עכשיו ששירות הסטרימינג של דיסני כבר אצלנו - אוקיי, אז הוא לא ממש מצליח להיטען בסטרימר שלכם, ויש ימבה פרקים שחסרים בכל מיני סדרות, והכתוביות באות והולכות כשבא להן, ולפעמים הסרט שהתחלתם את הצפייה בו מפסיק מעצמו ומתחיל מחדש, אבל היי, דיסני אמרו שזה פה, אז זה פה! - הגיע הזמן להיטפל אליו קצת. וב"להיטפל", הכוונה היא לחפור מבין התכנים המוצעים בדיסני+ דווקא את הכישלונות הגדולים של אולפן העכבר, להבדיל מאשר שלל ההצלחות המאסיביות שיצאו את שעריו במהלך השנים. חלק מהכישלונות האלו לא היו מוצדקים, והצפייה החוזרת בהם מאששת זאת. חלק מהאחרים, עם זאת, מעולם לא היו צריכים לקרום עור, גידים וצלולויד. אז בואו נתחיל עם החפירה. הוויכוחים יחכו לאחר כך.
"ג'ון קרטר" (2012)
"ג'ון קרטר", עיבוד רב-תקציב לעלילות המד"ב המוקדמות שרקח אדגר רייס בורוז (יוצר "טרזן"), אמור היה להיות הצלחה מסחררת. לרשות הבמאי אנדרו סטנטון, אשר עזב את פיקסאר כדי לביימו אחרי שיצר שתיים מהיצירות הגדולות ביותר של האולפן ("מוצאים את נמו" ו"וול-אי") עמד סכום עתק של למעלה מ-260 מיליון דולר (הסכום התנפח ליותר מ-350 מיליון אחרי עלויות השיווק וההפצה). עם במאי יצירתי ומבריק ומספיק כסף כדי להגשים את כל שאיפותיו, ל"ג'ון קרטר" היו כל הסיבות שבעולם להצליח, ובענק. אבל "ג'ון קרטר" לא הצליח בענק. למעשה, הוא לא הצליח בכלל, למרות הכנסות של למעלה מ-280 מיליון דולר. בסופו של יום נרשם הסרט כאחד מהכישלונות הגדולים ביותר של דיסני אי פעם, ואחד מהכישלונות הקולנועיים הגדולים בהיסטוריה באופן כללי.
הסיבות לכך רבות ומגוונות, החל ממסע השיווק הקלוקל של הסרט (כולל שמו, מכיוון שלך תסביר לציבור הרחב מי זה לעזאזל ג'ון קרטר ולמה זכה לכך שייקרא סרט על שמו), דרך הליהוק חסר המוג'ו (טיילור קיטש איננו שחקן שיכול להוביל בלוקבאסטר מסוג זה), ועד לרעיון עצמו. הרי אופרת המד"ב החלוצית של בורוז פורסמה בדיוק 100 שנים לפני צאת הסרט. משום כך, כל היצירות הז'אנריות שהושפעו ממנה ונעשו מאז פשוט גרמו לכך ששום דבר מהמתרחש על המסך לא נראה מקורי במיוחד. או מקורי בכלל.
אבל לפעמים, מקוריות היא אוברייטד. "ג'ון קרטר" היה ונותר אחלה סרט, בסך הכל, אם באים אליו בלי יותר מדי ציפיות. הוויזואליה והאפקטים המיוחדים מרשימים מאוד, הליהוק צופן כמה הפתעות משמחות (ווילם דפו גונב את ההצגה אפילו בתור חייזר), ורוח שטות כללית שורה על הכול ומרנינה את הלב שוחר-הז'אנר. אלוהים יודע שהיו סרטי מד"ב/אקשן גרועים מ"ג'ון קרטר" שנחלו הצלחה גדולה. עזבו שמות.
שורה תחתונה: אקסטרווגנזת מד"ב מהנה שבהחלט לא מצדיקה את המוניטין האיום שלה. תנו לה צ'אנס נוסף בערב דל באופציות, לא תתחרטו.
"הקדירה השחורה" (1985)
עד כמה נכשל סרט האנימציה הזה, שדרש 15 שנות פיתוח ועבודה ואחז בתואר החגיגי של הסרט ה-25 בסדרת סרטי האנימציה הקלאסיים של דיסני, כמו גם תואר סרט האנימציה היקר ביותר שהופק עד אז (עם תקציב של 45 מיליון דולר)? ובכן, מספיק כדי להכניס את דיסני למשבר שאיים על קיום חטיבת האנימציה שלה (והסתיים ארבע שנים מאוחר יותר, כש"בת הים הקטנה" יצא, שבר קופות ופתח את עידן הרנסנס של דיסני). מספיק כדי שהחברה תחביא אותו במרתפיה במשך 13 שנים מאז שיצא הסרט למסכים, ועד שניאותה להוציא אותו ב-DVD. אבל לא הייתה זו רק הבושה מעצם הכישלון הנדיר שגרמה לכך, אלא בעיקר הטון האפל של "הקדירה השחורה", שהבעית את ילדי האייטיז ועמד בסתירה למניפסט הבידור המשפחתי של דיסני.
בדיעבד, צפייה מחודשת מגלה שהכול נכון. "הקדירה השחורה", שמבוסס על צמד הספרים הראשונים בסדרת ספרי הפנטזיה "ארץ פרידיין" של הסופר האמריקני לויד אלכסנדר, ומתאר את מסעם של נער החווה טרן וחבריו להביס את המלך המקורנן הרשע, הוא סרט אפל שמלא בסכנת מוות, אימג'ים מטרידים/מפחידים, ומעשה הקרבה עצמית שובר-לב של דמות אהובה. אך האישיו האמיתי, לפחות מבחינת הזאטוטים, יהיה הנבל של הסרט – המלך המקורנן, בקולו של ג'ון הרט המנוח. מדובר בנבל רציני ומצמית, מרחק שנות אור מהנבלים המשעשעים שהפכו את היצירות של דיסני קלות לעיכול לקהל הצעיר, מקפטן הוק ועד להאדס של "הרקולס"; מהסוג שעלול להבליח גם בסיוטיו של הצופה הבוגר. האנימציה, מצדה, איננה מהמרשימות של האולפן לדורותיו ומתאפיינת במונוטוניות-מה, והחבילה כולה קודרת, עגמומית ולמען האמת, די משמימה. ריספקט לדיסני על הניסיון האמיץ לצאת מהתלם ולהרים סרט פנטזיה/קווסט עם טון אפל מובהק, אבל מה לעשות שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.
שורה תחתונה: קוריוז מסקרן עבור חובבי דיסני להוטים ובוגרים מספיק כדי לשאת את זוועותיו, אבל סרט בינוני שבהחלט עלול לצלק קלות את הקהל הצעיר שיחווה אותו. מצד שני, אם הילדים גונבים כמה דקות של "חתונה ממבט ראשון" לפני שאתם מגרשים אותם למיטה, הם כבר חסינים בפני כל.
"שוליית המכשף" (2010)
אוקיי, בואו רק נתחיל מהאקסיומה לפיה אף סרט שבו ניקולס קייג' מגלם מכשף עתיק יומין לא יכול להיות סרט גרוע. ו"שוליית המכשף" הוא אכן לא סרט גרוע. הוא ממש מהנה, למען האמת, באופן דל-האינטלקט הזה של בלוקבאסטרים מסוגו. עוזרת לזה העובדה שבניגוד לציפיות, קייג' דווקא לא משתולל עם הדמות כהרגלו. הופעתו אומנם קאמפית ומופרזת, כמיטב המסורת, אבל בהחלט לא באופן שהופך כל שאר אלמנט בסרט לשולי, כפי שקורה איתו לעיתים.
המכשף העתיק הנ"ל, בלתאזאר שמו, מחניכיו של הקוסם מרלין מהתקופה הארתוריאנית, חי במנהטן של ימינו ומגייס לצדו סטודנט נוירוטי בגילומו של ג'יי בארושל. הסטודנט, מסתבר, הוא סוג של גלגול של מרלין, ובמהלך רוב הסרט הוא נראה מבועת לחלוטין מהמידע הזה. ומנגד ניצב לו מכשף רשע, בגילומו של אלפרד מולינה הנפלא ("ספיידרמן 2"), שמבקש להחזיר לחיים את יריבתו המרושעת של מרלין, מורגנה.
וזה עובד, כאמור. מערכת היחסים של בלתאזאר עם חניכו, תלמיד הקולג' המוקסם אך מפוחד שמגלם בארושל, מבדרת עד מאוד; האפקטים המיוחדים רבי-דמיון (דרקון סיני אחד שקם לתחייה באמצע הרחוב הוא נקודת שיא), והאופן שבו קייג' ומולינה לועסים כל שנייה מהסצנות שלהם – טוב, היא פשוט שירה צרופה. הבמאי ג'ון טרטלטאוב אמנם לא מקנה ל"שוליית המכשף" איזשהו אופי ייחודי, או קושר אותו לסגמנט המפורסם מתוך "פנטזיה" שלכאורה העניקה השראה לסרט, אבל הוא בהחלט יודע לשלוט בקצב ולהרים סצנות אקשן מרהיבות, וזה מספיק פה.
שורה תחתונה: "שוליית המכשף" אומנם לא נכשל קשות כמו חלק מהסרטים האחרים שברשימה הזאת, אבל עדיין הפסיד כסף – ולא הגיע לו. "איירבנדר – כשף האוויר האחרון" המחורבן מכדי מילים של מ.נייט שאמאלן, שיצא באותה שנה, הרוויח 100 מיליון דולר יותר. זה צדק, זה?
"דרושות אמהות במאדים" (2011)
האם הסרט הזה, שהרוויח כ-39 מיליון דולר על תקציב של כ-150 מיליון, והפסיד לפי ההערכות בין 100 ל-144 מיליון דולר, הוא הכישלון הגדול ביותר של דיסני מאז ומעולם? ייתכן שכן. האם הוא אכן כה גרוע? ייתכן שכן. תלוי בטעם שלכם. אם יש לכם טעם טוב, למשל, גם אתם תחשבו כך, מאחר וכל דבר – מאנימציית ה-Motion Capture הגרוטסקית, דרך הסיפור המטופש ועד לשוביניזם האקראי שעולה מכל מיני בחירות שנעשות פה – די גרוע. אבל בואו, זוהי בעיקר האנימציה.
רוברט זמקיס, שעומד מאחורי הסרט כמפיק (ביים אותו סיימון וולס), הוא מאבות טכניקת המושן-קפצ'ר. ב"ביוולף" זה עבד לו נפלא, ב"רכבת לקוטב" – פחות. וגם ב"דרושות אמהות במאדים" זה עובד פחות, מכיוון שהסרט פשוט נופל במבחן "עמק המוזרות" (Uncanny Valley) – הנקודה שבה אנימציה ריאליסטית הופכת לריאליסטית מדי, ומעוררת בצופה תחושת אי נוחות. העיצוב חסר החן של הדמויות לא עוזר, וגם לא פלטת הצבעים העכורה. וישנו גם אותו סיפור מטופש שכבר הזכרנו: ילד שכועס על אמא שלו מבקש בטרם שנתו "הלוואי שלא תהיה לי אמא", ואז האמא הנ"ל נחטפת על ידי חייזרים מאדימיים, ואז הוא יוצא להצילה. ואיכשהו מסתובב על מאדים, כוכב לכת עם טמפרטורה ממוצעת של מינוס 63 מעלות צלזיוס, עם חולצה קצרה. הקונספט הבסיסי מזכיר מעט את המתרחש ב"ארץ יצורי הפרא" הפלאי של מוריס סנדק, רק גרוע.
שורה תחתונה: כן, זהו מהכישלונות המוצדקים של דיסני, סרט יקר ומשוכלל שהותקן ברשלנות ואין בו שום דבר מעניין. כמעט במקביל ליציאתו, יצא למסכים "רנגו" - סרט אנימציה אחר, מעוצב למשעי ומתוחכם להדהים, שאוכל בלי מלח את "דרושות" המיותר. תראו את "רנגו". תהיו "רנגו".
"כוכב המטמון" (2002)
על פניו, מדובר היה ברעיון מצוין: להעניק עיבוד מודרני ל"אי המטמון" הקלאסי של רוברט לואיס סטיבנסון, כזה שישדך בינו ובין סוגת המד"ב וייקח את סיפור ההרפתקאות האהוב לחלל. גם הבמאים היו הימור בטוח: ג'ון מאסקר ורון קלמנטס, בכירי במאי האנימציה של דיסני, שאחראים יחד לקלאסיקות המצליחות "בת הים הקטנה", "אלאדין" ו"הרקולס". והקאסט היה מרשים (קולותיהם של ג'וזף גורדון לוויט, אמה תומפסון, מרטין שורט ועוד), האנימציה הייתה מרהיבה, והפסקול של ג'יימס ניוטון האוורד סיפק את הסחורה, כפי שקורה בדרך כלל כשמדובר בו. אז אם הכול היה טוב כל כך, מה קרה שהוביל לאחד מהפלופים הגדולים בהיסטוריה של דיסני?
לכו תדעו. ייתכן שהייתה זו ההצלחה של סרטי אנימציה ממחושבת שהחלו לבצבץ מכל עבר בטרם "כוכב המטמון" הגיע אל המסכים, שהפכו את האנימציה הקלאסית שלו (ברובה; אי-אלו חלקים מהסרט נעשו באנימציית מחשב) לחדשות האתמול. ייתכן שהייתה זו ההצלחה (היחסית) של סרט האנימציה הקודם של דיסני, "לילו וסטיץ'", שיצא כמה חודשים לפניו. ואולי הסיפור ההו-כה-מוכר היה האשם, גם אם הוגש לצופים בכסות המד"ב המרעננת - או שהתחרות השערה על כיסי הצופים הצעירים שהתגלמה ב"הארי פוטר וחדר הסודות", שיצא במקביל וניפץ את הקופות, היא שהטתה את הכף לרעתו. כך או כך, "כוכב המטמון" שילם את המחיר והפך לפלופ עצום שהסב לדיסני, שבהחלט לא הורגלה בכך באותה העת, נזק של למעלה מ-70 מיליון דולר.
שורה תחתונה: צפייה חוזרת בסרט המהנה הזה, יחד עם שני ילדים שטרם הכירו את קסמיו והתענגו על מבחר הגיבורים החייזריים שהוא מציג ועל סצנות האקשן המסעירות שלו, מבהירה עד כמה מדובר היה בכישלון לא מוצדק.
"אטלנטיס: האימפריה האבודה" (2001)
כמו "אי המטמון", שיצא שנה אחריו, גם "אטלנטיס: האימפריה האבודה" הוא סרט אנימציה מהנה ותפור בקפידה שנכשל למרות שלא ממש הגיע לו. הפעם, כפי שתוכלו לנחש, הסיפור עוסק בממלכה האגדית האבודה – וספציפית, בבלשן נחבא אל הכלים (קולו של מייקל ג'יי פוקס) אשר מצטרף לצוות שיוצא לגלות את מיקומה של אטלנטיס, ובאופן מתבקש נקלע להרפתקה ששיאה מאבק על גורל הממלכה כולה.
הסיפור, אם תהיתם, הוא לא החלק החזק ביותר ב"אטלנטיס", אלא האנימציה היפהפייה, שכללה שימוש רב יותר באנימציה ממוחשבת מאשר כל סרט של דיסני שיצא לפני כן. עיצוב הדמויות הושפע עמוקות מעבודותיו של אמן הקומיקס האגדי מייק מיגנולה ("הלבוי") שהיה המעצב הראשי של הסרט, וסביבות ההתרחשות נשאו חותם סטימפאנקי מובהק, ואיתו השפעה ברורה מעבודותיו של ז'ול ורן.
אז איך כל הכיף הזה נכשל בקופות, אתם שואלים? רק אלוהים יודע. אלוהים ו"שרק", שהגיע לבתי הקולנוע כמעט במקביל ל"אטלנטיס", והפך אותו ושכמותו למיושנים, לפחות בעיני קהל הצופים. בוז ל"שרק" ולוויזואליה הרעועה שלו, אם כך. האמנות והעבודה שהושקעה אפילו בשוט הסתמי ביותר של "אטלנטיס" הופכת את ההשוואה למגוחכת.
שורה תחתונה: אחלה סרט הרפתקאות, עם ויזואליה מהממת, שפשוט לא זכה לקבלת הפנים לה היה ראוי.
"הפרש הבודד" (2013)
"הפרש הבודד", שמבוסס על סדרת הטלוויזיה הקלאסית משנות ה-50, אמור להיות סיפור-המקור של גיבורו – ויג'ילנטה במסכה שמגן על החלשים וכיו"ב, יחד עם הסיידקיק האינדיאני שלו טונטו. סוג של גיבור-על במערב הפרוע, אם תרצו. אבל אין לכם מה לדאוג, כי לא תרצו. עזבו את הטענות על ווייט-וושינג, שהופנו נגד מפיקי הסרט שליהקו את ג'וני דפ לתפקיד טונטו האינדיאני. עזבו את העובדה שתפקיד גיבור הסרט, ג'ון ריד/הפרש הבודד, נפל בחיקו של ארמי האמר, ששנים אחר כך התגלה כמגה-דוש עם פנטזיות קניבליסטיות. עזבו את התסריט המחופף והתלוש, ועזבו את הבימוי של גור ורבינסקי שלא ממש החליט אם הוא מביים קומדיה או מערבון, כי הסרט בהחלט לא מצליח להיות אפילו אחד מהם כמו שצריך. עזבו את כל אלה, ובואו נחזור רגע לעניין ג'וני דפ. לא מזווית הליהוק, אלא מהזווית של מאמציו הנואשים – נואשים! – לעצב דמות שתהפוך לאיקונית לפחות כמו ג'ק ספארו שלו מסדרת "שודדי הקאריביים", שגם עליה חתום ורבינסקי.
"הפרש הבודד" - טריילר
עם תועפות של איפור "אינדיאני" מוגזם ועורב מת על הראש – עורב שהוא ממשיך להאכיל, מיינד יו – דפ מבלה כמעט כל שנייה שלו ב"הפרש הבודד" בניסיון לגנוב כל סצנה שבה הוא משתתף. למעשה, הוא ממש מזיע ממאמץ, וזה ניכר, והופך את "הפרש הבודד" לסוג של פרויקט יוהרה מתיש – גם כשדפ לא בפריים, מאחר וכאמור, הסרט לא מצליח להבין מה בדיוק הוא רוצה להיות, וגם כשנראה לרגע שהוא דווקא מבין, הוא לא מצליח לעשות את זה כראוי.
שורה תחתונה: דרעק רב-תקציב – יותר מ-250 מיליון דולר, בשם האל! – שנכשל בצדק מוחלט. ותודה לג'וני דפ, שלקח 16 מיליון דולר על עבודתו המזעזעת פה.
ועוד כמה כישלונות של דיסני, בקטנה:
"בחזרה למחר" (2015)
12 צפייה בגלריה
שוט מהסרט או הדמיה במשרד של ארכיטקטים מתלהבים? מתוך "בחזרה למחר"
(באדיבות: פורום פילם)
נפל המד"ב הרטרואי של דיסני, בכיכובו של ג'ורג' קלוני ומאת הבמאי בראד בירד – שהפציץ עם "רטטוי" ו"משפחת סופר על" עבור פיקסאר – נותר נפל גם בצפייה חוזרת, שמצדה הסתיימה בנמנום נעדר רגשות אשמה. אכזבה גדולה. לוותר.
"נצחיים" (2021)
הפלופ הגדול הראשון של מארוול/דיסני, שגורם אפילו לסרטי מארוול מאכזבים כמו "הנוקמים: עידן אולטרון", "קפטן מארוול" ו"שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" להיראות כמו יצירות מופת. איזה סרט עלוב ומיותר זה. עזבו צפייה נוספת, אפילו הראשונה לא הגיעה לו.
"מסביב לעולם בשמונים יום" (2004)
מי היה הגאון שחשב לשים את הפרויקט הזה, עיבוד לספרו האהוב של ז'ול ורן, בידיו של הבמאי של "נער המים"? לא ברור, אבל מה שכן ברור זה שפרנק קורצ'י הפיל את הכדור (המעופף) בענק, ויצר סרט שטותי להחריד שמתגאה בקאסט עצום ובלתי הומוגני בעליל (סטיב קוגן, ג'קי צ'אן, ארנולד שוורצנגר, קאת'י בייטס, ג'ון קליז, וויל פורטה, לוק ואוון ווילסון, הזמרת מייסי גריי והמיליארדר ריצ'רד ברנסון, וזוהי רק רשימה חלקית), אבל עושה איתו את כל הדברים הלא נכונים. הקטנים עוד יכולים ליהנות מכל הבלגן הזה, אבל רק הם.
"מרד החיות" (2004)
אנימציה כעורה (מהשאריות האחרונות של אנימציה דו ממדית בדיסני), שירים גרועים וסיפור לא מעניין, שיוצרים יחד את אחד מסרטי האנימציה החלשים ביותר של דיסני אי פעם, אם לא החלש ביותר. לוותר, כמובן.
"קמט בזמן" (2018)
12 צפייה בגלריה
כן, זהו פריים אמיתי מהסרט. ולא, זוהי לא גלישת טקסט מכיתוב התמונה הקודם. מתוך "קמט בזמן"
(באדיבות yes)
מעשיית המד"ב השאפתנית והיקרה הזאת (250 מיליון דולר תקציב) אפילו לא הגיעה לבתי קולנוע בישראל - ולא בכדי שכן מדובר ביצירה אובר-סנטימנטלית, נפוחה ודי משמימה, שמלאה ב"הוד" ויזואלי מהונדס אבל לא באמת תיגע במרכזי הרגש שלכם או ילדיכם. הם דווקא עוד עלולים למצוא פה משהו, בעוד שאתם, ובכן, תמצאו בעיקר אימג'ים טורדי מנוחה של אופרה ווינפרי בתחפושת דראג.
