עד 7 באוקטובר, הקריירה הייתה הדבר הכי חשוב לגל מלכה. אבל אז הגיעה המלחמה וסדר העדיפויות התהפך. "בשלושת השבועות שבן (רובין, בעלה - ת.ב) היה בעזה, הכול השתנה", היא משתפת בריאיון שיעלה ב"7 לילות". "בלילה אחד, חסרת אונים, הדלקתי נרות והתפללתי. הבטחתי שאם בן חוזר חי הביתה, אני מביאה לו ילדים. אין מצב שאני לא אהיה אמא מהזוגיות המדהימה הזו".
רבות דובר וסופר בסרטון שהעלתה, ובו בן, צלף ולוחם בצנחנים, מתקשר אחרי שלושה שבועות של דממה מלב עזה, בדיוק כשהיא החלה בטקס הפרשת החלה שערכה בביתה לשלומו. יום למחרת הטלפון, הוא חזר הביתה. "כולם הגיעו לראות אותו ואז הלכו מהר, להשאיר אותנו לבד. אמרו לעצמם שבטח נקפוץ אחד על השני, ניכנס למיטה. זה ממש לא היה הסיפור. זה היה מורכב", מלכה נזכרת, "הוא הגיע בן אדם אחר. הוא היה זר ונורא עייף. גם אני הייתי זרה, ירדתי בשלושה שבועות 5 קילו מדיכאון וסטרס. זה היה כזה 'היי' וחיבוק עדין. אני מסתכלת עליו ורואה בעיניים שלו שעברו עליו מיליון ואחד דברים".
למרות הרגע הקשה הזה, מלכה עמדה בהבטחה שלה. "בערב הלכנו לאכול המבורגר שהוא אוהב. הוא אכל בביסים גדולים ואני אמרתי לו שאני רוצה להיכנס להיריון. הוא נחנק. שאל אותי: 'את רצינית?'. אמרתי לו שמאוד, שאם לא יהיה לי ילד ממנו ולא נמשיך את החיים, אין לנו זכות להתקיים פה. אנשים מתו כדי שנחיה פה ונקים משפחות".
כעת, לצד הדאגה לבעלה שאמור לחזור לסבב מילואים נוסף בספטמבר, מלכה מתמודדת גם עם פוסט-טראומה שצפה ועלתה מאז 7 באוקטובר. "הייתי בפיגוע תופת בבורגס, בתוך אוטובוס שהתפוצץ. אם כולם חוששים, אצלי זה אקסטרה. כשאני מסתכלת על השמיים ויש נקודות לבנות של יירוט, מתחילות לי רעידות, קוצר נשימה. במחשבה שלי, טיל עכשיו ייפול לי על הראש. אני מכירה את המזל שלי. או שהוא מבריק, מנצח, או שהוא חרא".
בימים אלה מלכה (30) נחה בבית, אך קוצרת את פירות עשייתה: העונה השלישית והאחרונה של "המפקדת" תעלה ב-2.9 בכאן. לאחרונה הצליחה להרגיז את קהל העוקבים שלה כשהעלתה לאינסטגרם את הטקס שערכה לגילוי מין העובר, ובו הגיבה בשוק כשגילתה שזו בת. "כל המלחמה היה לי בראש שיהיה לי בן חזק, שיחרע לי את הבית, יעשה בלגנים. אני טום בוי, מה לי ולבנות? ואז כולם יצאו עליי. 'חולת נפש', 'מסכנה התינוקת', 'טעות שהיא יצאה לאישה כמוך', 'תסתמי ותלדי'. אומרים לי: 'נשים לא יכולות להיכנס להיריון ואת נקלטת בשנייה, ואז את בוכה שיש לך בת ולא בן'. אבל כל אחד וסיפור החיים שלו. את לא הצלחת להיקלט, אבל אני איבדתי את אבא שלי בגיל 19.
"היריון זו ברכה וזה נס גדול, אבל מותר לי להיות אנושית ולהתבאס, ואפשר כצופה לדלג הלאה. אנשים לא יודעים מה קורה לי בבית. אף אחד לא יודע שב-12 בלילה אני משתנקת מקוצר נשימה, כי בטעות ראיתי חדשות או שסיפרו על עוד גופות חטופים שהוחזרו. זה עושה לי צירים. אם יש לנו אפשרות ליהנות מבריאה של תינוק, אנחנו נחגוג את זה ונחגוג את זה ביג טיים".
