משהו מאוד דרמטי קרה ללנה פרייפלד בהקרנה שבה צפתה לראשונה בסרט "ולריה מתחתנת". בעודה מביטה בדמות הראשית שגילמה, כלה בהזמנה, היא הבינה שהגיע הזמן לפרק את החבילה הפרטית שלה. "הייתי בטוחה שאשפוט את עצמי על המשחק, אבל במקום זה נשאבתי לסרט, לסיפור של ארבעת האנשים שמחפשים את האושר שלהם ולא מצליחים להתחבר. בסוף הסרט פרצתי בבכי, פתאום קיבלתי כאפה על החיים שלי. שאלתי את עצמי על מה אנחנו מבזבזים את החיים? על לעצום עיניים ולקיים משהו כי צריך? כי אני כמעט בת 35 וצריכה להתחתן ולהביא ילדים? שבועיים אחרי ההקרנה הזאת עזבתי את הבית. עזבתי זוגיות של תשע שנים".
וואו.
"כן. הבנתי שבחיים האישיים התנהלתי המון שנים על אוטומט".
מה זה אומר?
"יש בסרט משפט - 'נישואים זו עסקה'. הרבה פעמים אנחנו נכנסים לזוגיות, יודעים שצריכה להיות זוגיות, וצריך להתפשר, ואת רובנו לא מלמדים להילחם על אושר וכשזה לא מתאים זה בסדר לפרק. זה כאילו לא לגיטימי. כל הזמן אומרים על הדור שלנו שזה 'דור אינסטנט'. אני לא מהדור הזה. אני נשארת, עובדת, נלחמת, מתפשרת. אז הייתי בזוגיות שלא התאימה לשנינו, שנינו רצינו דברים שונים מהחיים והמשכנו. ופתאום ראיתי את זה, ראיתי את הדמות שגילמתי ואמרתי, היא אמיצה, היא מאדרפאקר. אז אני לא אהיה אמיצה? הייתי צריכה מקום לגור בו ונזרקתי על ספות, ואז חברת ילדות מבאר־שבע שגרה במרכז תל־אביב אמרה לי לבוא אליה. בבוקר הראשון אמרתי לה, 'אם הייתי אומרת לך לפני 17 שנה שבגיל 35 נהיה רווקות שותפות בתל־אביב, היית מאמינה לי?' זה הזוי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
למה הזוי?
"כי אפרופו דברים ש'נשים צריכות', אישה בגילי צריכה כבר להיות אחרי שלושה ילדים לפחות. צריכה להיות נשואה עם משפחה, מסודרת. מאכזב אותי שזו הדרישה, שהיום אף אחד לא יסתכל ויגיד לי, 'וואו, כמה השגת בקריירה שלך' אלא 'וואי ממי איזה יופי אבל מה עם זוגיות, מה עם ילדים? מה עם הרחם שלך?'"
הסרט "ולריה מתחתנת" מתייחס גם לעניין הכלכלי. כשהחתונה הופכת לעסקה. מה את חושבת על זה?
"זה לא רק נשים אוקראיניות, זה משהו שהוא כלל עולמי. תחשבי עלינו - הדיבור בחברות, לפני שמתחתנים, זה 'מה הוא עושה? יש לו כסף? הוא מסודר?' זה דיבור מאוד שגור ונורמלי. וברמה התרבותית, כל השידוכים שנעשים ביהדות זה משהו שקיים משחר ההיסטוריה. עסקאות של זיווג שתמיד יש שם נדוניה, היבט כלכלי, היבט של מעמד, שמסתכלים על זוגיות כעל עסקה, חבילה, ורק היום יש ניצנים של לגיטימציה לדבר על אהבה, על הגשמה עצמית".
את פוגשת את זה בחיים שלך כרווקה?
"ממש עכשיו, אחרי שנפרדתי, אמרו לי, 'טוב, עכשיו להביא מישהו מפוצץ'. ואני אומרת איך מביאים? מה עושים? יש חוגים שמסתובבים שם ומכירים מישהו מפוצץ? אז אומרים לי, 'נדבר עם ההוא'. מנסים לעשות שידוך כלכלי ואני אומרת לא. אני מאמינה באהבה, ברומנטיקה, בפיות!"
בינתיים פרייפלד מגשימה את עצמה יפה בקריירה. היא שיחקה בתפקיד ראשי ב"כפולים" עם מיקי ליאון ורומי אבולפיה, ולצידו של עוז זהבי ב"העיר הטובה". בנוסף, הייתה מועמדת לפרס אופיר על המשחק ב"ולריה מתחתנת", סרט שזכה בפרס אופיר לתסריט הטוב ביותר וגרף 14 מועמדויות בתחרות. הוא זכה בפרס בפסטיבל חיפה, התחרה כמועמד בסרט הבינלאומי בפסטיבלי הסרטים בקליבלנד, במיאמי, בונציה, בטורקיה ובציריך. לאחרונה עלה להקרנות ברחבי בתי הקולנוע בארץ. פרייפלד מגלמת שם את כריסטינה - אזרחית אוקראינית שהתחתנה עם גבר ישראלי וחיה איתו ארבע שנים בישראל. ולריה, אחותה הקטנה של כריסטינה מגיעה בעקבותיה, לפגוש את בעלה המיועד וגורמת לאחותה לבחון את העבר מחדש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היא נולדה באוקראינה, בת יחידה. כשהייתה בת שלוש עלתה משפחתה הגרעינית לקיבוץ מחניים, ושנתיים לאחר מכן קיבל אביה - מדען העוסק בעיכוב תהליכי הזדקנות - הצעת עבודה מאוניברסיטת באר־שבע, והשלישייה (פלוס כלב), הדרימו לבירת הנגב. "בחיים שלי לא הרגשתי שונה" היא אומרת, ואז מוסיפה, "היה פה ושם קצת, 'רוסייה מסריחה' אבל היינו פותרים את זה בדרכים של שכונה, במכות".
הלכת מכות?
"בטח, ככה היינו עד כיתה ז', אבל זה פשוט היה כמו להגיד שלום. מאז שאני זוכרת הייתי אחת מכולן. ההורים שלי מזכירים לי היום שבאיזשהו פרק בחיים התביישתי לדבר ברוסית. שדיברתי איתם בעברית, עניתי להם בעברית, כמעט לא דיברתי רוסית. אני זוכרת שפעם היינו שמים עץ אשוח לנובי גוד, ובכיתה ג' צרחתי על אמא שלי שתעיף את זה מהבית ומאז לא היה עץ אשוח בבית כי התביישתי".
"הייתי בכיתה עם ניב סולטן, יעל אלקנה, דור הררי. לקראת סוף שנה ג' התחלתי להגיד כולם מצטלמים, אצלי לא קורה כלום. ואז מתקשרת לנה קריינדלין. אמרה, 'בואי תעשי אודישן'. עשיתי ואז לנה אומרת לי, 'יש לי חדשות טובות ורעות. הטובות זה שהתקבלת, הרעות זה שאת לא הולכת להתפרנס מהתיאטרון'"
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך מישראל?
"אני זוכרת את עצמי מתקופת בית הספר, בלהקת מחול, בטקסים. ההורים שלי רשמו אותי לחוג בלט בגיל חמש כי 'ילדה צריכה עיסוק אחר הצהריים'. וזה לא שמדובר בחוג פעם בשבוע, זה בית ספר לבלט. בגיל חמש זה היה פעמיים בשבוע ומגיל 12 הייתי כל יום בבלט מאחר הצהריים ועד הלילה. הבלט כי ילד צריך העשרה. אז ההורים האנליטיים שלי לא העלו על דעתם שאעסוק בריקוד באופן מקצועי. וכשהשתחררתי מהצבא אמרתי לאמא שלי שזה מה שאני רוצה. זו הייתה שנת אבל עבורה כי הילדה לא תהיה רופאה".
מאוד סובייטי.
"חכי, ואז אחרי שרקדתי שש שנים בלהקת 'קמע', אמרתי להם, 'אני רוצה להיות שחקנית' ואז היא באמת חשבה שהשתגעתי. להירשם בגיל 28 ליורם לוינשטיין זה לא הגיוני".
מה הם אמרו?
"'יש מלא שחקנים, מלא אנשים מוכשרים, בריקוד הלך לך כי היה לך מזל. איפה תשחקי? איך תתפרנסי?' ובבית הספר למשחק לא עשיתי תפקידים גדולים, הייתי בכיתה עם ניב סולטן, יעל אלקנה, דור הררי, כל הכרישים. לקראת סוף שנה ג' התחלתי להגיד שיט, כולם מצטלמים, הולכים לתיאטראות, אצלי לא קורה כלום. עבדתי בבר, לימדתי בלט. ואז מתקשרת אליי לנה קריינדלין (מנכ"לית תיאטרון גשר)".
מה היא אמרה?
"היא אמרה, 'אנחנו מחפשים שחקנית לאיזה תפקיד, בואי תעשי אודישן'. זה היה אודישן ל'העבד'. עשיתי, ואז לנה אומרת לי, 'טוב חמודה, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. הטובות זה שהתקבלת, את הולכת לשחק את התפקיד הראשי עם סשה דמידוב, החדשות הרעות זה שאת לא הולכת להתפרנס מהתיאטרון. אבל תפקיד ראשי, מזל טוב'. היא גם אמרה לי, 'אני מקווה שחבר שלך מרוויח טוב'".
מה ענית?
"צחקתי ממבוכה, אבל גם אם היא הייתה אומרת לי, בואי לעבוד בחינם - תפקיד ראשי, סשה דמידוב, גשר - הייתי אומרת יאללה".
לגבר היו אומרים משפט כזה?
"הוא לא היה לוקח את התפקיד, או שהיה דורש יותר כסף. גם כשרקדתי היה לי חבר ששנינו נכנסנו בתור מתלמדים ללהקה, והוא אחרי שלושה חודשים אמר, 'קדימה, אני צריך משכורת, לא יכול לעבוד בחינם'. ואני לא העזתי ללכת לעשות שיחת שכר. לא היה לי אומץ להיכנס ולהגיד, 'אני צריכה יותר כסף'. אני אפרפר, אלמד בתל מונד, בבאר־שבע, בפתח־תקווה, אעבוד בבר, אעשה חלטורות. אז לטלפון מהתיאטרון ציחקקתי ממבוכה ואז צרחתי 'אלוהים תודה'".
תיאטרון גשר הפגיש אותך עם הזהות שבבאר־שבע ניסית לטשטש?
"זה מצד אחד הפגיש אותי איתה, ומצד שני בשביל הרוסים האמיתיים הייתי ישראלית. פתאום הרוסית שלי לא הייתה מספיק טובה, דיברתי עם יבגני אריה ז"ל ברוסית מקולקלת והוא היה נקרע מצחוק, אמר לי, 'את ילדה ישראלית'. בגשר לא הייתי מספיק רוסייה ובתעשייה אני לא ישראלית בכלל. הולכת לאודישנים של רוסיות ואין לי מבטא. אבל אני יודעת לעשות מבטא פצצה, מכניסה ניואנסים של אמא שלי".
ואיך את מרגישה עם הטייפקאסט?
"אכלתי סרט. גם כשלמדתי משחק הייתה בדיחה - לנה תצא מביה"ס למשחק והיא לוקחת למגי אזרזר את כל התפקידים. כי באופי אני מגי, בדיבור, בשכונה. ופתאום אני מקבלת את האסופות, הקרות, הרוסיות. אני חושבת שאין ברירה אלא לזרום, כי קודם כל צריך להכיר אותי. מצד שני יש לי קלף חזק - אני גם וגם. לא רק. יש לי עוד שפה, עוד תרבות. ואני אתן עם זה בראש. אבל זה עדיין משהו שאני צריכה לכבוש. להוכיח שאני לא רק זה. אני מבינה שזה לא המלהקות, אלא תפיסות חברתיות".
כלומר אם לא היו קוראים לך לנה אלא ליבי היית מקבלת תפקידים אחרים?
"אמרו לי את זה. פעם מישהו אמר לי, 'את צריכה לשנות את השם'. אמרו לי גם 'תצבעי את השיער למשהו פחות בלונדיני כי זה יותר רציני'. וואו, יש פה בן אדם עם נפש, עם אישיות, שמישהו ידבר איתי רגע, יכיר אותי. בהקרנה בחיפה איזה מישהו זר בא אליי ושאל, 'את בכוונה לבושה כמו רוסייה?' שאלתי, 'מה זה לבושה כמו רוסייה? איך רוסייה מתלבשת?' לבשתי מכנסיים שחורים, נעלי עקב שחורות וחולצה ארוכה עם פייטים. יש מצב שלפני כמה שנים הייתי מצחקקת, אבל זה חירפן אותי. אמרתי לו, 'כי רוסיות לובשות מכנסיים שחורים ועקבים?' והוא אמר, 'תראי איך כולם לבושים'. אמרתי לו, 'זה שאנשים בוחרים לבוא עם כפכפים וטישרט ואני באה לפרמיירה שלי לבושה בצורה מכובדת - זה רוסי?' זה מאוד העליב אותי".
מהילדות המוקדמת באוקראינה היא לא זוכרת דבר. עדיין יש לה משפחה שם מצד אביה שאיתם היא בקשר יומיומי."הם באמת נלחמים על החיים שלהם. אני זוכרת שאמרתי לבת דודה שלי, 'בואי קצת לישראל, תנקי את הראש', והיא אמרה, 'אני לא עוזבת את האדמה. אם אני לא אשמור על האדמה מי ישמור עליה?'"
ובמקביל בישראל אנחנו במלחמה על זהותה של המדינה.
"וזה מעציב אותי נורא. אני לא מאמינה שזה מה שקורה ב־2023, זה סוריאליסטי. כשמישהו מונע מכוח ואגו ולא מדאגה אמיתית לאזרחים, לרווחה, לזכויות אדם, זה הדבר הכי מסוכן שיכול להיות. לי יש משפחה בדיקטטורה. הם מבינים מה זו דיקטטורה. ואנחנו מנהלים עכשיו מלחמה על זכויות אדם, על חופש".
הממשלה הנוכחית רוצה להעביר רפורמה שבמסגרתה בג"ץ לא יוכל להגן על זכויות נשים, לצד הרחבת סמכויות של בית הדין הרבני.
"אני מאוד מוטרדת מזה, מאוד. לי זה ישר מתקשר עם המצב ברוסיה. אני גם מסתכלת על גרמניה הנאצית והאנשים שאמרו, 'אנחנו חיים את החיים הקטנים שלנו ולא לוקחים על עצמנו את מה שקורה', אבל זה מתחיל בזכויות נשים שייפגעו ובסוף כולם ייפגעו".
את יוצאת להפגין?
"כן, כשאין לי הצגות. וההצגות הן חשובות - זה אנטיגונה, אדיפוס. אלה טקסטים על שלטון רומס, על משטר מדכא, על זכויות אדם, על כוח שנמצא בידיים של איש אחד. אלה טקסטים שנאמרו לפני 2,500 שנה והנה אנחנו נלחמים כאן על החיים שלנו. את יודעת, החלום שלי תמיד היה לשחק את גולדה מאיר. היא הסממן הישראלי לאישה עם ביצים. מה היא הייתה אומרת על מה שקורה פה עכשיו? כנראה מזיינת את כולם, עושה מהפך".
פורסם לראשונה: 07:35, 24.03.23
