כריסטופר נולאן הוא אחד הקולנוענים הבודדים שפועלים כיום בהוליווד וזוכים למעמד של סלבריטאים כ"במאי על". אבל כשבוחנים את הקריירה המפוארת שלו, שתי יצירות בולטות כבעייתיות בלשון המעטה: "התחלה" מ-2010, ו"טנט" מ-2020. אחד ההיבטים המשותפים לשני סרטי המדע הבדיוני הללו הם סיפורי הרקע היומרניים והקשים להבנה, וקווי העלילה הסבוכים שיוצאים מהם ומתפתלים בפער שבין תודעה למציאות, בין טכנולוגיה למציאות. מדומה. מכנה משותף נוסף: אחיו הצעיר של הבמאי, ג'ונתן נולאן, שמאז "ממנטו" המבריק מ-2000 ליווה את רוב הפקותיו, לא היה שם לצידו כתסריטאי. אולי זו הסיבה שלקח על עצמו להפיק את הסדרה The Peripheral ("הפריפריאלי", בתרגום חופשי) שמזכירה מאוד את החומרים הללו, כדי שיוכל להראות לכריסטופר איך עושים זאת נכון, על המסך הקטן, ביחד עם בת זוגו ושותפתו היצירתית ליסה ג'וי.
נולאן וג'וי, שעומדים גם מאחורי הסדרה "ווסטוורלד" של HBO, מובילים את The Peripheral כחלק מעסקה ארוכת טווח עם אמזון פריים. בעזרת התסריטאי סקוט ב. סמית' הם עיבדו את ספר המדע הבדיוני של וויליאם גיבסון, ונעזרו בגב הכלכלי המבוסס של ג'ף בזוס כדי להעניק לעולם העתידני, המסתורי והמורכב חיים חדשים על המסך. ואכן, מלאכת בניית העולם בסדרה מושקעת וראויה להערכה, והתוצאה מרשימה. אבל היי, גם "התחלה" ו"טנט" היו מופעים חזותיים מרהיבים. הסרטים ההם הרתיעו רבים ממעריצי הבמאי בגלל העלילות שביקשו לאתגר את הצופים ולהעשיר את חוויותיהם האינטלקטואליות, אך הלכו והסתבכו בתוך עודף פרטים. וכך, מרוב תפניות הם התבלבלו והשתבללו לתוך עצמם בתוך מגבלות המדיום הקולנועי, הנפח שלו והקצב שהוא מכתיב. אלו הם מקרים קלאסיים של שלם הקטן מכלל חלקיו, שהוציאו את הצופים מפוקוס. במקרה של The Peripheral העלילה סבוכה לא פחות, אבל הפורמט הטלוויזיוני מאפשר לכולנו לצלול לעומקה, להכיל, לעבד ואפילו לנסות להבין.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
כמו "התחלה", גם בפתח The Peripheral מוצגת בפנינו מעין טכנולוגיה חדשנית של מציאות מדומה, שקושרת בין הכאן והעכשיו של גיבוריה לבין עולמות חלופיים. בסרט של כריסטופר נולאן חזינו בלאונרדו דיקפריו מצמיד לראשו התקן שמשגרו לתוך חלומותיהם של אנשים אחרים, בעודו נכנס למצב שינה כפוי. ואילו בסדרה של ג'ונתן נולאן זוהי קלואי גרייס מורץ שמצמידה לראשה התקן שמשגר אותה לסביבה עתידנית לא מוכרת, בעודה נכנסת למצב שינה כפויה. בשני המקרים יש משחק חמקמק בין ההתרחשויות בשטח לבין הדמיון, או מה שהדמויות תופסות כדמיון הוא בר קיימא רק בעולמם הפנימי. האם זו מציאות או רק מציאות נפשית? שאלות אפיסטומולוגיות אלה מניעות את פלין פישר, הדמות הראשית בסדרה, צעירה מבריקה ורבת תושייה בדרום ארצות הברית ב-2032, שמוצאת עצמה במקרה, או שלא, במרכזה של מלחמה על עתיד האנושות שמתחוללת הרחק במונחים של מיקום - בלונדון, כ-6,500 ק"מ מביתה שבהרי האפלצ'ים, וגם במונחים של זמן - השנה היא 2099, 67 שנים קדימה אל העתיד.
נורת אזהרת מסע בזמן בוודאי נדלקת בראשכם, אבל אין מדובר בפאסט-פורוורד לעבר או ריוויינד לעתיד מהסוג שהחריב את עלילת "טנט". במקרה של The Peripheral הדמויות עצמן לא משוגרות קדימה או אחורה, אלא מתנחלות בתודעתם של מארחים שמספקים להם נוכחות פיזית מעבר למגבלות הזמן. זה מתאפשר באמצעות אותה טכנולוגיה מתקדמת שנופלת בחיקה של פלין. כשהיא מתחברת אליה לראשונה, היא חושבת שמדובר במשחק רשת שעשוי להניב לה ולאחיה ברטון (ג'ק ריינור) כסף שנדרש לצורך רכישת תרופות לאמם החולה. בתוך החוויה הווירטואלית היא מגלה את עצמה מחדש בתוך גופו החסון של ברטון, ונשלחת למשימה בהוראת קול מסתורי בראשה. המשימה מוכתרת בהצלחה וזאת רק ההתחלה, יהיו עוד רבות כאלה. אבל מה שנתפס אצלה לראשונה כשעשוע מאתגר נחשף כניסיון אחרון להצלת האנושות. מלחמה מציאותית מאוד, גם אם היא לא המציאות המיידית שלה.
הפרק הראשון מוקדש ברובו לבניית העולם, כלומר, שני העולמות המקבילים ביניהם נעה עלילת הסדרה. מצד אחד הדרום האמריקני המוזנח והמוחשי עם קרוונים אכולי קורוזיה ופאבים מטונפים. מצד שני לונדון העתידנית, בה הוקמו מוניומנטים עצומי ממדים בסגנון רומא העתיקה שמשקיפים מעל רחובות סטריליים מלכלוך או מבני אדם, ומבוססים על תשתית טכנולוגית גלויה וסמויה.
פלין היא השער בין שני העולמות הללו, שהם מרהיבים בדרכם כפי שהם מוחשיים. עם כל גיחה ללונדון העתידית היא צוברת יותר מידע ובסופו של דבר גם הבנה לתרחישים הבלתי נתפסים אליהם נקלעה. זה לא עוזר שהגורמים החתרנים שזימנו אותה ל-2099 הם אנשים אניגמטיים עם כוונות נסתרות ולא בהכרח טובות: מאשת הקשר שלה אליטה ווסט (שרלוט ריי), לבן בריתה ווילף נתרטון (גארי קאר) ועד האוליגרך הרוסי לב זובוב שחולש עליהם (ג'יי ג'יי פילד). בהמשך היא מגלה לחרדתה שהזרימה בזמן היא לא חד צדדית ומתנקשים נשכרים לחסל אותה ואת אחיה, כמו מל"טים שנשלחו לעבר בהכוונת מפעילים מהעתיד. כך מתנהלת לה מלחמת אווטארים בשני צירי זמן. החומרה קיימת במציאות העכשווית, אך התוכנה מגיעה מן מהעתיד, או מהעבר.
הנסיבות שמאחורי עלילת המתח צצות פה ושם. בכל פרק ניתנים יותר ויותר רמזים בנוגע למתרחש, ומי נגד מי בכל הסיפור הזה? עניין שגם פלין עצמה תוהה לגביו. הפרקים הראשונים נועדו להזין אותנו בעיקר בשאלות, אבל האתגר העיקרי של היוצרים מאחורי הסדרה היא למתוח את הצופים מספיק כדי להותיר אותם סקרנים בנוגע לתשובות, לפחות עד סוף העונה הראשונה, שמורכבת משמונה פרקים, וכל זאת מבלי לאבד את תשומת לבם בדרך. זו לא משימה פשוטה. קשה לשמור על סף ריכוז ומיקוד הנדרש מסיום פרק אחד לפתיחת הפרק השני. עד כמה שההפקה עצמה מרהיבה וסצנות האקשן שמתחוללות פה ושם מלאות אדרנלין, אין לרשות הצופים טכנולוגיה שמטמיעה אותם בסיפור, ואם הם נרדמים מול המסך זה לא בגלל השפעת התקן כזה או אחר, אלא בגלל שהם התקשו לעקוב ושקעו בשינה.
על אף האתגרים הלא פשוטים שהיא מציבה לצופיה, The Peripheral מציעה תוכן מושקע, מעמיק ואפילו רלוונטי מעין כמותו לאנושות בעידן שלנו שמתמסרת לרשתות החברתיות ואפשריות המטאוורס שהן מציעות, וגם באופן אישי לכוכבת מורץ. רק בחודש שעבר סיפרה השחקנית בת ה-25 איך הושפלה קבל עם ועד כשצילום שלה נערך בצירוף תמונה של דמות מ"איש משפחה" כמם באינסטגרם שלעג למבנה גופה.
"לאורך שנים הייתי מסוגלת להיות קלואי הפומבית וזו הפרטית, אבל כששני העולמות האלה התנגשו - הרגשתי פגיעה ופתוחה", אמרה בריאיון, וסיפרה שהלעג גרם לה להתבודד, "אני חושבת שהפרעת גוף דיסמורפית, שזה משהו שכולנו צריכים להתמודד איתו בעולמנו, מועצמת באמצעות הרשתות החברתיות. זה דופק את השכל". הנושא מתקשר להתמודדות של הדמות אותה היא מגלמת בסדרה, כשבחסות הטכנולוגיה היא מתארחת בגוף של אדם אחר בעתיד. החוויה המערערת הזאת, היא רק אחת מהסוגיות הפילוסופיות האישיות והחברתיות, שהסדרה מציפה. היא מושקעת ומתגמלת, אבל מהצופים תובעת קשב, ריכוז, סבלנות, עירנות והעמקה - כל מה שהכעיס את הקהל בסרטים של כריסטופר, אולי זה יעבוד בסדרה של ג'ונתן.