בעולם מושלם, המרוץ לאוסקר היה מבוסס כל כולו על צפייה מעמיקה של חברי האקדמיה האמריקנית בסרטים, הערכתם על פי תקנים איכותניים, וללא שיקולים זרים. כך מנקודת ההתחלה ועד לקו הסיום על במת הטקס הנוצץ בלוס אנג'לס. אבל למי שלא שם לב, העולם שלנו אינו מושלם. לא בישראל, לא באוקראינה, לא בקטאר ואפילו לא בהוליווד. המרוץ לאוסקר לא מתנהל בתנאי מעבדה של אולמות הקרנה חשוכים, וזירת ההתמודדות האמיתית היא זו של יחסי הציבור מחוץ לבתי הקולנוע. סרטים מוצגים בפני חברי האקדמיה המצביעים כמוצרים סופיים, ולמרות שיש חשיבות לטיבם, בתהליך משתלבים גם היבטים שמחוץ למסך: הסיקור התקשורתי של היצירות, הביקורות, פעילות היח"צ מאחוריהן, השיח הציבורי שהן מעוררות, וגם האירועים שנערכים לקידומן. לעתים אפילו הקייטרינג עשוי להטות את הכף, בעקבות מזלג שהעדיף מנת שרימפס במסיבה של סרט אחד, על פני קורנישון שהוגש בקבלת פנים של אחר.
3 צפייה בגלריה
מועמד זניח לאוסקר הסרט הזר שמצא את עצמו בלב סערה תקשורתית. מתוך "פארחה"
(צילום: נטפליקס)
גם באוסקר מי שמשקיע משפיע - במיוחד אם הוא משביע. ועל כן, עונת הפרסים נחשבת גם לעונת המסיבות בהוליווד. הקרנות מיוחדות של הסרטים המועמדים נערכות על בסיס יומיומי בלוס אנג'לס ובניו יורק, בליווי קבלות פנים שופעות אוכל ושתייה עם רשימות מוזמנים קשיחות יחסית השמורות לאורחים בעלי זכות הצבעה. מדובר במנה העיקרית בתפריט של כל קמפיין אוסקר, וכפי שאפשר להבין מדובר בהפקה שעולה המון כסף, אפילו יותר ממה שנדמה לכם. במיוחד בימים אלה, שבהם רבים מהמועמדים הבולטים לאוסקר כושלים בקופות ("טאר", "מילה שלה" ואפילו "משולש העצבות"), החשיבות של הסרטים עצמם, הבמאים שיצרו אותם והכוכבים שמופיעים בהם מתגמדת ביחס לחברות ההפקה והאולפנים שתומכים בהם, ויכולים להוציא מכיסם הון על יחסי ציבור ועל ארוחות שחיתות. להפקה הקטנה של "פארחה" אין את המשאבים הללו. הדרמה הזניחה הזו נשלחה כנציגת ירדן לאוסקר הזר ללא סיכוי מעשי להשתלב בו.
בלי גב של חברת הפצה אמריקנית, לבמאית דארין ג'יי. סלאם ולצוות ההפקה מאחורי "פארחה" אין תקציב מספק לקמפיין אפקטיבי, אבל יש להם הרבה מזל: משרד התרבות הירדני לא הקצה כספים לקידום הסרט, אבל הישועה הגיעה דווקא מישראל. הפוליטיקאים המקומיים, והמחאה שהניעו נגד שידור הסרט בנטפליקס ונגד הקרנתו בתיאטרון הערבי-עברי (אלסראיא), לא הגדילו את התקציב שעומד לרשות אנשי יחסי הציבור של "פארחה", אבל העניקו להם תחמושת חיה לעבוד איתה בעודם מנסים לעורר את תשומת ליבם של חברי האקדמיה המנומנמים ולשכנע אותם לתת להם את קולם. הכול מגיע בעיתוי מושלם מבחינתם, שבועות ספורים ומכריעים לקראת ההכרזה על הרשימה הקצרה (השורטליסט) ב-21 בדצמבר. באופן פתאומי מאוד "פארחה", מועמד זניח לאוסקר הזר (אחד מבין 92 סרטים שנשלחו מכל העולם), הפך לנושא שיחה חם בישראל, בעולם הערבי, וגם בתקשורת הבינלאומית. והתודות לאיתמר בן גביר, חילי טרופר ואחרים.
לכתבות נוספות בנושא:
"פארחה", למי שלא מעודכן, הוא דרמה תקופתית שסיפור המסגרת שלה המלווה נערה פלסטינית שאפתנית ב-1948, דווקא יכול להתחבר לאווירה הציבורית בהוליווד, לולא הייתה משולבת בו סצנה ארוכה ומזעזעת במהלכה חיילים ישראלים מתעללים בבני משפחת פליטים, לפני שהם מוציאים אותם להורג ומותירים תינוק למותו. מאז חשיפת ynet שבישרה לציבור הישראלי על בחירת הסרט כמועמד ירדן לאוסקר ועל עלייתו לשירות הסטרימינג נטפליקס, צופים זועמים איימו להתנתק מחברת התוכן במחאה על "עלילת הדם האנטישמית נגד צה"ל". בן גביר, טרופר, ליברמן והאחרים לא צפו בו, מה שלא מנע מהם לרכוב על הסנטימנט הכללי בישראל, ממש כמו העיתונאים, שגם הם לא ראו את הסרט אך העלו אותו, ואת התגובות לו, על ראש כותרותיהם. זה עבד היטב לכולם באווירה העכשווית בארץ, וזה עובד טוב אף יותר עבור יחצני "פארחה" ומאמציהם הנואשים לפרוץ דרך במרוץ חסר הסיכוי שלהם בארצות הברית.
בכפר הגלובלי, מחאות כפי שהן מדווחות בעברית מקבלות הד בינלאומי מיידי בתיווך הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת הבינלאומיים. מגזינים יהודיים אמריקניים תיארו את הפרשה בשפה האנגלית כשהם עומדים בצד הישראלי המתנגד לסרט, ובמקביל אל ג'זירה וערוצי חדשות אחרים במדינות ערב סיקרו את אותן ההתרחשויות בדיוק - מנקודת מבט ביקורתית כלפי המשטר הציוני ומאמצי ההשתקה שלו. גורמים המקורבים להפקת "פארחה" בארצות הברית מודים כי הם עוקבים מקרוב אחר הדיווחים, ומלקטים לתיק העיתונות שלהם גם את אלה וגם את אלה, מתוך כוונה לנצל את תשומת הלב שהתעוררה במזרח התיכון לצורך תנופה יש מאין, בישורת האחרונה של הקמפיין שלהם לקראת הכרעות השורטליסט. בדיעבד מסתבר שמנקודת המבט שלהם, האפשרות שנטפליקס תיכנע ללחץ ותסיר את "פארחה" מהשירות, לא הייתה גרועה כל כך. לתרחיש הזה הייתה אפילו הבטחה, הם היו יכולים לשנות את האסטרטגיה השיווקית שלהם ולשגר קמפיין מתקרבן מהול במאבק על חופש הביטוי.
בניגוד לציפיות של רבים בציבור הישראלי ומנהיגיו מימין, בנטפליקס הותירו את "פארחה" זמין לצפיית מיליונים ברחבי העולם (למעט תושבים בסקנדינביה וטיוואן שם מופץ הסרט תיאטרלית), אך הגישה לסרט נחסמה עבור ישראלים בעלי ממשק בעברית. ייתכן שמדובר בהגבלה טכנית שנקבעה לבקשת ההפקה הירדנית שהעדיפה להימנע מחשיפה לקהל בארץ, או אולי בצעד יזום מטעם נטפליקס. כך או כך, בהפוך על הפוך, העובדה שחברת הסטרימינג האמריקנית עמדה על שלה, פגעה בתוכניות המגירה של סלאם ואנשיה, שהתכוננו לצאת בבליץ תקשורתי עם ראיונות תגובה על תרבות הביטול של ממשלת ישראל. במקום זאת, הם נאלצו להסתפק בהצהרה מטעמן ברשתות החברתיות, המנסה להציג אותן כלוחמות בהשתקה ובצנזורה: "הניסיונות הללו להשתיק את הקולות של היוצרות הערביות ולמנוע מאיתנו לספר את הסיפור ואת האמת ההיסטורית שלנו הם לא פחות מאשר פגיעה באנושיות שלנו ומנוגדים לחופש הביטוי".
3 צפייה בגלריה
הסצנה האכזרית שבה חיילי צה"ל מוצגים כרוצחים, דווקא פוגעת בסיכוייו של הסרט להצליח. מתוך "פארחה"
נכון לעכשיו, התגובות המוגזמות בישראל לבחירת ירדן ב"פארחה" כמועמדתה לאוסקר הזר ולעלייה לשידור בנטפליקס (שני אירועים שכנראה שלובים אחד בשני - זמינות לקהל בינלאומי טובה לקמפיין של "פארחה", התהדרות בסרט זר נוסף עם נוצות אוסקר זה נחמד לתדמית של נטפליקס), לא הגיעו לראש סדר היום של תעשיית הקולנוע האמריקנית. אבל לא כדאי לזלזל באפשרות שהסיקור בתקשורת בארצות הברית ילכוד את תשומת הלב של בוחרי האקדמיה בקטגוריית הסרט הזר - יהיו אשר יהיו. ובתזמון הנוכחי לא מן הנמנע ש"פארחה" תכבוש לעצמה חלק משיחת היום בהוליווד. ה"גרדיאן" הבריטי כבר התייחס לפרשה, וכך גם רשת החדשות פוקס ומגזין הקולנוע "דדליין". בינתיים התפרסמה בניו יורק טיימס ביקורת (מפרגנת יחסית) על הסרט. כל אלה מגיעים בתזמון מיטבי עבור סלאם וצוותה ומניבים לה פרסום חינם שלא היה עולה בידיה לולא המחאה בישראל - אוצר של ממש שנפל לידיה.
אפשר להניח במידה רבה של ביטחון ש"פארחה" לא יעבור את הסינון הראשוני וישתלב בין 15 סרטי הרשימה הקצרה בקטגוריית הסרט הזר. זו לא יצירה קולנועית טובה מספיק, הסצנה המזוויעה רק פוגעת בה ובסיכוייה, ואפילו הגב המדומיין של נטפליקס לא עוזר, אפילו פוגע. כדאי להזכיר שאין מדובר בהפקת מקור של חברת התוכן האמריקנית שמבחינתה בכלל מרכזת מאמצים ב"בארדו" של אלחנדרו גונסאלס אינייריטו שמייצג את מקסיקו, וב"במערב אין כל חדש" של אדוארד ברגר שמייצג את גרמניה - שני סרטים שנתמכו על ידי נטפליקס ומקודמים על ידה (כולל מימון של הקרנות מיוחדות, אירועים ומסיבות). אפילו משרד התרבות הירדני מעדיף להתעלם מהסערה. אפשר להזכיר שבשנה שעברה הוא העדיף על פני "פארחה" את הדרמה "אמירה" שגם עסקה בחיי הפלסטינים ונשלחה לייצג את הממלכה באוסקר הזר, ואז נמשכה מועמדותה בגלל מחאת האסירים הביטחוניים בבתי הכלא הישראלים שראו בה פגיעה בכבודם.
הסיכוי היחיד, הקטן, של "פארחה" להישאר במרוץ הוא ליצור הדים תקשורתיים אקטואליים בשם הצדק וכנגד השתקה מהסוג שמקדמים הפוליטיקאים בישראל. זה לא מספיק כדי לשכנע את חברי האקדמיה האמריקנית, אבל מומנטום מהסוג הזה יכול לתת פוש בלתי צפוי כמו במקרה של "ימים טובים יותר" מאת דרק צאנג שנשלח כנציג הונג קונג חרף התנגדותה של ההנהגה בבייג'ינג. הסרט אומנם נשלף בכפייה מפסטיבל ברלין 2019, אך הגיע עד לטקס האוסקר כשהוא נישא על ההתנגדות לצנזורה בסין. ואילו השנה בולט בגזרת הסיכויים "עכביש קדוש" של הבמאי הגולה האיראני עלי עבאסי שעורר סערה קשה במולדתו, ומייצג את דנמרק שבה הוא חי ועובד, למרות האיומים מטהרן. "הילד מגן עדן" של טאריק סאלח הוא מותחן פוליטי בדיוני המתרחש באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, והוא מוחרם ברחבי העולם הערבי, אך נשלח על ידי שבדיה למרוץ וסיכויי ההצלחה שלו מצוינים, למרות, ובעיקר בגלל מחאת השלטונות במצרים והממסד הדתי המוסלמי.
וזאת כנראה הבעיה הכי קשה שמדינת ישראל עומדת בפניה על רקע הפרשה - התדמית הנוכחית שלה בקהילה הבינלאומית. בין אם קמפיין האוסקר של "פארחה" יצליח למנף את הסקנדל כדי לעבור את הסינון של השורטליסט, ובין אם לא, הרושם שמתקבל בעולם נוכח סיקור הפרשה הוא שמדובר באומה שמרנית, לאומנית ואלימה שעומדת בקו אחד עם המשטרים הדכאניים של סין, רוסיה, איראן ומצרים. הנזק שנגרם מהפשפוש של סלאם באירועי הנכבה ובפשעי המלחמה שנטען כי בוצעו בפלסטינים במהלך מלחמת העצמאות, מתגמד מול הפנים המכוערות של ישראל כפי שהם נחשפות כלפי חוץ בתיווך התקשורת הבינלאומית כאן ועכשיו, בימים אלה, רגע לפני הקמת ממשלת הימין החדשה. "פארחה" הוא סרט, זה הכול. ההתנגדות הציבורית העזה אליו בארץ, והלחץ הפוליטי למחוק אותו מהתודעה הוא הרושם הרע שייצרב בה. הקמפיין ההסברתי לתיקון הנזק הזה ולשיקום תדמיתה של מדינת ישראל יעלה למשלם המיסים הרבה יותר מתקציב יחסי הציבור של "פארחה", והוא כנראה לא יהיה יעיל יותר ממנו. זה אולי לא הוגן בעיניים ישראליות, אבל גם בנושאים פוליטיים אין ערכים מוחלטים. כאמור, עולם מושלם זה לא.
