יש משהו קסום בהפקות עצמאיות דלות תקציב של קולנוענים שאפתנים בתחילת דרכם שיוצאים לשטח נטולי אמצעים ובעזרת תסריט מוצלח, המון תושייה ולא מעט רוח שטות, יוצרים תוכן בעל אמירה, ולכל הפחות מבדר. יש משהו מן הצ'ארם הזה גם בסדרה "הקללה" שעלתה אתמול (ד') בישראל ב-HOT, באיחור לא אלגנטי אחרי ארצות הברית. אבל האם אפשר לנתק את החן הפשוט של הדמויות התמהוניות, העלילה הסוריאליסטית שכורכת אותן יחדיו, וסביבת ההתרחשות היומיומית שלה לבין האנשים שמאחורי הסדרה, הנמנים על האליטה של תעשיית הקולנוע האמריקנית? אמה סטון, כוכבת-על הוליוודית לכל דבר מובילה את הפרויקט, לצד אושיות אינדי מוכרות ומוערכות כמו נייתן פילדר, בני ספדי, והאחים דייויד ונייתן זלנר, וכשמאחוריהם עומדות מעצמת הקולנוע A24 ורשת שואוטיים מבית אולפני פרמאונט. כסף לא חסר, אך הם מנסים להגיש לכם את עצמם על מגש הקסם.
"הקללה" – טריילר
(באדיבות: SHOWTIME)
על פניו, זה קצת יומרני מבחינת היוצרים הללו להתיימר להיות ללא יומרות. מצד שני, מדובר בבני אדם. וזה רק טבעי להתגעגע לבתוליות של ההתחלה, כשהיו צעירים ותמימים ופתוחים להתנסויות חדשות. כשהכול היה יותר פשוט. בלי מפיקים שכופים את דעתם, מנהלים אישיים שקובעים את סדר יומם ויחצנים שמעצבים את תדמיתם. לפי הבחירות האחרונות שלה, די ברור שסטון מאסה בתעשיית הקולנוע האמריקנית הממוסחרת שאימצה אותה אל חיקה, ומתעקשת לחמוק מחיבוק הדוב של קליפורניה. ההופעה הנועזת שלה ב"מסכנים שכאלה" של יורגוס לנתימוס הייתה בגדר מכת חשמל מהממת שחילצה אותה מהשגרה ההוליוודית. עם ובלי האוסקר שקיבלה, במעמדה היא מרגישה בנוח לחזור למקורות ולהעניק מיוקרתה, מרצה וזמנה להפקה הצנועה של "הקללה".
כוכבת בסדר הגודל של סטון יכולה להרשות לעצמה להתנסות, ואפילו להביא עימה מהבית קבוצת תמיכה של מקצוענים ומממנים להרפתקה (כמו בעלה המפיק דייב מקארי), כמו גם גם קהל מעריצים לא מבוטל שמהווה פלח שוק ראוי לבנות עליו. לכאורה מדובר בהימור בטוח, אבל יש פה גם סיכון לא מבוטל שבהפקה חובבנית למראה, מפוזרת, ולא קוהרנטית כמו "הקללה", היא תיתפס כמזויפת, וכך גם הצוות שאיתה. איכשהו דווקא הסיכון הזה משתלב היטב בעלילת הסדרה שבמרכזה זוג יזמים אמידים, בעל ואישה לבנים טובי לב שהתנחלו להם בעיירה מתפתחת בניו מקסיקו, ומנסים להשפיע עליה לטובה תוך הפצת אור ואהבה והרעפת עשרות אלפי דולרים על האוכלוסייה המקומית, הילידית ברובה, הסובלת מעוני ומפשע. הם מנסים לשלב בין עסקי הנדל"ן שלהם לבין תרומה לקהילה באמצעות תוכנית ריאליטי בהפקתם. מיזם טלוויזיוני מפוקפק, שנועד להטיב עם סביבתם הטבעית והאנושית, ובעיקר לגרום להם להרגיש טוב יותר עם עצמם. למלא את חיי הנוחות הריקנית. קצת כמו שסטון ושותפיה ליצירה מרגישים כיום בהוליווד המסחרית והחלולה.
"הקללה" נוצרה מתוך סיעור המוחות היהודיים המבריקים של ספדי ופילדר. הראשון מוכר מהיצירה המשותפת עם אחיו ג'וש ספדי (וביחד האחים ספדי, יוצרי להיטי האינדי "גוד טיים" ו"יהלום לא מלוטש"), השני עשה לעצמו שם של שחקן תמהוני עם חיבה למתיחות מעוררות קרינג'. הרעיון הראשוני לתסריט נשען על חוויה של פידלר שנתקל באישה שהטילה עליו קללה והסכימה להסיר אותה רק אחרי ששילם לה. הרגע הזה מקבל ביטוי בסדרה, וגם נתן לו את שמה, אבל הוא מהווה רק מרכיב אחד ולא בהכרח מהותי לפקעת האסוציאטיבית עליה נשענת העלילה הסהרורית. בלי מחויבות לתשתית נרטיבית מוגדרת ומדויקת, השניים משתעשעים בדמויות ובדינמיקה שביניהן באופן אווירתי כמעט על רקע ההקשרים החברתיים, הפוליטיים והפוליטיקלי-קורקטיים. זה משעשע לעיתים, מותח רק לפעמים, ורוב הזמן פשוט מוזר מאוד ומסקרן.
פילדר וספדי גם מופיעים בסדרה כשחקנים, נוקשים משהו, ושניהם מחווירים ביחס לסטון שטוענת את הטריו הזה באנרגיות. וגם ביופי. היא מגלמת את וויטני סיגל, בתם של אילי נדל"ן נודעים לשמצה (קורבין ברנסן וקונסטנס שולמן). כחלק מההתרסה שלה כנגד הוריה העשירים, היא יוצאת לדרך עצמאית משלה בעיירה אספניולה שבניו מקסיקו והיא נחושה להפיץ טוב בעולם. טוב מהסוג של תרומה לקהילה. קהילה שהיא לא שלה. תושבי האזור הם רובם נצר לשבטי האינדיאנים, שמתקשים להתאקלם בחברה הקפיטליסטית המערבית העכשווית. וויטני ובעלה אשר (פילדר) מבקשים לשנות את המאזן העגום הזה ולספק הזדמנות לעיירה המוזנחת ולתושביה. הם מקימים בתים ידידותיים לסביבה, וקצת פחות למי שגר בתוכם (המבנים מצופי המראות מעניקים לסדרה כמה מהסצנות המסוגננות יותר שלה). באמצעות סדרת הריאליטי שהגו, הם מתכוונים לקדם את הפרויקט הנדל"ני שלהם, אבל גם לפרגן לשכנים שאינם כל כך ברי מזל. כך למשל במקרה של ביטול עסקה בגלל סירובם של הרוכשים הפוטנציאלים לחתום על מכתב שמכיר בזכויות השבטים המקומיים על הקרקע (סוגייה רגישה שמסלימה למרות ניסיונות ההרגעה של אשר שקובע: "זה לא סכסוך אדמה שנוגע לכם, אבל אם תרצו אפשר לדבר על רצועת עזה").
בפרק הראשון שבו אנחנו מכירים את אשר ו-וונדי, מתקבל הרושם שהם חולקים זוגיות מושלמת והפעילות המשותפת שלהם למען הקהילה מגיעה ממקום טהור שרק מחזק את הקשר שלהם, ההדוק והמכבד. הוא אומנם קמצן, לחוץ וברור לכל שהוא סובל מהפרעה טורדנית-כפייתית, והיא לעומתו לבבית, חמה ומקסימה, אבל איכשהו הם משלימים אחד את השני. וויטני אפילו עברה הליך גיור עבורו כפי שאנו נוכחים לדעת כשהשניים עורכים קידוש בעברית בארוחת שישי עם הוריה הגויים (היא אף מסבירה להם מדוע על פי המסורת היהודית יש להדליק נרות הבדלה לפני רדת החשכה). קידוש יש אגב גם בפרק האחרון המטורלל לחלוטין, שבמהלכו מענג לשמוע את סטון אומרת "תודה רבה" בעברית צחה, ונענית ב"בבקשה" על ידי פילדר. בכלל, המורשת העברית מוטמעת לאורכה של הסדרה כולה. כך למשל בסצנה שבה וויטני ואשר מתכוונים לשפץ נכס בו התנחלה משפחת פושעים. "זה משוגעס" היא אומרת, והוא מתקן אותה: "את מתכוונת למצווה".
מי שמאיב על נופת הצופים הזאת כבר מההתחלה הוא דאגי שכטר (ספדי), במאי טלוויזיה וחבר ילדות של אשר, שהתנחל גם הוא באספניולה כדי לביים את צילומי סדרת הריאליטי של השניים. בעוד שבני הזוג מנסים לשדר חמלה ודאגה אותנטיות לתושביה העניים של העיירה, דאגי מתעקש לתמרן את הסיטואציות השונות באמצעות תחבולות שונות - כשרות יותר ופחות - כדי לחלץ סנסציות. כל מה שמעניין את הפוץ הנרקיסיסטי זה להפיק מוצר טלוויזיוני צבעוני עד צהוב, ולמכור אותו לערוץ שמעוניין בו בעבור חופן דולרים. כדי להפוך את הסדרה למעניינת יותר, הוא חותר לחבל ביחסים של השניים ומתמרן אותם בהתאם אחד נגד השני. די מהר אנחנו מגלים שזה לא כל כך קשה, ומערכת היחסים של וויטני ואשר אינה אידילית כפי שאפשר היה לחשוב תחילה. הם לא עושים סקס בתדירות גבוהה, ומתחת לגילויי החיבה שלהם כלפי חוץ מסתתר בור עמוק שעליו הם מתאמצים לפצות דרך מאמציהם להביא תינוק לעולם, להפיץ אור ואהבה, ולא מעט תרומות, לכל עבר, ולתעד זאת במצלמה.
הבור הזה הוא המנוע האמיתי של העלילה כולה, המפוזרת, הרפויה והאסוציאטיבית. היא תמיד נשאבת לשם. החור השחור הזה הוא כוח הכבידה של הסדרה וסוד המשיכה שלה. מבעד לכל החיוכים, וויטני ואשר הם לבנים פריבילגים שיש בבעלותם כמה וכמה חללים מלאים ברחבי העיר שהצליחו למכור או להשכיר, אבל יש להם גם חלל ריק אדיר בחייהם. הם מנסים נואשות למלא אותו באמצעות פנייה לקהילת הילידים המקומית והמוזנחת, אבל לא באמת מביאים לשינוי מהותי. גם באספניולה הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, ובמקרה זה לא תמיד ברור מה הכוונות בכלל. ב"הקללה" - הברכות של הדמויות אינן בהכרח כנות.
כמו במותחן "צא" של ג'ורדן פיל, הלבנים משתמשים בבני מיעוטים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם מתוך חיי הנוחות שלהם. אבל בניגוד לסרט האימה פורץ הדרך ההוא, ב"הקללה" אלו בני המיעוטים שמנצלים את המשבר הקיומי הלבנים טובי הלב התמימים לטובתם. בני הזוג הפריבילגים מתייחסים לבני האנוש סביבם כקהילה, אבל אינדיבידואלים הם לא קהילה. וזה לא ממש משנה אם הם אינדיאנים, אפריקנים-אמריקאים, אסיאתים-אמריקאים, או סתם אמריקנים. אפילו יהודים. דרך הטבע היא שכל אדם הוא לעצמו, גם אם זה אומר לתבוע זכויות יתר מתוקף השתייכותו למגזר כלשהו, לדרוש אפליה מתקנת מצד הרשויות בשם הקהילה ולנצל לרעה את טוב-ליבם של נדבנים פרטיים שמנסים להטיב עמה. או במקרה של הסדרה הזו, להטיב עם עצמם.
בסצנה חביבה בפרק השלישי, אשר מסייע לוויטני לפשוט ממנה חולצה שהרוכסן שלה נתקע. המבצע המשעשע מסתבך עד לפתרונו. הם צוחקים, מרגישים אותנטיים. הם עצמם בזמן אמת. אבל וויטני מרגישה שרגע חד פעמי שכזה צריך לתעד ולשתף באינסטגרם, ולכן הם מנסים לשחזר את הסיטואציה, ללא הצלחה. "זה מרגיש מזויף", הם מבינים. ואכן, "הקללה" היא יצירה פתלתלה עם תסריט לא מגובש או אפוי דיו כנראה במכוון, אבל דווקא הגולמיות של הסדרה היא זו שצורבת סימן בתודעה של צופיה כניסוי טלוויזיוני שעומד על הזיוף של הדמויות והיוצרים שמאחוריהם, ומתיימר להיות אותנטי באופן שהוא מציג חוסר אותנטיות. כולל שלו עצמו.
