת החלום האמריקני, "היו זמנים באמריקה" מהווה רקוויאם לאידיאלים הנאצלים שעליהם נבנתה האומה הגדולה בעולם – והוכחה נוספת לכך שכמו במאים דגולים אחרים מההיסטוריה של הקולנוע (מבילי ווילדר ועד מילוש פורמן), גם לאונה מדגים שלפעמים, העיניים הזרות הן שרואות נכוחה.
צומת מילר (1990)
הסרט הנפלא הזה של האחים כהן מחתן בין סרטי הגנגסטרים לפילם נואר – הגנגסטרים ברמת העלילה והדמויות, הנואר ברמת העיצוב והאמצעים הקולנועיים. הסיפור הפתלתל עוקב אחר מאמציו של טום ריגן (גבריאל ביירן), יד ימינו של הבוס לאו אובאנון (אלברט פיני), למנוע את חיסולו של סוכן ההימורים ברני בירנבאום (ג'ון טורטורו בתפקיד מדהים). ג'וני קספר (ג'ון פוליטו המבריק), מאפיונר איטלקי, הוא שנחוש לחסל את ברני – אולם ברני הוא אחיה של ורנה (מרשיה גיי הארדן), בה הבוס אובאנון מאוהב. אבל גם ריגן מאוהב בה, וברני בהחלט לא מקל על ההחלטה המסוכנת לנסות ולהחזיקו בחיים. כמתבקש, זה הולך להיגמר בדם.
הכהנים, כדרכם, הופכים כל דיאלוג לממתק, ועם מבחר הדמויות הצבעוניות שלהם משחקים בשנינות עם הארכיטיפים של סרטי הז'אנר. ובינתיים, הצלם שלהם בארי זוננפלד (שהפך לבמאי מצליח בהמשך ואחראי ל"גברים בשחור") עושה כבוד למסורות של שני הז'אנרים מהם שואב הסרט, והופך כל שוט למפגן מסוגנן ואווירתי. אולם, כפי שהרחיב מבקר הקולנוע המנוח רוג'ר איברט בביקורת שלו על הסרט, יש משהו מעט סינתטי ב"צומת מילר".
זהו סרט גנגסטרים שמודע בכל העת להיותו כזה, וכמו מביט מבחוץ, מלא כבוד אך גם מעט משועשע, על מה שמתרחש בו. הכהנים אף פעם לא גולשים פה לפרודיה או מבט פוסט-מודרניסטי מובהק, אבל האהבה הברורה שלהם לז'אנרים הללו נוטלת מ"צומת מילר" משהו מהאותנטיות שיכולה הייתה לקחת אותו לשלב הבא – מאחד מסרטי הגנגסטרים הטובים ביותר, לטופ של הטופ שמאוכלס ב"הסנדק", "החבר'ה הטובים" ו"היו זמנים באמריקה". מרוב שהוא מושלם, יוצא שהוא לא ממש שם.
פני צלקת (1983)
סרטו של בראיין דה פאלמה, לפי תסריט מאת אוליבר סטון (שעיבד את הסרט באותו השם מ-1932), הפך בשנים מאז צאתו לאחד מהסרטים המגדירים של העשור בו נעשה – יצירה איקונית, מצוטטת וזכורה, שזכתה מאז לאינספור פרודיות והומאז'ים (והשפיעה עמוקות על תרבות ההיפ-הופ, שאימצה את הקודים המאצ'ואיסטים, הסגידה לבלינג וההתרסה). במובן מסוים, מדובר ביצירה אחות ל"וול סטריט" (1987), אותו ביים סטון – שם, נדונה החמדנות התאגידית שהשתוללה בשנות ה-80 ופשטה את אמריקה ממוסריותה וערכיה, בעוד "פני צלקת" הציג את המימוש חסר-הרחמים של החלום האמריקני, ואת ליטרת הדמים שהוא גובה.
טוני מונטנה (אל פאצ'ינו, וזה הזמן לצעוק בקול !Say hello to my little friend) מהגר מקובה כשהוא חסר כל, ומטפס לפסגת עולם הפשע של מיאמי כשהוא מותיר מאחוריו שובל של גופות. אלא שהפסגה היא מקום בודד להיות בו, שובל הגופות הזה יצר כמה אויבים מסוכנים, ובכל מקרה, טוני הוא האויב הגדול ביותר של עצמו.
שם המשחק פה הוא האופן שבו הצורה תואמת לתוכן. בצבעי ניאון בוהקים, עם הפסקול האלקטרוני הפועם של ג'ורג'יו מורודר ותצוגות משחק שלא עוצרות באדום, "פני צלקת" הוא סרט שמחבק את המוגזם, הדקדנטי והמלאכותי, ומהווה מראה אפלה לתקופה בה נעשה. באופן מכוון לחלוטין, כמובן. האלגוריה פה לא מורכבת במיוחד, אבל דה פאלמה טוען כל סצנה בתחושה של אבדון מתקרב וגורל בלתי נמנע, ויוצר סיר לחץ שמתפוצץ בשיא הבלתי נשכח של הסרט.
האג'נדה שלו ברורה בכל העת – גם כשטוני מגשים את חלומותיו, דה פאלמה מתאר אותם כסיוט. סיפור המוסר שהוא טווה כאן, גדול מהחיים וחסר רחמים כמותם, מבקש מצופיו לצלול איתו לתוך הסיוט הזה. בזמן אמת לא רבים נענו – האלימות הרבה והקולנוע המוקצן של דה פאלמה הרתיעו אותם. אולם כפי שמגלה מעמדו המיתי של הסרט כיום, היחס אליו השתנה. בתרבות הסוגדת לכסף, מעמד וכוח, יצירה על אודות מחיר הדמים של אלו צמחה למעמד אגדי. אירוני משהו, לא?
ועוד כמה, בקטנה:
"הכבוד של פריצי" (1985) – מהתלת מאפיה שחורה-משחור של ג'ון יוסטון על אודות צמד מתנקשים של המאפיה (ג'ק ניקולסון וקתלין טרנר) שמתאהבים, בטרם מוטל עליהם לרצוח זה את זו. לראות בעבור תצוגות המשחק המשעשעות, והטון הביזארי והלא ממש רציני שנוסך יוסטון בכל העניין.
"סימנים של כבוד" (2007) – דרמת המתח המשובחת הזו, בבימויו של דייויד קרוננברג, מתרחשת בתוככי שורות המאפיה הרוסית בלונדון וכוללת סצנה אחת – בבית מרחץ, עם סכינים, ובעירום מלא של כוכב הסרט ויגו מורטנסן – שלא תשכחו לעולם. וואו.
Outrage (2010) והמשכונו, Beyond Outrage (2012) – צמד סרטי היאקוזה הקשוחים של טקאשי קיטאנו הם הכי ישירים ונעדרי סאבטקסט שסרטים כאלה יכולים להיות, בתיאורם את מאבקי הכוח הברוטליים שבין כנופיות יאקוזה מתחרות. מהפשטות הלקונית הזו, הפרימיטיבית, נובע ייחודם, כמו גם מכך שאין פה אף דמות אחת שאותה ניתן לאהוד באיזשהו אופן – כולם בריונים רצחניים שדוהרים לעבר גורלם האכזר. על החלק השלישי של הטרילוגיה של קיטאנו, Outrage Coda מ-2017, שהמיר את המהלכים המקיאווליסטיים של צמד קודמיו בעוד אלימות בוטה, לגמרי אפשר לוותר.
"ממלכת החיות" (2010) – קור מצמית נודף מסאגת הפשע העוצמתית של דייויד מישוד האוסטרלי, שגם הניבה סדרת טלוויזיה לא רעה; קור שנובע מהריקבון המוסרי העמוק של גיבוריו, בני משפחת פשע שלא בוחלת באמצעים, ומחלחל גם ליחסיהם הנפיצים זה עם זה. חבל שמאז, מישוד טרם הגשים את ההבטחה הגדולה.
Election (2005) והמשכונו, Election 2 (2006) – צמד סרטי המאפיה המהנים של המאסטר ההונג קונגי ג'וני טו צופנים בתוכם עלילות פתלתלות, דחוסות ורצופות תפניות - על אודות כנופיה הונג קונגית בה המנהיג נבחר בבחירות פסאודו-דמוקרטיות - וגם אקשן מהנה, הומור לא צפוי וביקורת פוליטית, על ההשחתה הצפויה מראש של כל מערכת שכזו. כיף גדול.
