כשכוכבת הקולנוע הצרפתייה פאני ארדן התבשרה על מותו של ארי נשר ז"ל, בנו של הבמאי אבי נשר, בתאונת דרכים בספטמבר 2018, היא התקשתה להתמודד עם הכאב. "זה היה נורא", התוודתה ארדן, כשנפגשנו לריאיון. "ב-2006 הגעתי לישראל להצטלם לסרט 'הסודות' של אבי נשר והכרתי היטב את המשפחה של אבי ואת ארי, בגלל שבכל יום שישי בערב, אבי הזמין אותי להיות עם המשפחה שלו. ומאז נשארנו בקשר. אני אוהבת את אבי נשר, הוא שונה", היא נזכרה בערגה ואז שואלת על במאית ישראלית נוספת: "ותגיד, מה שלום מיכל בת-אדם? מה חדש אצלה? עשיתי סרט איתה בראשית שנות ה-90 - 'אישה זרה'. זה נהדר לנסוע לארץ אחרת כדי לעבוד שם כי אני שונאת להיות תיירת. אם את נוסעת לעבוד בעיר במדינה אחרת את מרגישה שייכת אליה ואת לא כמו תיירת - אולי את נמצאת כל יום באותו רחוב ובאותו אזור, אבל את מכירה אותם טוב מאוד. לכן אני מכירה את תל-אביב מצוין ואם אני אבוא שוב אני אדע איפה אני נמצאת. אני מאוד אוהבת את תל-אביב".
זה המקום לעצור רגע ולתהות מה ארדן הייתה חושבת על הפתיח שלי. מתברר שלשחקנית המוערכת והנחשבת בת ה-72 יש השגות על נציגי התקשורת בכלל ועל התחלות של כתבות בכלל. "יש לי חששות גדולים מעיתונאים. אני מתנצלת", מפתיעה ארדן, שאמורה להיות מנוסה ומתורגלת בהתמודדות עם ראיונות. "לפעמים אני אומרת לעצמי: 'למה איכפת לי בעצם?'. אבל כשאת מדברת על דברים מאוד מורכבים, את חייבת לדעת בדיוק על מה את מדברת ולא להגיב בצורה רגשית. אבל עיתונאים אוהבים לעשות דרמה - הם פותחים עם הכתבה עם טקסט נורא: היא אמרה את זה ואת זה. אני זוכרת שהאשמתי בטלוויזיה הצרפתית איזה עיתונאי שהוא משרת את אמריקה. מאמא מיה איזה תגובות היו. העולם משתנה ואת לא יכולה לומר דעה פוליטית, את כבר לא יכולה לדבר. אז למרות שלמדתי מדעי המדינה, לדבר על פוליטיקה כבר הופך את העניינים ליותר מורכבים ואני נמנעת כיום מכך".
כמו שחקניות צרפתיות רבות בדורה, ארדן לא בדיוק מאמינה בתקינות פוליטית ולא ממהרה לסגוד לתנועת MeToo. היא גם מסרבת להצטרף למקהלת התוקפים והמחרימים של הבמאי רומן פולנסקי, בשל פרשת אונס הקטינה משנות ה-70. ארדן אפילו חתמה על עצומה בעדו לפני עשור.
גם כיום היית חותמת על כזאת עצומה?
"כן. אני מאוד אוהבת אותו וכשאני אוהבת מישהו אני אוהב אותו עד יום מותו ואעשה הכול בשבילו, כמו בשביל הילדים שלי. אם אחד הילדים שלי יעשה איזשהו פשע, בטוח שאגן עליהם ולא אתקשר למשטרה. אני גם לא אוהבת שעושים לינץ'. אני מאוד מוטרדת מכך שהמדיה חזקה יותר מן האמת ולדעתי, כשהתקשורת והדעה של הציבור חזקים יותר מן האמת זה פתח לפשיזם - כי זה אומר שאתה לא מאמין יותר בצדק. לאחרונה האשימו במאי צרפתי וטענו שהוא אנס. אני חושבת שצריך לדבר לפני, אבל לרוץ לעיתון ולכתוב שהאיש הזה הוא אנס זה בעייתי - לדעתי צריך להיזהר".
את לא מוטרדת מה יחשבו על העמדות שלך, לאור האווירה השוררת כיום?
"לא איכפת לי שיגידו: 'היא אמרה כך וכך וזה אוי אוי אוי'. לא מעניין אותי לחשוב: 'אלוהים, אם אני אגיד ככה וככה הם לא יתנו לי יותר תפקידים'. זו סיטואציה משפילה לחשוש שאולי אני מדברת יותר מדי. אי אפשר להפוך את בני האדם לעבדים של מה שנכון".
וכשיש הפגנות את יוצאת לרחובות?
"לא. היום כדי לצאת לרחוב ולהפגין אתה צריך לבקש אישור מהמשטרה או ממנהלת האזור ולשאול האם אני יכול לצאת להפגין וזה לא מתאים לי".
ארדן מגיעה עכשיו למסכים עם "התקופה היפה בחיי", שהוצג לפני שנתיים בפסטיבל קאן מחוץ לתחרות והתעכב בדרכו אלינו בגלל הקורונה. מדובר בקומדיה רומנטית על יזם המציע ללקוחותיו צורה חדשה וייחודית של בידור - הוא מאפשר להם לברוח לרגע ממצוקות חייהם, מתלאות השעה ומשאר בעיות היומיום ולהתרפק על העבר והזיכרונות - באמצעות שיחזור מוקפד ודקדקני לתקופה היפה בחייהם. וכך למשל ויקטור (דניאל אוטיי), שזה עתה נזרק על ידי רעייתו מריאן (ארדן) הבוגדת בו עם גבר אחר, בוחר לחיות מחדש את התקופה היפה בחייו: ליון, 16 במאי, 1974, היום שבו פגש את מריאן. בעוד הבעל הנבגד והננטש עסוק בלחיות את העבר, מריאן מגלה שהחיים במחיצת המאהב לא כל כך מסעירים - הוא משעמם ונוחר בלילות.
"הסכמתי לשחק ב'התקופה יפה בחיי' בתנאי שהדמות שאני מגלמת לא תהיה מרושעת", אומרת ארדן, שהתפקיד זיכה אותה בסזאר. "למה? כי אני לא מחבבת נשים רעות. מריאן לא משתמשת ברשעות לחינם, היא עושה את זה כדי להעיר את האנשים האהובים עליה, שיראו מה קורה, יש בה מעט אכזריות אבל היא בעיקר מצטערת שהיא לא ראתה נכון את בעלה ויקטור, איתו היא חלקה תשוקה במשך שנים רבות. אגב, הבמאי ניקולא בדוס אמר לי כל הזמן לא לפחד להיות קשוחה".
"התקופה היפה בחיי" – טריילר
ארדן מעידה שהדמות שהיא מגלמת נראית לכאורה מאוד מודרנית, עדכנית ושולטת בטכנולוגיה, "אבל למעשה היא בעיקר מפחדת לאחר את הרכבת. אנחנו חיים בחברה שמאלצת אותנו כל הזמן לצעוד קדימה ודורשת מאיתנו לשמור על אופטימיות, אבל העבר תמיד איתנו גם אם הוא שמח וגם אם הוא עצוב. הזיכרונות שלנו ניצבים כעדות לחיים שלנו. ואם את לא חוזרת אליהם מדי פעם, את לא באמת יודעת מי את והופכת לאבן. אנושות ללא עבר וזיכרונות היא אנושות מפלצתית".
לאיזו תקופה את היית רוצה לחזור?
"ליום שלפני החופש הגדול. שנאתי את בית הספר ואני זוכרת את היום שבו המנהל היה אומר: 'זהו, נגמרה השנה ויוצאים לחופש'. הרגשתי באותו רגע חופשייה ולחופש הזה אני רוצה לחזור. בחופשים נהגתי לנסוע לבית של הסבא שלי - בית קטן בלב היער ונהניתי לבלות שם".
למה שנאת את בית הספר?
"שנאתי את הסמכות שמכתיבה לך ואת המנהל הקטן. לא למדתי הרבה בבית הספר ובחרתי ללמוד בעצמי דרך הרבה קריאה. אני חושבת שכל הילדים שונאים את בית ספר".
ארדן האלגנטית נולדה למשפחת אצולה ממוצא ארמני. היא גדלה במונטה קרלו, שם שירת אביה כנספח צבאי והייתה בת זקונים במשפחה המונה חמישה ילדים. בגיל 17 התייתמה מאביה והתקשתה להתמודד עם האובדן. ארדן עזבה את מונאקו ועברה לגור בצרפת, שם למדה מדעי המדינה. "אהבתי את האוניברסיטה כי הייתה תחושה שאת אדון לעצמך - את מרגישה אשמה אם את לא לומדת, ואין מישהו שיגיד לך שאם לא תבואי לשיעורים תיענשי. בכלל, בשנות ה-70 היה יותר חופש, זו הייתה תקופה נהדרת מכל בחינה, גם מבחינה פוליטית. היה עושר של יצירתיות והעולם היה מלא תשוקה. העולם שלנו כיום נהיה מאד פוריטני וכולם מתרחקים מהגוף שלהם".
בסופו של דבר, ארדן לא בחרה להיות פוליטיקאית או דיפלומטית, והחליטה לממש את חלום הילדות ולהיות שחקנית. בגיל 22 היא התייצבה בפריז, שם לא הכירה אף אחד. היא השתכנה בדירה קטנה ברובע ה-15 והודות למפגש מקרי עם איש תיאטרון החלה לשחק. אחרי ההצגות הגיע הקולנוע באיחור. מסתבר שהמראה האצילי והברונטי שלה לא תאם את היופי הקלאסי, אותו חיפשו במאי הקולנוע של אותה תקופה. הבמאים גם לא אהבו את הקול שלה. בראשית שנות ה-80, ארדן לוהקה להופיע לצידו של ז'ראר דפרדייה ב"האישה ממול", סרטו של פרנסואה טריפו - מענקי "הגל החדש" ("400 המלקות", "ז'יל וג'ים"). בין טריפו וארדן שהייתה אז בת 31 ניצתה אהבה גדולה, והם הפכו הורים לג'וזפין (לארדן יש עוד שני ילדים מקשרים אחרים). טריפו וארדן הספיקו לעשות עוד סרט יחד: "לפתע ביום ראשון" - מותחן מבריק ומהנה בשחור-לבן, ואז טריפו שהתמודד עם גידול במוחו מת ב-1984 בגיל 52 בלבד.
את יכולה לחלוק אתנו איך הייתה הפגישה הראשונה עם טריפו - זאת הייתה אהבה ממבט ראשון?
"אני לעולם לא אספר לך, אבל זה זיכרון טוב".
ובכל זאת - היית צריכה לעשות אודישן ל"האישה ממול"?
"לא. באותה תקופה שיחקתי בסדרת טלוויזיה מצליחה - 'גברות על החוף' על נשים במלחמת העולם הראשונה בנורמנדי. בצרפת היו רק שלושה ערוצים, אז תתאר לעצמך כמה גדולה הייתה החשיפה. ההצלחה הייתה כל כך גדולה, שאחרי חודש ביקשו שידור חוזר. פרנסואה כתב לי אז מכתב: 'עכשיו כדאי להישאר בצרפת מול הטלוויזיה מאחר וזו הנאה גדולה'. הוא שאל אותי אם אני מוכנה לבוא אליו למשרדים לפגישה. זו הייתה שיחה חופשית ולא אודישן וזה התאים לי - תמיד אהבתי יחסים שלא היו לצורך משהו מיוחד, אלא רק כדי לחלוק את הזמן ביחד. פרנסואה בדיוק התחיל את צילומי 'המטרו האחרון'. הוא ידע שהוא רוצה לעשות את 'האישה ממול' עם דפרדייה ואיתי, אבל הוא לא אמר לי כלום על כך ורק כעבור שנה הציע לי את התפקיד. לטריפו, שהיה גבר רגיש ושברירי, היה הרבה כבוד ואהבה גדולה לשחקנים ולשחקניות שעבדו אתו".
טריפו האנושי ואוהב הקולנוע החל דרכו כמבקר קולנוע. בכלל הוא היה אשף המילים, ובאחת הפעמים הוא הפליא לכתוב על הפעם הראשונה שבה התוודע לארדן: "כאשר גיליתי אותה על מסך הטלוויזיה שלי, הוקסמתי מהפה הגדול שלה, מהעיניים השחורות הגדולות, מהפנים המשולשות, אבל מיד הכרתי בה את התכונות שאני מבקש בדרך כלל בגיבורות של הסרטים שלי: אומץ, התלהבות, הומור, חיוניות, אינטנסיביות, עוצמה אבל מצד שני גם חשאיות, צד אכזרי, פראיות מבוישת, ומעל הכול, משהו רוטט, חי".
37 שנים חלפו מאז מותו של טריפו, וארדן עדיין מתרגשת כשהיא מדברת עליו ומשהו בקול שלה משתנה בערגה. "אני אפילו זוכרת היטב את המשרד שבו נערכה הפגישה הראשונה שלנו, הנשמה של פרנסואה הייתה בכל מקום".
הקריירה של ארדן משופעת בתפקידים טובים בסרטים של בכירי הבמאים (מאלן רנה ואטורה סקולה ועד קוסטה גבראס ופרנסואה אוזון) ובהישגים (כולל שני פרסי סזאר), אבל היא גם נקלעה לסרטים זניחים ואף מביכים, כולל "שלום ולא להתראות", אותו צילמה עם דפרדייה בישראל. "אני כשחקנית לא צריכה לדעת אם הקהל אוהב את הדמויות שאני משחקת. חשוב לי שאני אוהב אותן. לכן אני אוהבת לשלב בין התיאטרון לקולנוע. התיאטרון בשבילי הוא חוויה באמצעותה אני כאילו מנקה את הדם שלי. אני אמשיך לשחק כל זמן שזה יגרום לי הנאה ועניין. ברגע שאשתעמם, אוותר על המשחק".
ארדן גם חוטאת לפעמים בכתיבת תסריטים ובבימוי. בסרט הביכורים שלהם כבמאית "אפר ודם" (2009), מלודרמה על אלמנה השבה לכפר ברומניה עם ילדיה לכבוד חתונה משפחתית, כיכבה לא אחרת מאשר רונית אלקבץ ז"ל. "שלחתי לרונית את התסריט ואז פגשתי אותה לראשונה בבית קפה בפריז. התפעלתי מהעיניים הגדולות של רונית, מהתבונה והצחוק שלה", נזכרת ארדן בגעגוע. "הדהים אותי ששום דבר בתסריט לא הפחיד אותה. היא הייתה שחקנית המשחקת עם האינסטינקט שלה. למרות שזה היה הסרט הראשון שלי כבמאית, היא סמכה עלי. אני זוכרת איך יום אחד היא הרגיעה אותי בלי מילים כשהיה בלגן על הסט - היא תפסה אותי מאחור וכרכה את הידיים שלה סביבי. לא היינו צריכים לדבר הרבה אחת עם השנייה, מבט אחד הספיק".
ארדן מעידה שהיא אהבה מאוד את הסרטים של אלקבץ, ולצערה הן לא שמרו על קשר הדוק. "אחרי הצילומים והבכורה בקאן נפגשנו כמה פעמים בפריז והלכנו יחד למסעדות. אנחנו תמיד בטוחים שנראה שוב את האנשים שאנחנו אוהבים, אבל מתברר שלא תמיד קורה".
בתקופת סגרי הקורונה, ארדן נשארה במשכנה ברובע הלטיני בפריז, וזה לא היה לה פשוט. "היה לי המון זמן בבית ולבד", היא אומרת. "הכי היה חסר לי ללכת לקולנוע. יש ליד הבית שלי המון בתי קולנוע קטנים, שמציגים סרטים מכל העולם, ושם אני נוהגת לראות סרטים מטורקיה ומקוריאה ומעוד מקומות. אני אוהבת ללכת לבד פעם-פעמיים בשבוע, בעיקר במשך היום, בשעות שאנשים נורמטיביים בדרך כלל עובדים. זה הגילטי פלז'ר שלי ואני מרגישה שאני חוטאת איזה חטא קטן. ולכן זה היה מאד חסר לי. כל כך חיכיתי שבתי הקולנוע יפתחו שוב ונוכל להיכנס לחדרים האפלוליים הללו. וכשפתחו שוב עם ההגבלות על הריחוק החברתי, זה לא הפריע לי, בגלל שידעתי שיש סיכוי טוב שלא ישבו לפני".
אגב, למה את הולכת לבד לקולנוע?
"אני אוהבת ללכת לבד כי אם מישהו אהב סרט שאני שנאתי אני יכולה להרוג אותו", צוחקת ארדן. "אבל אם זה הפוך זה פחות מפריע לי".
היא אמנם עדיין שחקנית עסוקה ומבוקשת, ויחד עם זאת יש לה השגות על תעשיית הקולנוע כיום. "זה באמת מצב נורא שמפיק אומר לך: 'את לא יכולה לעשות את זה ואת זה, את לא יכולה לנסוע לכאן או לשם. אנחנו הופכים להיות מוצר כמו ספגטי. זה רגע קשה עבורי עכשיו, בגלל שברור שנטפליקס היא כמו עכביש. אני נזכרת בימים שהלכנו לקולנוע וראינו סרט קטן, שלא הצליח אבל הוא פתח לנו את הלב ואנחנו לעולם לא נשכח אותו. בשבילי זה הגורל של הקולנוע - אולי פחות צופים אבל צופים שאוהבים ומאוהבים".
ארדן גם לא מעריצה גדולה של תעשיית היופי. גם לפני הרבה שנים, כשהיה לה מחסור במזומנים היא סירבה להצעות להופיע בקמפיינים של חברות קוסמטיקה. בכלל היא לא אוהבת להשתתף בקמפיינים פרסומיים. "יש לי מחשבה בולשביקית: אני לא רוצה למכור את עצמי לאף בית אופנה או לאף מוצר טיפוח ולומר: 'או, זה מצוין'. בחרתי במקצוע המשחק כדי לשחק בהצגות של כל המחזאים הגדולים ולא כדי למכור קרם פנים".
