"אני מצטער על הקמת התאגיד", אמר ראש הממשלה נתניהו באוגוסט 2016, "החוק הזה חמק לי ב'צוק איתן'". מאז, התאגיד החמקמק הספיק להעלות כל כך הרבה תכנים ולספק כל כך הרבה איכות, כזו שמתפקידו של ערוץ ציבורי לספק, אבל עכשיו מישהו מנסה לתקן את הטעות. שר התקשורת, שלמה קרעי, וח"כ טלי גוטליב, העבירו השבוע בקריאה טרומית הצעת חוק להפרטת התאגיד, כלומר בעצם לסגירה שלו והעברתו לידיים תאבות שורת רווח. חשבתם שביבי הצטער? נראה לי שאנחנו עומדים לשבור איזה שיא או שניים של הצטערות.
"האטום ואני" – טריילר
(צילום: באדיבות כאן 11)
על הרקע הזה עלתה אמש (שבת) סדרת הדוקו החדשה של הערוץ, "האטום ואני", שתהפוך את כולנו לאנשים שמסוגלים לנהל סמול טוק על היכולת הגרעינית של ישראל ליד הברזיה, בהנחה שהאויב לא מאזין. על ההגאים – שני חזיזה, זוכת פרס סוקולוב. כבר ב-2010 יצא הסרט שלה, "השוק הצהוב", במסגרתו היא התחזתה לסוחרת אורניום (!), ניהלה משא ומתן עם נציגי מכרה אורניום מקונגו ותיעדה את הכל כדי שנוכל גם אנחנו ליהנות מהקלות הבלתי נסבלת של רכישת אורניום מועשר בעולם השלישי.
הודות לטיפ שקיבלה כמה שנים קודם לכן, היא מתוודעת אל קיומו של בנימין בלומברג, מי שניהל במשך שלושה עשורים את הלשכה לקשרי מידע, שם יפה לגוף שמרכז את כל הפרויקטים, חלקם מפוקפקים למדי, שסייעו לישראל בהקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה ותיחזוקה.
אחרי שכנוע בן שנה הסכים בלומברג בן ה-86 לדבר עם חזיזה לטובת הסדרה. במשך שש שנים נחת עליה שטף של סיפורים שאל רובם יכלה להיחשף רק בעקיפין, באמצעות עיון וליקוט סבלניים במסמכים ודו"חות במדינות זרות. התוצאה היא תיעוד כרונולוגי פחות או יותר של ההיסטוריה הגרעינית, החל מהקמת הכור ב- 1958 הודות לידע צרפתי, מימון גרמני בתמורה להסתרת מידע על פוליטיקאי גרמני בכיר במשפט אייכמן ונידוב יהודים עשירים מהגולה לטובת התקציבים הדורשים, כדי לא להרגיז את הגופים המקבילים – המוסד והשב"כ.
בשני הפרקים הנוספים יגיעו גם הסיפור המוזר של היעלמות 100 קילוגרם של אורניום מועשר להפליא, כמות שמספיקה לייצור של שש עד עשר פצצות אטום, ממפעל NUMEC באפולו, פנסילבניה, אורניום שלפי הערכות שינה מסלול ומצא את עצמו בדימונה. הפרק השלישי יעסוק בנושא מדיניות העמימות הישראלית ותולדותיה, וגם בחלקו של הסוכן/מפיק הוליוודי, ארנון מילצ'ן, בהשגת ידע וחומרי גלם לטובת הקריה למחקר גרעיני.
"האטום ואני" מספרת סיפור כמעט בלתי אפשרי, על מדינה ענייה בת פחות מעשר שנים שנרתמה ליומרה על גבול הפנטזיה, בעיקר עקב טראומת עבר, להלן השואה. לטובת הנרטיב הזה היא נעה בין סיפורים שהם על גבול הפיקנטריה ובין אבחנות גבוהות על יחסים בינלאומיים ונפש האדם, ומצליחה לייצר פסיפס מרתק על נושא שנחשב לסוג של טאבו או לפחות מעורר איזו אי נוחות בקרב רוב הישראלים.
בתוך כל זה זורח בלומברג, שהיה ללא ספק אדם יוצא דופן. הוא מעורר געגועים לישראל הישנה והטובה, שעוד לא הייתה ראשונה או שנייה, לאנשים חדורי שליחות שעשו למען חזון ואידיאולוגיה. למרבה הצער בלומברג הלך לעולמו ב-2018 כשהוא חי בדלות ונזקק לטיפול רפואי מחוץ להישג ידו. הראיונות איתו ועם ישראלים נוספים מספקים את הצד המקומי, מנגד מתראיינים לא מעט אנשים שאינם ישראלים ומספקים את הזווית הבינלאומית. איומי ההתקפה הגרעינית של פוטין על אוקראינה ושאלת היכולת הגרעינית של איראן, סוגיית הגרעין, מסתבר, מעולם לא הפכה לבלתי רלוונטית ועכשיו חוזרת לשולחן ביתר שאת. שלא נדע עוד צער.
