הרעיון לסרט הישראלי החדש, "לרוץ על החול", התבשל בראשם של שלושה תסריטאים, שעבדו במשרד פרסום הממוקם ברחוב המסגר בתל אביב, על גבול התחנה המרכזית. מצד אחד המשרד, ששכן בבניין יוקרתי עם פינוקים, מסעדות יוקרה ובתי קפה, ובצד השני, באותו רחוב ממש, התקבצויות של פליטים שקופים. שלושת התסריטאים, אסף זליקוביץ, יואב הבל ושראל פיטרמן, מצאו את עצמם שותים קפה או עומדים בתור לפלאפל ומקשיבים לשיחות של פליטים. על הדרבי, על סטטיק ובנאל, על גני הילדים, שיחות שהבהירו להם עד כמה הפליטים נטועים בהוויה הישראלית. בתור אוהדי כדורגל אדוקים הם זיהו את הפער בין אהבת הזרים בקבוצות ישראליות ובין היחס הישראלי לאותם זרים, כשהם נמלטים לישראל מסכנת המוות במדינה ממנה הגיעו, והבינו שהם עלו דיסונאנס מעניין.
כך נולד הרעיון לסרט: אומארי, פליט אריתראי שעובד במרכז בשטיפת כלים, נתפס על ידי רשות ההגירה ומיועד לגירוש. בנתב"ג הוא מצליח להימלט מזרועות החוק ומוצא את עצמו באולם מקבלי הפנים. שם הוא מזוהה בטעות על ידי הנהלת קבוצת הכדורגל מכבי נתניה ואוהדיה כשחקן החיזוק הניגרי שהקבוצה רכשה, בתקווה להינצל מירידת ליגה. אומארי מצליח - לא בהכרח בכוח הרגליים שלו אלא יותר דווקא בזכות הרגישות הנפשית שלו - לשרוד את הטעות ולסייע לקבוצה. במקביל הוא ממשיך לחכות לאחיו, אלן, שאמור היה להגיע לארץ בדרך לא דרך, וגם מנהל סוג של סיפור אהבה. דרך עיניו יכול הצופה לקבל מבט אינטימי ונוגע ללב על חייו של פליט בישראל ועל הזהות הישראלית.
את אומארי, הדמות הראשית, מגלם השחקן הקונגולזי-ישראלי, שון מונגוזה, והוא משחק לצד צביקה הדר (בתפקיד מנהל מכבי נתניה) וקים אור-אזולאי בתפקיד בתו, שמסייעת לו בניהול. את יציאת הסרט מלווה מונגוזה מביתו הזמני בקיבוץ אילות בערבה, שאליו נמלט אחרי שהקורונה שינתה את הכללים והוא הרגיש שהעיר, תל אביב, "מכלה אותי לאט-לאט ואני הולך ואובד". הקורונה תפסה אותו דווקא בעיצומו של שיא מלהיב בקריירה - הוא שיחק ב"מחוברים לחיים" בתיאטרון הקאמרי, ולפני כן בתפקיד הראשי בסדרת הדרמה "עיר מקלט" של yes. אבל המגפה שלחה אותו לפסק זמן בבועה הקיבוצית, בעקבות המלצה של חבר. זמן קצר לפני 7 באוקטובר "לרוץ על החול" היה אמור לצאת לאקרנים ולאתחל את הקריירה של מונגוזה, אבל יציאתו נדחתה. עכשיו, אחרי הקרנות ראשונות למשפחות מפונים, הוא מגיע אל הקהל באולמות הקולנוע ברחבי הארץ. "אני פליט קורונה", הוא מחייך, "וגם פליט קונגו, פליט פנימייה, עכשיו אני פליט מלחמה, מלא פליטות".
"ההורים ברחו לפה מדברים כמו אלו שקרו ב-7 באוקטובר. עכשיו המערב קיבל בומבה ונזכר איפה הוא חי"
"מלא פליטות" הוא בהחלט צמד מילים שעשוי לתאר היטב את מהלך חייו של מונגוזה. הוא נולד בקונגו ומספר שבועות אחר כך עזב אבא שלו את המשפחה ונדד למצרים ומשם לישראל, במטרה למצוא עבודה. כשמונגוזה היה בן חמש הוא ואימו נמלטו מאירועי מלחמת האזרחים השנייה במדינה, והצטרפו אל האב בשכונת התקווה בתל אביב. בארץ נולדו לו עוד שני אחים ואחות. אלא שהחיבור המחודש עם האב לא בהכרח היטיב עם מונגוזה הצעיר - גילויי אלימות כלפיו, שהלכו והחמירו הביאו אותו יום אחד, כשהיה בן שש וחצי בלבד, אל תחנת משטרה, שם הגיש תלונה על אלימות במשפחה.
כמה שעות מאוחר יותר מונגוזה כבר הועבר למשפחה אומנת, ובגיל שבע נחת בפנימייה "בית הילד", שם גדל עד גיל 18. "האחים שלי נשארו בבית ועד סיום הפנימייה לא הייתי בקשר אתם", הוא מספר, "הייתי עסוק בהשתלבות ורציתי לנתק את הקשר כדי להתקדם ולהתפתח כדי שיום אחד אני אוכל לעזור. לא הייתי מספיק חזק בשביל לעמוד במכשולים שהציב לי הקשר עם המשפחה. כשהגעתי לשם תמיד הרגשתי שאני נסוג אחורה או עוצר במקום, לא מצליח להתמודד עם הכאב או אפילו לעזור, לשמוע את האחים שלך ולמצוא להם חוג בחינם כי להורים אין כסף, והכול נהיה תיק, הכול נהיה כבד".
"לרוץ על החול" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
את תושבות הקבע שלו קיבל כשהיה בן 23, אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר למשחק "ניסן נתיב" וגם הופיע בכמה תפקידי משנה בסדרות כמו "מלכות", "בתולות" ו"מתים לרגע". במשך שנים נרתע מזיהוי בינו ובין הפליטים בישראל, אבל בשנים האחרונות הוא דווקא מוצא מחדש את הזהות האפריקאית שלו וחולם על עשייה שתביא לקידום מעמדם בארץ, ואפילו בקונגו, מולדתו. בסוף השנה הוא מתעתד לעזוב את אילות ואת תיאטרון אילת, שבו שיחק בשנה האחרונה, ולחזור למרכז כדי לנסות ולממש את החזון הזה. כשאחד הממריצים מבחינתו הוא דווקא המצב הנוכחי.
מספר הקרנות של הסרט למשפחות מפונים השאירו אותו מרוסק. "הסרט יוצא בתזמון מאוד מורכב", הוא מודה. "מסרים בו שקשורים לפליטים והיחס אליהם הולכים עכשיו אחורה, ודברים שקשורים למצב המדיני זזים קדימה. הסרט מבקש ממך לבקר את המדינה שאתה חי בה ולהציב לה מראה. אנחנו חיים במדינה שקשה לעשות את זה, עכשיו יותר מתמיד. אנחנו לא פשיסטים או דיקטטורה אבל... הפטריוטיות פה היא עניין של הישרדות. ואני לא יודע אם עוד אפשר לדבר על המורכבות הזאת, אנחנו לא כלולים כל כך ב'ביחד' הזה. אם אני אדבר על פליטים עכשיו יגידו לי, 'על מה אתה מדבר בכלל, אנחנו פליטים בתוך ארצנו. זה יותר מפחיד או מסוכן מהמצב שאתה נמצא בו, אתה עכשיו הפריווילג'".
מתי הרגשת את הפער הזה?
"עשינו הקרנה בקיבוץ עין גדי, ובסופה ניגשו אליי שני מפונים מבארי ואמרו לי, 'עכשיו אנחנו מזדהים עם הפליטות הזאת. אנחנו עם אותם בגדים כבר שלושה שבועות', וזאת המראה הכי ברורה ומשקפת למצב שלנו. אני התפרקתי בהקרנה הזאת, בכיתי בכי שלא ידעתי איך אני מתמודד איתו. היה משהו מאוד אינטנסיבי בלראות את הסרט היום, כשאנשים מקבלים את זה אחרת.
5 צפייה בגלריה
"המצב של הפליטים נהיה רלוונטי, אין מרחק יותר, אין יותר 'שלהם'". מתוך "לרוץ על החול"
(צילום: טל זליקוביץ', באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"באופן עקיף המצב של הפליטים נהיה רלוונטי, אין מרחק יותר, אין יותר 'שלהם'. גם הסרט הוא מאוד ישראלי, הוא לא מדבר ישירות על הפליטות, אבל היא מרחפת ואתה הולך אחרי דמות של פליט, והוא נחמד ורק רוצה לדאוג למשפחה שלו, ופתאום נהיים חיבורים. החטופים, המשפחה שלי הפרטית, הלאומית, גדר שנפרצת. כל האסוציאציות האלו מזדקקות להבנה של משהו שהוא הרבה יותר גדול - שאם עדיין קורות מלחמות באפריקה ובהודו, ואנשים נרצחים ונאנסים ביבשות אחרות בעולם ואנחנו במערב ממשיכים בשלנו, אנחנו לא יכולים לישון בשקט. ואני אומר את זה כאדם שגר פה, שההורים שלו ברחו לפה מדברים בדיוק כמו אלו שקרו ב-7 באוקטובר. הם עברו למדינה מערבית ועכשיו המערב קיבל בומבה ונזכר איפה הוא חי".
דברים שקרו ב-7 באוקטובר החזירו אותך איכשהו לקונגו? אתה זוכר משם משהו?
"האמת היא שב-7 באוקטובר הייתי אמור להיות עם האחים שלי בהופעה של ברונו מארס, היינו אמורים לחגוג את החיים. אף פעם לא היינו באירוע כזה יחד ומאוד רציתי את זה, אז בהתחלה הייתי עסוק בבאסה מזה שעד שאנחנו, משפחת מונגוזה, רוצים לעשות משהו יחד היקום לא רוצה שנתחבר ואין לי מושג למה. אמא שלי סיפרה לי פה בארץ על מקרים שהיו בקונגו, חיינו בתקופה שהמורדים היו יורים ברחובות והתחבאנו מתחת למיטה. אני לא ראיתי אותם, כלומר יכול להיות שראיתי אבל אני לא זוכר.
"מה שכן, כשאתה מנסה 'להתמערב' אתה רוצה להיות הבנאדם שרואה את הטוב בחיים וחושב חיובי, ועושה מדיטציות ויוגה והכול לטובה, ופתאום האירוע הזה מזכיר לך ש'אוקי, יש פה מצב של הישרדות. אני מכיר אותו. לא ככה, אבל אני מכיר את המוטיב החוזר הזה'. ובתוך ההישרדות אני פתאום חושב על הקהילה והעם שלי. אני נזכר במה שהוא עבר ועובר. ואני מבין משהו שקשור לכאב ולהיסטוריה שחוזרת על עצמה, כי אנחנו כבני אדם לא רוצים להעמיק בלמידה. יש אנרגיה גברית אלימה שמכתיבה את ההיסטוריה ואנחנו תמיד חוזרים לשם, ואז דברים כמו MeToo ו'בלאק לייף מאטר', שהשמיעו קול חזק בשנים האחרונות, חוזרים אחורה. כי הרי מה מייצר הגנה וביטחון? צבא, נשק, מלחמה. אלו הדברים שמייצרים כוח.
5 צפייה בגלריה
"כשאתה מנסה 'להתמערב' אתה רוצה להיות הבנאדם שרואה את הטוב בחיים וחושב חיובי, ופתאום האירוע הזה מזכיר לך ש'אוקי, יש פה מצב של הישרדות'". שון שנסלה מונגוזה
(צילום: דור ארזי)
"ככל שנפגשתי יותר עם החברים היהודים-הישראלים שלי, זה גרם לי יותר לחשוב על אפריקה. כי היה לי ברור שהסיפור עם קונגו ואפריקה, שיש שם מלא אוצרות טבע שהמערב לוקח, לא מעניין אף אחד. אז מצבים כאלה מזכירים לי איפה אני חי, למה אני מחזיק את אפריקה בתוכי, למה יש רצון מתישהו לחזור לאפריקה ולעשות שינוי".
ביקרת שם?
"לא. מאז שקיבלנו תושבות ויכולתי לצאת מהארץ, גיליתי שהדרכון האפריקאי הוא החלש בעולם. לכל מדינה צריך ויזה, ברמה שנכנסים לך לחשבון בנק ואם אין לך סכום מסוים לא תקבל אותה. אם הייתי יכול הייתי טס. אני מנסה ליצור עוד חיבורים, עוד גשר, כי אני חי בשני העולמות ואני רוצה לייצר את הגשר הזה. ההורים שלי בנו שם בית שמיועד לנו, האחים, הם עדיין מדברים על להזדקן בקונגו. המולדת שלי היא אפריקאית. הפטריוטיות שלי היא אפריקאית בתוך מרחב שחוגג יותר את התרבות והדת שלו".
אתה עדיין חווה את עצמך כפליט?
"כן, אני חווה את עצמי כקונגולזי-ישראלי. ישראל זה בית, גדלתי פה רוב החיים שלי וזאת השפה, האמון, הביטחון והמקום היחיד שאני מרגיש שאני יכול לבטא את עצמי בהם באופן מלא".
איך קהילת הפליטים חווה את הסיטואציה עכשיו?
"שמעת על המקרה של האריתראי או הסודני, הבחור השחור, שהציל קצין וקיבל אזרחות? ומה קורה עם כל מי שלא יצא גיבור ונלחם על אזרחות כבר 20 שנה? זה נורא כואב לי. אני מאוד מזדהה איתם כי אנחנו עברנו את זה הרבה שנים, והסיבה היחידה שנתנו לנו את התושבות זה כי הבן שלהם נהיה כוכב טלוויזיה, רק אז התחילו להתייחס אלינו. היה לי קשה שכשדיברו על החטופים ולא הזכירו את התאילנדים. קשה לראות את זה שבני אדם מסרבים ללמוד מטעויות. אלה דוגמאות שבעיקר מספרות על הכאב והתסכול, ממה שאתה צריך להקריב או לעשות כדי להשתלב - להיות הגיבור או לוותר על הזהות שלך. עם הזמן אתה מבין כמה ההשתלבות לוקחת ממך חלקים מהזהות שלך".
מה אתה רוצה לעשות?
"אני רוצה לעבוד עם הקהילה. להתחבר ולראות מה אפשר לעשות עם הכלים שיש לי. אני רוצה למצוא דירה או מרחב בתל אביב שאפשר לעצב בו בית אמנים, אני רוצה לשנות משהו. אני יכול לדבר עד מחר על הקהילה והסרט אבל אני לא בשטח, והקהילה שלי מאבדת הרבה מאוד דברים עכשיו כשהם לא בכותרות. זה בטח יהיה קשה ואני אפגוש הרבה מאוד דברים שהתחמקתי מהם במשך השנים, מראות ושיקופים שיהיה לי קשה מולם, אבל אלה החיים".
"הראיתי לאבא שלי שנותנים לאדם שחור מקום"
כשמונגוזה היה בן 18 הוא פגש את הקולנוען בועז רוזנברג, שראה בו אובייקט ראוי לסרט דוקו. במשך שבע שנים ליוותה את מונגוזה המצלמה של רוזנברג, והתוצאה היא סרט הדוקו "צ'אנסלה, השחור החדש", כשהשחור החדש מסמל את הקונפליקט בין הזהות הישראלית שלו לזו האפריקאית. צילומי הסרט גם חיזקו את הקשר בין מונגוזה לאביו, שהוא ואימו נפרדו בינתיים. "זה אילץ אותנו לנהל דיאלוג עמוק של אבא שאומר לבן שלו, 'אתה שומר איתי על קשר רק בשביל הסרט שלך, אתה בסוף מנצל אותי בסיטואציה' וזה עימת אותי עם אמת", הוא מנתח. "אבל זה גם חיבר אותנו מאוד ובפעם הראשונה יכולתי להגיד לו שאני רוצה לחזור לגור איתו. יכולתי להיות פגיע מולו, לחזור להיות הילד של אבא. הוא רק חיכה לזה, אז זאת הייתה נחיתה נעימה. אחר כך היה מורכב אבל הידיעה שלמרות הכול הוא אבא שלי חיברה ביננו ועזרה גם לחיבור שלי עם האחים שלו".
5 צפייה בגלריה
"לא רציתי לשמוע את הביקורת של אבא שלי על העשייה שלי". מתוך "צ'אנסלה השחור החדש"
(צילום: באדיבות כאן)
איך התגברת, כבנאדם מבוגר, על הריחוק בינך ובין אבא שלך בעקבות האלימות שלו כלפיך?
"בעיקר טיפול של שמונה שנים, שנגמר ממש לא מזמן. הגעתי לנקודה שאני יכול לסמוך על עצמי. זה עדיין עומד בינינו במובן הזה שטראומות שהיו לנו בעבר מתבטאות בהווה או בעתיד גם בבחירות שאנחנו עושים ובפחדים מול הבן-אדם. אז כן מצאתי את עצמי מפחד ברגעים מסוימים לתקשר איתו, אפילו לא במודע. אבל היום, גם בגלל שהוא התרכך מאוד, הפחד מתבטא בשאלה האם הריכוך הזה אמיתי? אני יכול להאמין לאדם שפגע בי שהוא יכול ורוצה לתקן ולהיות גם וגם?
"אני עובר לגור איתו עכשיו, אבל זה ממקום אחר. אני מגיע אליו עכשיו ממקום שהוא מתחבר אליו, העבודה עם הקהילה מאוד משמעותית אצלו, זה הדבר הראשון שהוא חושב עליו כשהוא קם בבוקר. ואנחנו גם משתנים. אני חושב שהוא, דרך ההצלחות הקטנות שלי, יודע לתת לי לעשות לבד, ולא לבקר את הדרך שלי. לא רציתי לשמוע את הביקורת של אבא שלי על העשייה שלי כי זאת ביקורת מאוד חריפה של אי-אמון באדם הלבן, חוסר אמונה שהם יתנו לך בכלל מקום בעולם שלהם. ואני מראה לו את זה בכל מיני צורות אז זה משנה את הדיאלוג. הנה, אני מקבל מקום ובמה וסומכים עליי להחזיק תפקיד ראשי ולעשות 118 הצגות בקאמרי, ואנשים מגיבים לזה. ברור שלא בכלכלי, שם זה נופל. אבל תראה שנותנים לשחור מקום".
איך השפיעה עליכם הפרידה של ההורים שלכם?
"זה ערער קצת את המשפחה אבל חיזק את החיבור של האחים, כי הבנו שיש לנו רק את עצמנו בדבר הזה. את אמא שלי גיליתי רק אחרי הפרידה. רק כשהיא השתחררה לחופשי גיליתי את הכאב העמוק שהיא חווה ואת המורכבות שלה כפליטה, בלי שפה או קשרים כמוני. היא עובדת ניקיון בקופת חולים וצריכה את הפנסיה והכול, אבל עם אבא שלי היא עבדה הרבה יותר קשה, וזה מוסר ההשכל. כשהיא השתחררה הייתה לה פניות לעצמה ולדברים המורכבים שהיא עברה בגיל 16-15 בקונגו, והיא הייתה יכולה לשתף אותנו. אז המשפחה שלי היא כמו פרח שנפתח לאט".
בסצנה הראשונה ב"לרוץ על החול" תוכלו לצפות במונגוזה רץ ורץ ורץ. והוא אכן זוכר את עצמו רץ ללא הפסקה במשך שעות ולא מתעייף. "מאוד הזדהיתי עם המשפט הראשון בסרט, 'יש אנשים שנולדו לרוץ'. כל החיים אני רץ. אני כל החיים במעברים מאוד חדים, רגשיים ופיזיים, גם בתוך המקצוע וגם בתהליכים שאני עובר כאדם שמחפש את השייכות שלו. זה מזכיר לי את הבריחה שלי מהבית אחרי המכות של אבא. מצד שני אני מרגיש שלמדתי מאומארי ערכים של משפחה, ההתעקשות שלו כנגד כל הסיכויים למצוא את אחיו ולעזור לו, אני לא הרגשתי שהיייתי האח הזה שיעשה הכול בשביל האחים שלו ופתאום זה פקח לי את העיניים.
5 צפייה בגלריה
"אני כל החיים במעברים מאוד חדים, רגשיים ופיזיים, גם בתוך המקצוע וגם בתהליכים שאני עובר כאדם". מתוך "לרוץ על החול"
(צילום: טל זליקוביץ', באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"היו לי הרבה דיאלוגים עם אדר (שפרן, הבמאי) על הפער בין אופטימיות להישרדות, ואדר התעקש ואמר שאומארי אופטימי. מעניין שדווקא שם לא כל כך הזדהיתי איתו. לא שאני פסימי אבל יש משהו בהישרדות שפשוט גורם לך כל הזמן לחיות מהרגע להרגע. האופטימיות בעיניי היא סוג של מסכה או הגנה, אבל אומארי באמת מאמין, וזה עוד משהו שלמדתי ממנו ואני מאחל לעצמי להכניס לסל התכונות שלי כאדם.
"גם העניין של הרצון שלו לעזור לכולם, שלכולם יהיה טוב, נוח ונעים, זה משהו שאני מזדהה איתו. זה גובל בריצוי אבל אני מניח שזה מה שיפה בדמויות, הן פשוט גדולות מהחיים והכול אצלן הרבה יותר מועצם. יש לו משימה, לאומארי, והוא יודע מה היא, ואולי אני עדיין מחפש את המשימה שלי בתוך הדבר הזה".
איפה פחות הזדהית איתו?
"זה לא שהעברתי עליו ביקורת אבל לא הבנתי למה הוא פועל ככה, למשל האלימות שפתאום יצאה ממנו או רגעים שלא מבינים שהוא יודע עברית והוא לא אומר לאף אחד. הסמוי, שחי בתוכו, הגם וגם, זה הדבר שהכי הזדהיתי איתו. לנסות כל הזמן להתאים את עצמך לכל מיני סיטואציות מבלי לפגוע באף אחד ומבלי לחשוף את עצמך. זה מורכב לחיות ככה, אבל אומארי הוא השראה".
אתה אוהב כדורגל בכלל?
מונגוזה צוחק ומודה שלא במיוחד. "שיחקתי קצת כדורגל בפנימייה, אבל לא. הייתי מאלה שרצים מהר, אפרופו, ועושים מהלכים אבל לבעוט לשער - זה לא נכנס. אפילו ברמת ההשתלבות זה לא משך אותי. זה מאוד ישראלי וגברי, אי אפשר להתחמק מזה, אבל אני לא טוב בספורט ולא מבין בזה כלום. בפנימייה לקחו אותנו פעם לדרבי של בית"ר ירושלים ומאוד ריגשו אותי האנרגיות, אבל לא מעבר לזה. צביקה הדר, לעומת זאת, כשגיליתי שיש משחק בסרט נגד הקבוצה שלו והוא הציב אולטימטום, או שהקבוצה שלו מנצחת או תיקו או שהוא לא עושה את הסרט, הבנתי שהבן-אדם שרוף".
