המקום: שפת הים. ובכן, לא בדיוק חוף גורדון או יפו, אלא שפת ים שהוקמה על במת תיאטרון ירושלים. טונות של חול אמיתי, אנשים בבגדי ים, קוראים, מפטפטים, אוכלים, נעים מפה לשם, ילדים בונים ארמונות בחול, משחקים בכדור. נופש.
3 צפייה בגלריה
בואו לחוף הים, בירושלים. מתוך Sun & Sea
(צילום: Evgenia Levin, Courtesy of the artists)
ותוך כדי כך הם שרים – שירים קליטים ופשוטים – שמספרים על מה קרה להם ומה קורה עכשיו. לכאורה שום דבר מיוחד: גבר שר על הלחץ שלו בעבודה; כרוז החוף קורא שוב ושב לא להיכנס עמוק לים כי יש זרמים ומערבולות; טיסה שנאלצה להסתיים בשדה תעופה אחרי שאפר נכנס למנועי המטוס; גברת מבוגרת שרה על שמן השיזוף. לכאורה שום דבר מיוחד, אך בלי משים, מכל שיר מבצבץ איום נסתר או מוחשי: הים אכן השתגע; דצמבר שפעם היה מושלג הוא חמים ואביבי; השמים מזמנים למטוסים הפתעות לא נעימות; האלמוגים מתים. ופה ושם מפלח צליל מתכתי, מעין סירנה – האם זו סירת מרוץ בים או אולי קולה המקדים של התפרצות געשית שמבקשת להתפוצץ עלינו?
הקהל במופע הזה עומד ומסתובב על פיגום שהוקם כמה מטרים מעל ומסביב לחוף. אנחנו מביטים בנופשים, שמשתעשים להם בחוף באופן שכולנו מכירים. ודווקא הקירבה הזו ממחישה ביתר תוקף את נוכחותו של האיום המתגלגל ובא.
Sun & Sea הוא, בדומה לכותרת המשנה שלו, מיצג מוזיקלי על עולם שוקע. לכאורה אנחנו חוזים באירוע קייט חביב ומענג, אך אל תוכו או מתוכו מחלחלת אימה: הכחדת הסביבה ואיתה האנושות כולה. ותודעת ההכחדה הזו - כל-כמה שהיא לכאורה מדהימה, עולה במופע הזה באופן פסטורלי. וזו בעצם מלכודת: השירה הנעימה מפתה אותך להתענג. אלא שמתוך הסט-אפ הנינוח לכאורה מחלחלים פנימה האיום, תודעת הטבע הגוסס והכאב.
כך למשל גברת אחת מתפייטת על יופיה של השונית "שהאלמוגים בה לבנים ובוהקים". והיא אינה מבינה כלל שהלובן הזה הוא צבעם של אלמוגים מתים. "וכל-כך נהדר", היא אומרת, "שעל שונית המחסום הגדולה יש מלון ומסעדה ואפשר לשתות פינה קולדה", לא מודעת, כמו כולנו אולי, למחיר שהטבע משלם על ההתענגויות שלנו. ובעלה, מתרווח על כיסא נוח לכאורה אך הוא: "כבר לא יכול יותר. לא יכול עם כל הלחץ. אבל מפחד שיבוזו לי בעבודה, שיגידו שאין לי כוח רצון, שאני לוזר; תשישות, תשישות, תשישות". וכך הוא אולי ממחיש את ה"טריק" הבסיסי של המופע כולו: הפרדוקס הזה שבין נופש הקייט, שאמור להרגיע לכאורה, אך אינו מרגיע כלל. ודווקא כשאתה מתרווח בחול החמים, עוצם עיניים ומבקש להרפות, דווקא אז מסתערת עלינו האימה.
אגב, משכו של המופע הוא כשעה. אבל הוא מתקיים ברצף לאורך כל הערב. יש שעוזבים אחרי חצי שעה, ויש צופים שנשארים יותר (אני נשארתי לשני סבבים שלמים).
אומנם Sun & Sea הוא מופע מליטא, אך רובו מושר באנגלית (עם תרגום מוקרן). המופע אינו חדש ועלה בתצורה ראשונית כבר לפני חמש שנים. אך גובש ועוצב כפי שהוא היום ב-2019 לכבוד הביאנלה בוונציה, שם שימש אירוע מרכזי של הביתן הליטאי. הוא זכה לתהילה עצומה בביאנלה, לתורי ענק של צופים ולפרס הראשון - אריה הזהב. ומאז נע ונד בעולם כולו. כך למשל, טרם בואם לישראל, הם הספיקו להופיע בחודשים האחרונים בפסטיבלים בספרד, פורטוגל, גרמניה, פינלנד, הולנד ובלגיה.
3 צפייה בגלריה
יש סיבה שהמופע זכה באריה הזהב. מתוך Sun & Sea
(צילום: Evgenia Levin, Courtesy of the artists)
השיר היחיד בכל המופע הזה שעוסק ישירות ובגלוי באקלים ובסביבה, מופיע לקראת סופו, במעין התרסה אירונית של הדור הצעיר. דווקא הדור הצעיר, שדומה כי הוא היחיד העירני באמת לעולם המתכלה. צמד נערות, אחיות תאומות, שרועות על מגבת בחול ושרות כך: "בכיתי כל-כך הרבה כששמעתי שהאלמוגים יעלמו, ואיתם יכחדו הדגים; בכיתי כל-כך הרבה כששמעתי שרבבות דבורים נופלים מהשמיים, ושאיתם יכחדו הצמחים; בכיתי כל-כך הרבה כשהבנתי שאינני בת-אלמוות... [אבל אפשר] להדפיס אותי במדפסת D3. וכך כשגופי ימות אשאר על פני האדמה. בלחיצת כפתור מדפסת נוכל לשחזר את העולם. ואלמוגי D3 אינם דוהים לעולם. ב-D3 נוכל לחיות לנצח".
היצירה האפקטיבית הזו היא מעשה ידיהן של שלוש יוצרות ליטאיות שזוכות לשבחי הלל בכל העולם. קשה לבטא את שמותיהן, אבל ננסה: הבמאית היוצרת היא רוגילה ברצ'וקאיטה, המלחינה - לינה לאפליטה וכותבת המילים ואיוה גראניטה.
ולא נותר לי אלא להמליץ בחום: אם עדיין תוכלו להשיג כרטיסים, רוצו לירושלים ולכו לים.
3 צפייה בגלריה
אם תוכלו להשיג כרטיסים, עשו זאת. מתוך Sun & Sea
(צילום: Andrej Vasilenko, Courtesy of The Artists)
