המטרה: להבין מה התוכנית שמאחורי הדירה שרן קנה ביוון. האמצעי: לאמץ את השינוי שחל בו
איכשהו יצא שרן חתם על החוזה של הדירה שהוא קנה ביוון דווקא בימים הכי קדושים ונוצריים שיש ליוונים - חג הפסחא. לא שחשבנו על זה יותר מדי; יום אחד ישבנו במרפסת התל־אביבית שלנו, זאת שניסינו לשוות לה מראה של בלקון יווני עם עציצי גרניום ויסמין, וקצת שכחנו שהיא משקיפה על דרך השלום, ופתאום רן קיבל הודעה. זה היה סוטיריס, המתווך היווני. "הכול מוכן", הוא כתב לרן באנגלית שלו, ששבורה יותר מכד חרס, "החוזה גמור. אתה צריך להגיע אלינו דחוף כדי לחתום ולשלם". "יששש!" רן כמעט קפץ באוויר מרוב אושר, "את קולטת? עומדת להיות לנו דירה ביוון".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ועכשיו אנחנו פה. השעה חצות ואנחנו עומדים ברחבה של הכנסייה הכי גדולה בעיר. מסביבנו מאות משפחות יווניות, ילדים קטנים וסבתות זקנות, עומדים ברחבה בדממה קדושה, וממתינים בעודם מחזיקים ביד אחת נר דבש דקיק בשעה שרמקול ענקי משמיע את הכומר מתוך הכנסייה הצבועה בוורוד. "למה הם מחכים פה?" אני אומרת לרן, "אין לי מושג", הוא אומר ונראה עגום קצת, "שישו יקום לתחייה, אני מניח, זה כל מה שהגוגל אומר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
האמת היא שבכלל לא תיכננו לעמוד כאן. מה לנו, שני יהודים מישראל, ולכל הקתוליות האפלה והפגאנית הזו? אבל אנחנו גוועים ברעב, והגענו כדי לנסות לברר מתי לעזאזל יפתחו את המסעדות. בכלל לא ידענו שחג הפסחא הוא כזה ביג דיל, אבל כבר בבוקר גילינו שכל הטברנות ובתי הקפה סגורים בחג. זה היה כל כך מוזר. העיר שרן קנה בה דירה היא עיר חוף תוססת ותיירותית, המקבילה היוונית של אילת, מה שאומר שכשהיינו כאן בקיץ תמיד יכולנו למצוא איזה בר שמוכן לארגן לך משהו זריז לאכול גם בשלוש בבוקר. בפעם האחרונה שזה קרה לנו, בעל הבית העיר את אשתו במיוחד בשבילנו כדי שתעמוד ותכין לנו מוסקה במטבח שלה, והיא תלתה בנו מבט כל כך כועס ומלא מרירות לפני שהגישה לנו את המוסקה הכי נפלאה שאי פעם טעמתי, ומאז אנחנו מאמינים שאין אוכל יווני משובח בלי התבלין הסודי הזה: הטינה הבוערת של המאמא היוונייה שתקעו אותה במטבח ושונאת כל דקה.
אבל לא הפעם. הפעם אנחנו רואים את יוון לא של התיירים, אלא את זו של מאחורי הקלעים. ויוון הזו גורמת לי להרגיש אבודה וחסרת אונים. יום שלם לא מצאנו אפילו מכולת אחת פתוחה שתסכים למכור לנו לחם. בשעה שמונה בערב לקחנו את המכונית השכורה והתחלנו לנסוע הלוך ושוב ברחבי העיר השוממת והשקטה, לחפש אולי בכל זאת נמצא איזו מסעדה או בית קפה פתוחים - לשווא. בסוף התקשרנו לסוטיריס, והוא הסביר לנו שהיום אומנם יום אבל לאומי על זה שישו נצלב, אבל בלילה ייערך טקס מיוחד בכנסייה ואחר כך יכריזו שזהו, הוא קם לתחייה. "ואז תראו", הוא אמר, "כל המסעדות ייפתחו ואנשים ייצאו לרחובות לשתות ולשמוח". ומאז אנחנו פה, מחכים שהכומר המדוכא יצא ויכריז שטקס החזרה לתחייה הסתיים, ונוכל להסתער על הצזיקי הראשון שיוגש.
"את יודעת", רן אומר, "הייתי פה כבר עשר פעמים ואף פעם לא הרגשתי כזאת זרות כמו שאני מרגיש כרגע. פתאום אני חושב שעשיתי טעות שקניתי פה את הדירה". "ממש לא", אני אומרת, כי זה מה שאני צריכה לומר אחרי כמעט שנה שבה הוא לומד את ספר המסים היווני ומתאמן על אותיות קיריליות.
הכול התחיל בחופשת הקיץ שלנו לפני שנה ומשהו, ישבנו על אחד החופים הכי יפים ונטושים שיצא לנו לראות, כשרן אמר פתאום, "מה תגידי אם את תחזרי מחר בטיסה ואני אשאר פה?", "אני אגיד שסבבה, מפרגנת", אמרתי מיד. הוא אמר שאין לו באמת סיבה טובה לחזור לארץ, המחזור הבא של בית הספר לכתיבה שלו מתחיל רק בעוד חודש. וככה זה היה, הוא נשאר במקום שלנו ביוון ואני חזרתי ארצה. בזמן הזה הוא הספיק להסתבך בלינץ' רשת מזעזע בטוויטר, הכול כי הוא ניסה לספר איך הוא אמר שלום בים לילדה בת 12 ואמא שלה צרחה עליו מול כל החוף. הייתה לו אשמה מסוימת בעניין, הוא יכול היה לנסח את הציוץ בדרך טיפה פחות מקוממת, אבל אין שום הצדקה בעולם לאכזריות ולרשעות של התוקפים. בדיעבד, הלינץ' הזה טיפה גמר לו את ישראל. לקחה לו חצי שנה כדי להתאושש מהאלימות. ובזמן הזה הוא התחיל לחפש באובססיה דירות אצל מתווכים יוונים. יום אחד הוא התקשר אליי מהמקום שלנו ביוון ושאג בקול, "אני מאוהב, מצאתי דירת וינטג' חמישה חדרים עם מרצפות פסיפס ותריסי עץ. ואת לא תאמיני כמה היא עולה".
עוד לא הספקתי להגיד מילה וכבר הוא שיגר לי 88 תמונות של הדירה. היא באמת הייתה מהממת, וממוקמת בעיר החוף המתוקה שמצאנו בפלפונס, חצי אי בדרום יוון עם נופים משוגעים. אבל לא חשבתי לרגע שרן יקנה את הבית הזה עכשיו, ובטח לא שהוא יפרק את כל החסכונות שלו. זה קורה לפעמים בזוגיות, שפתאום, האדם שחשבת שהוא תאום הנפש שלך הולך ממך לחלום שאת לא מבינה. רן הלך ושקע בתוך פנטזיית הדירה שלו, ואפילו התחיל לדבר ביוונית עם כל מיני אנשים בשם יורגוס מהטאבו ופנאיוטה מהבנק. בהתחלה הוא עוד הפציר בי שנקנה יחד את הדירה, לא משנה כמה פעמים אמרתי לו שלקחתי יותר מדי הלוואות גם ככה. ולאט־לאט הוא התאכזב ממני, פשוט ויתר על הרעיון שנעשה את זה יחד ופנה לאח הגדול שלו, שהוא אדם מופלא וגם חצוצרן קלאסי מחונן שמופיע עם כל התזמורות הכי טובות בארץ.
ממש כמו במקרה של רן, גם לאח הגדול אין שום סיכוי לקנות דירה בתל־אביב. לפעמים זה ממלא אותי בכל כך הרבה זעם שבא לי לצעוק. שחצוצרן כל כך מוכשר לא ירוויח מספיק כדי שיהיה לו בית במדינה שבה נולד? שהתסריטאי שכתב את "רמזור" ייאלץ לשכוח מזה שאי פעם יהיו לו פה ארבע קירות משל עצמו? וגם על זה בטח ילעגו לי בגסות ערלת הלב הזו של הישראלים החדשים. למה אני חושבת שנגנים קלאסיים ואמנים זה משהו מיוחד? במדינה שבה טלי גוטליב מרשה לעצמה להגיד על יוצר ענק כמו יהונתן גפן שכל תרומתו למדינה הייתה לעשן, לשתות ולחשש, אסור לי אפילו להזכיר במילה שאני חושבת שאהוב ליבי ואחיו הם מיוחדים. שהם מביאים לחיים שלנו פה עדינות ויופי.
אני מסתכלת עליו, האיש שלי, שכמו כמעט כל גבר ישראלי גרוש בכלל לא חשב שאי פעם הוא יצליח לקנות לעצמו בית. ופתאום יש לו את זה, דירה שהוא שילם עליה מכספו, רצפה ששייכת לו בטאבו לשכב עליה עם אהובתו ולהסתכל על הירח
רן חיכה לי בתחנת הדלק שבה קבענו. הוא התעקש לקחת אותי לדירה. היא באמת הייתה יפהפייה, שטופת אור ורומנטית, עם רצפת פסיפס צבעונית. הרגשתי כל כך גאה מעצם השינוי שהוא עשה, איך הוא הצליח להרים הכול בעצמו ואפילו למצוא חשמלאי ונוטריון מרחוק. איך הוא הפך לסוג של איש עסקים, דווקא הוא, שתמיד שוכח את הארנק שלו על הגג של האוטו ונוסע?
"את יודעת מה סוטיריס אמר לי?" רן אומר, "שעד לפני שנה הוא לא הכיר אפילו ישראלי אחד, ועכשיו כבר יש לו באנשי הקשר לא פחות מ־30 ישראלים". יש את חמש המשפחות מההייטק שקנו גבעה אחת שלמה, והיוונים מרכלים שהם מתכננים לבנות לעצמם שכונה ישראלית עם גדר ולא להתערבב יותר מדי עם השכנים. ויש גם את האישה המבוגרת מהרצליה, שפשוט קנתה מסוטיריס דירה בזום. הוא מספר לי שהמתווך המבולבל ישב מולו ולא הפסיק לשאול, "אבל מה קרה בישראל פתאום? עד לפני שנייה עוד הייתם המדינה המצטיינת הזאת, עם ההייטק והצבא ומערכות ההשקיה שכולנו ביוון הערצנו כל כך, אז מה פתאום קרה שכולכם בורחים אלינו כמו פליטים?". "זה עצוב שככה הם רואים אותנו", אני אומרת וחושבת שלא, הדירה של רן לא נקנתה כתעודת ביטוח, כמקום לברוח אליו. אני מסרבת להאמין בזה, ומאמינה בעם החזק שלנו שתמיד שורד בסוף. אבל אם זו רק השקעה של רן ואחיו הגדול, שתהפוך לדירת אייר־בי־אן־בי, איך אני יכולה להתרגש ממנה כמוהו?
אני קצת בג'ט לג רגשי. לא ברורה לי מה התוכנית, מתישהו נפרוש לפה ונקנה בית אחר, זה שדמיינו, עם עצי הפרי? או שנהיה על הקו - חצי שנה פה וחצי שנה בישראל, כי דווקא עכשיו, כשהיא מדממת, אני אוהבת אותה יותר מהגרסה השחצנית והקפיטליסטית הקודמת. פתאום אני רואה ביוון מלא דברים שלא חשבתי עליהם בכלל. כמו השמרנות של המקומיים או היחס לבעלי חיים. ליד הדירה של רן פגשנו כלבת רועים צעירה, וכשרן רכן מעליה ואמר "כלבה טובה" היא התחילה לבכות, כאילו שזו פעם ראשונה שנותנים לה תשומת לב. "כלבים וחתולים אצל היוונים צריכים לעבוד בחווה ולהרוויח את האוכל שלהם", הסביר לנו סוטיריס, "זה לא כמו אצלכם, שהופכים אותם למלך הבית ונותנים להם נקניק על הספה".
"הנה, הכומר יוצא עם האש", רן אומר, ומצביע על איש בגלימה שיוצא עם לפיד ומתחיל להדליק לאנשים את נרות הדבש שלהם. לוקח לי זמן להבין - הם לא הולכים לחגוג בעיר עם יין וסופלקי, הם חוזרים הביתה עם הנרות. "בואי ניסע לדירה", רן אומר, "נשכב על הרצפה ונסתכל על השמיים היפים מהחלון".
אני מסתכלת עליו, האיש שלי, שכמו כמעט כל גבר ישראלי גרוש בכלל לא חשב שאי פעם הוא יצליח לקנות לעצמו בית. ופתאום יש לו את זה, דירה שהוא שילם עליה מכספו, רצפה ששייכת לו בטאבו לשכב עליה עם אהובתו ולהסתכל על הירח. זה מה שיוון נתנה לו, בית משלו, מקום. שנים שהוא כועס על עצמו שהוא אבא גרוע שלא קנה כלום להשאיר לילדות שלו, והנה, הוא עשה את זה, קנה להן משהו, גם אם זה בארץ זרה. "אני חושבת שהבנתי מה התוכנית", אני אומרת, "לא חייבים ישר להסתער על החלום הכי ורוד ושאפתני, זה נחמד סתם לראות אותך צומח, משתנה לי". "ובסוף גם יהיה וולט בפלפונס", הוא אומר, והקול שלו נשמע כל כך חם ומוכר בתוך העשן של נרות הדבש הממהרים הביתה.
כל חיי הקפדתי לא לעשות סמים, וצדקתי. עד שהשבוע התברר שטעיתי
משהו מוזר קרה לי השבוע אצל השיננית: נהניתי מזה.
אוקיי, לא לגמרי, לא נהניתי מזה כמו שאני נהנה, נניח, מבורקס גבינה חם, אבל בהחלט נהניתי מזה כמו, נאמר, מהלוויה טובה לאמן אהוב שהסתלק רק 50 שנה בטרם עת, ובה מופיעים בנו המוכשר לכשעצמו, יאיר לפיד וטי־שירט שהופכת לכוכבת רשת.
לא תיכננתי ליהנות, כמובן; אני מגיע לשיננית בתכיפות המומלצת – פעם בשלוש־ארבע שנים – ובזמן הזה מצטבר אצלי רובד פלאק בעובי המותניים של ריקי ג'רווייס, ולכן החוויה מזכירה לי לרוב, תחושתית, קילוף פורמייקה בציפורניים, אבל הפעם השיננית הפתיעה ושאלה פתאום: "רוצה גז צחוק?"
אחרי שווידאתי שהיא מתכוונת למה שהיא מציעה – גז צחוק – אמרתי לה בצחוק "תני גז", ועוד לפני שהספקתי לוודא שהיא לא מגחכת מהחידוד שאותו שמעה רק מיליון פעמים מגברים בגילי הפתטי, כבר נשמתי בכבדות אוויר בניחוח מעט מסטיקי שזרם לנחיריי דרך מסכת גומי שהוצמדה לי לאף והרגשתי את הרטט הקודח ההוא במעלה ובמורד החניכיים.
מה שקרה בדקות הבאות מטושטש לי לגמרי – היו שם, איך לא, ההשפלות הקטנות הרגילות הכרוכות באירוע, כולל צמרמורות פתאומיות וריור בלתי רצוני על עצמי – אבל משום מה, הפעם לא היה לי אכפת מזה בכלל. לא, המוח שלי הפליג למחוזות רחוקים של יופי וכאב, יגון ואקסטזה, למחשבות כמו "מה מתבשל שם על הכיריים?" ו"צמחייה מעניינת פה בג'ונגל הפראי" – בעודי בוהה בטפט על הקיר ממול. כל האירוע נמשך, להערכתי, משהו כמו שלוש שעות, כשכעבור 12 דקות השיננית אומרת לי פתאום: "זה הכול. בוא תתרומם ותשתה קצת מים".
התרוממתי באיטיות.
"איך היה לך?" היא שאלה, ואני רק אמרתי: "אני מרגיש שעברתי חוויה משמעותית. ששנינו עברנו אותה יחד". היא הסתכלה עליי במבט של עוד־מילה־אחת־וזו־תלונה, ואני השתתקתי ובהיתי בטפט, שעכשיו התברר שבאמת מרוצף בדוגמה רפטטיבית של איזה פרח.
הדבר המענג הזה גרם לי להבין משהו חשוב לגבי חיי עד היום: לא עשיתי מספיק סמים. או סמים כלשהם בכלל. סאחי אני, סאחי בלטה, סאחי וזמרת־יה. גדלתי אצל הורים חיפאים שהרגישו נועזים ומשוחררים כששתו שתי לגימות יין "קונדיטון" בקידוש לשבת, ותשדירי השירות של ילדותי לימדו אותי שאם, חלילה, אשאף אי פעם אפילו שאיפה בודדה מכל דבר שאיננו אוויר, למחרת כבר ימצאו אותי מזריק הרואין על ספסל בתחנה המרכזית, ומחרתיים הלווייתי תצא משער האשפתות האנושיות.
הדבר הזה השפיע עליי חזק יותר מכל סם שמעולם לא ניסיתי, ולאורך חיי הבוגרים הקפדתי להחמיץ בצורה מסודרת כל הזדמנות לשינוי מצב תודעתי. עכשיו תדמיינו לעצמכם מין מונטז' כזה של עשורים – שנות ה־90! שנות האלפיים! שנות האיך־שקוראים־למה־שבא־אחר כך! – ובו רואים את אנטי־גיבורנו, רענן, עומד באמצע איזו מסיבה, רק התלבושות והמוזיקה מתחלפות בהתאם לשנה. ובזמן שכולם סביבו שותים, בולעים, מעשנים ואולי גם עושים דברים בשירותים (פיפי, אני מניח?), הוא רק עומד שם, לוקח מהבר בביישנות איזה שליש בירה, ומרגיש לגמרי בעניינים. הוא, כמובן, לגמרי מחוץ לעניינים, אבל הוא בהיי טבעי מהמוזיקה ומעצם העובדה שיצא בכלל מהבית – מה שבמושגים חיפאיים נחשב לפריקת כל עול ודקדנס נוראי.
והיה, כמובן, הלילה ההוא בדירה השכורה שלי בניו־יורק, שאליה הגיעו במאי ישראלי אופנתי דאז וכמה חברים, וכולנו היינו אמורים לצאת לקרוע את העיר כשהאיש שלף אבקה לבנה, סידר אותה בקפדנות של מנפה קוסקוס, והורה לכולנו להתכבד. תורי הגיע, ואני התלבטתי: מצד אחד, הזדמנות להיפטר במיידי מבתוליי המתמשכים בתחום, ומצד שני, סמים מוחקים את הבן אדם! מה, אפילו הרשות למלחמה בסמים אמרה!
כרגיל, תשדירי השירות ניצחו. יצאתי לעיר חף מכל השפעה, ומאז ועד היום אני לא מצטער, מלבד רוב הזמן, בעיקר כשרוב מי שאני מכיר – אנשים בוגרים, מיושבים ומצליחים לגמרי – יכולים לספר על לפחות חוויה משנת־תודעה אחת ששינתה להם משהו (תודעה, אני מניח?).
"איך היה לך?" שאלה השיננית, ואני רק אמרתי: "אני מרגיש שעברתי חוויה משמעותית. ששנינו עברנו אותה יחד". היא הסתכלה עליי במבט של עוד–מילה–אחת–וזו–תלונה
אנשים מספרים לי על נסיעות מיוחדות ללילה בלתי נשכח עם איזה שאמאן קטן באיזו קרחת יער, שבמסגרתו שתו איוואסקה ויצאו למסע בין כוכבים שבסיומו המתינו להם, בצורה מסודרת, התשובות לכל השאלות הקיומיות שביקשו לשאול. גם לי יש שאלות גדולות (האם לטד לאסו תהיה עונה רביעית? ומה הטעם?) אבל רק המחשבה על כל ההקאות שצריך לעבור לפני שהעסק מתחיל להשפיע גורמת לי לחשוב יותר בכיוון של שליש בירה.
ויש את החברים שמוכנים להישבע בטיפול תקופתי באיזו פטרייה (שבצו פה בדיחה צפויה), ויש את החבר הרופא – חבר רופא! – שהמליץ לי בחום על צריכה עונתית של MDMA, עדיף עם אהובתי, רק להקפיד שיהיה למחרת יום חופש נטול ילדים.
בכלל, כל העסק הפך מסכנת הנפשות של ילדותי למומלץ־מפה; אנשים שאני מעריך ומוקיר מסתכלים עליי בתימהון מוחלט לנוכח העובדה שטרם המראתי לאף אחד מהמקומות שלא צריך שום נתב"ג כדי להגיע אליהם. חלקם מציעים ללוות אותי בדרכי הראשונה, אחרים סתם מעבירים ג'וינט, ופה ושם אני לוקח שאיפה ושוב מבין שהדבר הזה בעיקר מעייף אותי וצורב לי בגרון.
מדי פעם אני אומר לאישה – סאחית אדוקה לכשעצמה – שחאלס, חייבים לעשות משהו פעם. לא ייתכן שנעביר חיים שלמים כשהתודעה שלנו מקובעת וצלולה כל כך. הרי אומרים שהמוח האנושי הוא סקאלה שלמה של תחנות, ואנחנו מצידנו תקועים על גלצ לנצח. היי, אפילו סטינג המליץ, באיזה דוקו בנטפליקס, לטייל קצת מחוץ לראש שלך, רק כדי לחזור ולכתוב, נניח, מוזיקה של סטינג – לא יודע אם אתם בעד או נגד, אבל הבן אדם הוא סטינג ואתם לא. והאישה רק מהנהנת ואומרת, בסדר סטינג, עכשיו תפתח לנו יין לבן, ואני שוכח מזה.
עד שיום אחד השיננית שמה אותי על גז צחוק, והמוח שלי נחלץ ל־12 דקות מכלאו הנצחי, וממש מבקש ממני לתת לו לעוף רק עוד קצת. לעזאזל, אני אומר לעצמי. מה, תתחיל עכשיו לעשות סמים? רציני? ומה הלאה – טיול תרמילאים בשביל החומוס? שמע, לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים – בפרט אם החפץ הוא באנג – ואתה תהיה לגמרי מחוץ לזמן ולמקום שלך אם תתחיל עם זה בגילך.
ודווקא מתחשק לי להיות קצת מחוץ לזמן ולמקום – בואו, ישראל 2023 היא מציאה די מוגבלת – אבל משהו בתפיסה העצמית ובפחדי הילדות שלי ימשיך כנראה לשגר אותי למסעות מוגבלים בהרבה, יותר לאזור המכולת. מה שכן, קבעתי עם השיננית שוב לעוד חצי שנה, ובכל יום שעובר אני מצייר בעיפרון פס נוסף על הקיר ליד המיטה. עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן שנשאר לי עד הטריפ הבא.
העימות סביב החולצה של שירה גפן בהלוויית אביה מראה עד כמה השיח כאן מטורלל
יש בדיחה ישנה על פולנייה ששאלו אותה למה היא כל כך שזופה. "אה", היא ענתה, "אז עכשיו אני גם אשמה שכל ההלוויות בצהריים?"
אני אוהב בדיחות על הלוויות, יש בהן משהו יהודי מאוד. יש אחת נפלאה על גבר גוסס, שרוצה לאכול מהפשטידה ואשתו מסבירה לו שזה לשבעה; ויש את זו שבה גבר שואל את אשתו אם היא תבכה בהלוויה שלו, והיא עונה לו שוודאי, היא הרי בוכה מכל שטות.
אנחנו לעומתה, רבים מכל שטות. גם כשזה קורה בלוויה: אחרי ההלוויה של יהונתן גפן העליתי תמונה של בנו אביב חבוש כיפה ואומר קדיש. זה היה רגע בהלוויה שמאוד ריגש אותי. בתגובות היו שכתבו לי על החולצה של שירה גפן, אחותו. עכשיו עזבו שהטענות שלהם לא היו רלוונטיות. גם אני לא מסכים עם שירה גפן בנושאים מדיניים, אני לא חושב שיש עם מי לעשות שלום (לאחרונה שלחו לי קטע מדהים שבו אפילו פרופ’ שלמה בן עמי, מהוגי אוסלו, מסביר שהמחשבה שהרשות הפלסטינית תהיה מסוגלת להקים מדינה ולא ישות טרור הייתה מוטעית), אבל זו הייתה ההלוויה של אבא שלה, לא של אבא שלי, וזו חולצה שהיא לבשה, לא חולצה שהיא הכריחה אחרים ללבוש. וכן, היא רצתה להעביר מסר שגם אבא שלה האמין בו במסע ההלוויה שלו. אז איך יכולה להיות לי על כך טרוניה, ואיך לעזאזל זה הפך לדיון ציבורי?
אני זוכר מילדותי פתגם כזה של רבנים, שמבוסס על קטע מהתפילה: כולם צדיקים, טהורים, כולם נבונים, אבל מה, כולם פותחים את פיהם (במקור הכוונה לכך שכולם פותחים את פיהם בשירה לה'). כאילו, ראיתם הלוויה ובחרתם להביט בדברים שהרגיזו אתכם במקום באלה שיחברו אתכם לאירוע, והשאלה היא: למה? מה שאני מנסה לומר הוא שיש לנו אפשרות לבחור האם אנחנו רוצים להעביר כאן את הזמן בבלבולי ביצים ובוויכוחים, או לראות את הטוב והמאחד. יהונתן גפן היה איש שמאל, לפעמים שמאל רדיקלי, אבל הוא היה גם פטריוט ישראלי מרגש שהשאיר לנו כמתנה מילים מנחמות שעזרו לנו להבין את עצמנו.
אבל זה עידן כזה שמסיבה כלשהי אנשים מעדיפים לריב בו מאשר להיות אמפתיים. ילדה מקסימה נפרדת מאבא שלה. יש פה כל כך הרבה עם מה להזדהות, אז מה אתם נטפלים לחולצה?
אבל הייתה לי עוד מחשבה, טיפה יותר מקורית, אם יורשה לי לדרג את המחשבות שלי. יש סיפור כזה שגם נהוג לספר כאגדת בתי כנסת, אבל גם ראיתי אותו מתרחש פעם מול עיניי, על איזה קדיש בחג, שיש מחלוקת אם אומרים אותו אחרי קריאת התורה או לא. והגיע הרגע הזה בתפילה, ואחד בא להגיד קדיש ואחר אמר לו שלא אומרים, ופרץ ויכוח בבית הכנסת. השניים ניגשו לרב ושאלו מה המנהג הנכון, כלומר מה עושים כל שנה. זה המנהג הנכון, ענה הרב, להתווכח, זה מה שעושים כל שנה.
וכשחושבים על זה, אם שירה גפן הייתה באה עם החולצה הזו ואיש לא היה אומר דבר, אולי משהו היה מתפספס, כי הרי גם יהונתן גפן אהב להגיד לפעמים דברים שיעוררו ויכוח, לפעמים ממש להתריס, והוא ידע שיהיה קצת רעש, אבל הוא חשב שזה בסדר שיהיה קצת רעש, הרי לא תמיד צריך הכל להיות שקט. אז הנה, גם בהלוויה שלו היה משהו כזה שאפשר היה להתווכח עליו. יהי זכרו ברוך.
עכשיו רגע המבחן שלנו. יש לנו אפשרות לבחור האם אנחנו רוצים להעביר כאן את הזמן בבלבולי ביצים ובוויכוחים, או לראות את הטוב והמאחד
אם כבר ויכוחים, באיזה טיול רגלי קצר שעשיתי השבוע, ראיתי על איזה ספסל שתי בחורות נחמדות, אחת בהיריון מתקדם. הן היו מקועקעות ולא נראו דתיות בשום מצב, אבל הן דיברו ביניהן יידיש. זה היה מפתיע, לא משהו שאתה רגיל לראות. התקרבתי אליהן, וביררתי איתן האם אני שומע נכון והן מדברות ביידיש, והן ענו שכן, הן חברות ילדות שגדלו בחסידות בירושלים, חייהן התגלגלו מאז לא מעט גלגולים, אבל הן אוהבות עדיין, כשהן נפגשות, לפטפט ביידיש, כמו שדיברו עימן בילדותן בירושלים. זה ריגש אותי מאוד, ואני אפילו לא יודע עד הסוף למה. פיטפטנו קצת (סיפרתי להן את הסיפור על התוכי שידע המון שפות, וכששאלו אותו אם הוא יודע גם יידיש, ענה להם בכעס: עם כזה אף ארוך, מה נראה לכם?).
בסוף השיחה הן שאלו אותי על הרפורמה. מה שעניין אותן זה האם באמת המפגינים כל כך חוששים. הן לא בעד או נגד הרפורמה, ניכר היה שיש לשתיהן כחרדיות לשעבר דברים אחרים להתמודד איתם בחייהן, אבל הן לא היו בטוחות שהן מבינות את מקור עוצמת הפחד של המפגינים.
ברור שהחרדה בחלקה מוגזמת, כדרכה של חרדה, הסברתי להן, וברור שיש מי שמתדלק אותה במניפולטיביות, אבל עדיין, רוב מכריע של המפגינים ממש מפחד, באופן אותנטי ועמוק מהרפורמה, וזו בעיניי הסיבה: תחשבו שהחסידות שבה שתיכן גדלתן תקבל בבחירות הבאות 61 מנדטים. מופרך, כמובן, אבל דמיינו בכל זאת, לשם הבהרת הנקודה, שהשלטון עובר אליהם. כמה שנים לדעתכן מהרגע שהם יהיו בשלטון, יתחילו לעבור בהדרגה חוקי חמץ ושבת וצניעות ותקנות אנטי־להט"ביות ואפליה לטובת בחורי ישיבה? זה הרי יקרה, ואפילו די מהר. עכשיו נכון שאין פה רוב לחסידות שלכן וגם לא רוב חרדי. אבל העובדה שהוקמה ממשלה כל כך דתית וימנית, ובגלל שדמוגרפית המפגינים חוששים שכך ייראו גם הממשלות בעתיד, והואיל ושבוע אחרי שהוקמה הממשלה נחשפו כוונות רבות שלה לשנות פה את המבנה ועוד כל מיני הטרלות מוזרות על חובת הליכה בצניעות בכותל ושאר קשקושים – הרבה אנשים ליברליים הסיקו מכך שעליהם מעתה להיות ערניים מאוד לכל צעד שמצר את חייהם אפילו במעט. שעליהם להילחם על כך שהמדינה הזו תישאר גם בעתיד מקום שמכבד את מה שהם מאמינים בו, מקום שהם יכולים להחשיב כבית.
איכשהו עברנו את ימי הזיכרון והעצמאות. גם הרמדאן מאחורינו. הרפורמה הוקפאה לעת עתה. עכשיו רגע המבחן שלנו, רגע שכל אחד מאיתנו צריך לקבל החלטה עם עצמו, האם הוא רוצה להיות מאלה שנכנסים לריב בגלל חולצה בהלוויה, או מאלה שמתרגשים מחברות ילדות שיצאו בשאלה מזמן, אבל מדברות ביידיש כשהן נפגשות, כדי להפיג איזה געגוע. א־גוטן שאבעס.
מה לכתוב / קודם כל חייב להגיד שהטור הזה נכתב לפני יום הזיכרון ויום העצמאות. ואני זז בכיסא באי־נוחות כי לך תדע איך יעברו עלינו הימים הטעונים והקדושים שלנו, הלוואי בטוב.
שנית, בירכתי את דקלון (יוסף לוי) על זכייתו המוצדקת בפרס ישראל לזמר עברי והוא השיב לי בברכה חמה. שלישית, הנה ברכה למדינה בסופ"ש הזה: אז אוי מדינה אהובה אני נאנח ומברך אותה: קחי מאיתנו "פור קדימה" עוד 75 פלוס נצח.
וכך ככותב אני חושב שהדרך היחידה לצאת מטור שלא יודע כלום, זה אולי לכבוד ה־75 לכתוב כמה מילים על מה שאבד בנוסטלגיה לא נבוכה ומתנצלת. שזה כמו לשבת במושב האחורי של המכונית בדרייב אין שמזמן איננו פה ולראות סרט ישן בלי תרגום. ואז מכונת ההקרנה מתקלקלת והולכים הביתה, או מתנשקים.
איפה היית / הנה שאלה אישית: איפה היית כשבן־גוריון הכריז על המדינה? והתשובה ברחם אמי, או בתכנון, אבל שמעתי את זה מאוחר יותר ברדיו (אומר להגנתי).
ב־56' לא בטוח שכבר היה לנו טלפון בבית, מלבד הטלפון עם חוט ושתי קופסאות גפרורים שהעבירו הילדים בין המרפסות וכך דיווחו זה לזה שפרצה מלחמת סיני. בכל מקרה, מבצע סיני, כך היא נקראה, הייתה המלחמה המוחשית הראשונה שחווינו, ובעיקר בילינו בה במקלט שבמעבה עומק הבניין שלנו. ושיקשקנו, כי אמרו שהמצרים יבואו לאכול אותנו.
הם לא באו, ומה שבא אחר כך היו דלקת חניכיים, בתי ספר, בחינות, שכונות ומלא מלחמות: לבנון, המפרץ, מבצעים מיוחדים, אנטבה, סבנה, טרור. אבל לפני כן, את שנת העשור חגגה ישראלה עם מצעד צה"ל, ואנחנו בני תשע הלכנו בערב לכיכר מלכי ישראל לראות את סעדיה דמארי, סטנדאפיסט, שחקן, בדרן, וזה הותיר בי רושם עז.
עוזי עוזי / הייתי גם בהופעה הראשונה של הגשש שנקראה "שמחת זקנתי". וכשהם שרו את "עוזי עוזי" עפתי כמו כשראיתי בחמאם ביפו גם את שלישיית גשר הירקון שרה את "אהבת פועלי בניין", או את להקת כוורת בהופעתה השלישית לפני 30 איש עד שהתפוצצו.
אבל שנייה, אני חש צורך לצטט עכשיו את אלתרמן שנתקלתי בספרו "רגעים" השבוע בשורות האקטואליות הבאות: "בחיי מדינות ועמים, יש פרובלמות שנויות בוויכוח, ובין הפרובלמות ישנם לפעמים אגוזים לא קלים לפיצוח", כך כתב בין תרצ"ז לתש"ג. לא ייאמן כמה מתאים לעכשיו, לא?
ד"ר גן סגור / הוא לא היה חבר שלי, ושרתי בסך הכול שיר אחד לא מוכר שלו בשם "כשלא היה לך בית", אבל שיריו נבלעו בנו כמו טנקר מילים במשאבת דלק לאורך השנים, והעובדה שבני הצעיר (גם הוא יונתן) ניגן ושר עם יהונתן גפן המבוגר, בהופעת הילדים שלו עם ורד פיקר ומיקה קרני, גרמה לי לבקר כמה פעמים בהופעות שלהם. זו לא חוכמה להיות נמלה שעושה רעש של פיל, כי כאלה יש לנו הרבה בארץ. הוא לא היה כזה. כי זו חוכמה גדולה לכתוב בכישרון עז כזה שירים מדויקים שחודרים לנפש. והייתי אומר שאולי כמו שד"ר דוליטל ידע לדבר עם חיות, ד"ר גפן יכול היה בקלות לקבל את התואר "המדבר האולטימטיבי לילדים דרך מבוגרים".
והנה סיפור משעשע: באחת ההופעות לילדים שלו בהן הייתי נוכח, בזאפה תל־אביב, ירד יהונתן גפן מאושר לאללה לאולם, התערבב עם ההורים וילדיהם שהתרגשו נורא מהמשורר שכתב להם את "הילדה הכי יפה בגן" ו"הכבש השישה עשר". אבל כשהוא שב בחזרה לבמה מתנשף קצת מהמאמץ שמעתי אותו ממלמל לעצמו בהומור שהיה נתון רק לו: נולד בנהלל ומת בזאפה. מצחיק, עצוב וסרקסטי.
אולי כמו שד"ר דוליטל ידע לדבר עם חיות, ד"ר גפן יכול היה בקלות לקבל את התואר "המדבר האולטימטיבי לילדים דרך מבוגרים"
ארץ שמאבדת שניים מבניה המוכשרים בקרב על החיים במהלך שבועיים ושניהם נקברים בנהלל (מאיר שלו ויהונתן גפן) זה כנראה סוג של רגרסיה.
מהפכים / אני חוזר לימים האבודים ההם. כמו שאחרי מלחמת ששת הימים הופעתי בהתנדבות יחד עם ריקי גל אחותי בהופעות במדבר סיני לפני כוחות צה"ל, כשישראל שלנו הייתה אז כבר באופוריה מטורפת מהניצחון בן ששת הימים.
ואחר כך הכול השתנה. מלחמת ההתשה על גדות התעלה ואחריה מלחמת יום כיפור הכואבת ואובדן הרבה מחברינו, אהובינו, בני דורי. הצבע בתה ששתינו במדבר נחלש והפך צהבהב. אחר כך נהיו מהפכים. מכל הסוגים. למשל הגיעו עולים חדשים מברית־המועצות ומאתיופיה, ומוזיקה חדשה החלה להסתלסל בשירים מדהימים במסגרת המאבק המחודש על זהות הארץ הראשונה, השנייה והאינטגרטיבית, משמע המעורבבת.
אחר כך כבר קניתי לי עט ונייר, וכתבתי שירים. אז אגב בואו נשאל לזכרו של מי שכתב את "איך שיר נולד", באמת איך זה קורה ששיר פתאום נולד כמו תינוק ויוצא החוצה? וגם מתי הכותב כותב שיר אוטוביוגרפי או מדומיין? או נניח בשירי אהבה, האם הם נכתבים בשיא האהבה או כשהכותב כבר התאכזב מאהבתו?
טוב. בעיניי לשאול איך שיר נולד זה כמו לשאול איך מדינה נולדת, איך מתחילה בריאה, אהבה, לידה?
העורב והד"ש / בסוף השבוע הזה, הארץ הזאת איתנו כעבותות אהבה. ואגב לא הכול מצטמצם לפוליטיקה. הלכנו בשדותיה, נסענו בכבישיה, טבלנו בנחליה, למדנו את תולדותיה ברגליים ובקפיצה לכנרת. והכול דרך רגש, אהבה, ניסיון לתת מקום כבוד לבן אדם.
לפני חמש שנים הדלקתי משואה וזה היה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיי ובקשר שלי עם מדינתי ועמי האהובים. ובאותה שנה שרתי במצעד החיים בבירקנאו לזכר אחיי ואחיותיי.
הכול חשוב ולא חשוב. הכול גדול וקטן. אז הנה בקטנה, רגע מבוקר אחד פסימי שהפך לאופטימי, ולכן אני מספר אותו:
זה היה מוקדם בבוקר לפני שבוע כשנתקעתי אחרי רכיבה בלי מפתח לבית. ובמטפורה חשתי עומד מול בית סגור, כאילו הגן או הארץ נסגרו בפניי לרגע. היו בזה פחד וחוסר אונים רגעי.
ואז הגיע רגע של אופטימיות, כשנחת פתאום בחצר עורב אחד נקרן. זיהיתי אותו מיד כי הוא כבר היה פה כמה פעמים, ונזכרתי שאחותי נאוה נהגה לומר שאם אני מבחין בעורב שמגיע כמה פעמים, סימן שיש לו מסר טוב וד"ש חם.
אומרים: "אף אחד לא התכוון למשהו מכל זה". אבל כך יצא. אז אחר כך מישהו מבאי הבית פתח תריס, העורב פרס כנפיים ועף, שני דגים המשיכו לשוט אי שם במימי הים התיכון, נשמתי לרווחה ונכנסתי הביתה. שתיתי נספרסו וחשבתי שהכול פה בארץ הזו נס. לא? או שאני נסחף בפנטזיות שלי.
בפונדק קטן / "את ברזל עצבינו מדוע נשחית?" כתב אלתרמן באחד משיריו הישנים ובאחר כתב: "יחלפו הימים, יחלפו הזמנים". טוב, לספר מה היה אפשר במהירות מספר 2 באייפון, או בסבלנות כמו לעמוד בתור למקלחת בצבא, כשאנשים מספרים בטרחנות זה לזה סיפורים מהחיים שלהם.
אז הנה עוד אחד באמת קצר. כי אם החיים הם כמו טיול מאורגן, כפי שכתב המשורר גפן בשיר "לוקח את הזמן" (יצחק קלפטר), אז הטיול המאורגן הכי זכור לי היה בכיתה ז'2 כשנסענו לגליל ועשו באוטובוס תחרות שירה במיקרופון של מדריך הטיולים. וכששרתי את "בפונדק קטן" של בני ברמן (רגל מעץ) נתנו לי להפתעתי הענקית ת'מקום הראשון בתחרות. וזה היה אז בשבילי כמו לקבל את פרס ישראל. רק שבסוף התאכזבתי קצת כי תוך כדי הטיול התאהבתי בילדה הכי יפה בכיתה ורק חבל שהיא לא התאהבה בי.
על מינים פולשים, על כרעי תרנגולת ועל היחס הישראלי החומל לנשר המקראי
הנשרים, אותם עופות קירחי צוואר ומעוקלי מקור, הנראים זעופים ונרגנים כגנרלים בדימוס, נכחדים. בתוך 30 שנה, הידלדלה אוכלוסייתם כמעט לחלוטין. התחשמלויות, מחסור במזון והרעלות, בעיקר הרעלות, הותירו במקרה הטוב 200 פריטים בלבד. לא, לא, אנחנו לא מרעילים נשרים בכוונה. מה זה פה, השתגענו, אנחנו אוהבים את העוף המלכותי והמרשים שלנו, שדואה בשמי ארצנו עוד מימי מלחמת האחים הראשונה, זו של ממלכת יהודה וממלכת ישראל. אלה רק אוכלי בשר אחרים שאנחנו מעוניינים לחסל: תנים, צבועים, כלבים משוטטים.
הבעיה היא, שחלק משיטות החיסול שבהן משתמשים חקלאים המעוניינים למנוע ממסיגי גבול להיכנס לשטחם כוללות פיזור פגרי בקר מורעלים, והנשרים, שאומנם חוננו במיצי עיכול של ברזל המאפשרים להם להתמודד עם פגרים במצב ריקבון מתקדם, לא עומדים בפני רעל תעשייתי פשוט ומתפגרים בעצמם.
אבל כישלונה של ציפור אחת הוא ניצחונה של האחרת, ובמהלך אותם שלושה עשורים הגיעה לכאן מהגרת קטנה ונמרצת, ממשפחת העורבניים, הידועה בשם מיינה. מקורה בדרום אסיה ובתת־היבשת ההודית ובניגוד לנשר הדיכאוני שהחליט לתת פוש קטן בעניין הכחדתו ומטיל בקושי ביצה אחת בעונה, המיינה מתרבה כאש בשדה קוצים ומרוצה מחייה לפחות כמו לאה שנירר ביום הולדתה ה־65. המיינה אוהבת את ישראל, את המרחב העירוני ואת מגוון המתקנים שהמצאנו עבורה: פתחי אוורור של ממ"דים, מסתורי כביסה, תריסולים ורמפות של מזגנים. וכך, בזמן שמלך העופות הופך בעוד רגע להיסטוריה, המהגרת החכמה הצליחה להאיץ מאפס למאה ולהפוך לציפור הרביעית הכי נפוצה בישראל.
רשות הטבע והגנים, הגוף האמון מטעם החוק על שמירת ערכי הטבע והמורשת במדינה והזרוע הביצועית של המשרד להגנת הסביבה, יוצאת בימים אלה במבצע חסר תקדים למען הצלת הנשרים ולמען הנחלת מורשתו של אריק איינשטיין. המבצע נקרא: "אין נשר בשמיים". בעזרת תקציב ייעודי לאיתור ולאיסוף אקטיבי של פגרי בעלי חיים - המעודדים התרבות של טורפים, ומשם שימוש לא אחראי ברעלים - הרשות תנסה לשכנע את הנשרים שלנו לעשות מאמץ ולא להתפגר. "הנשר משמש סמל לטבע העוצמתי הקיים בישראל", הסבירה השרה להגנת הסביבה, שכנראה הייתה שקועה בקידום הפרדה מגדרית בסחנה ולא קראה את דוח מצב הטבע האחרון המזהיר, על עוצמת טבע בסדר גודל של חולה סופני מונשם.
בכל אופן, רשות הטבע והגנים, שביד אחת ממשדרת את הנשרים, מאכילה אותם כאומנת דאוגה, תולה עליהם תגי זיהוי בגודל של מטפחת אף, מנטרת קינים ומתקינה בתוכם מצלמות אונליין לרווחת כל מי שמעוניינת להציץ ממשרד הרו"ח שלה, לא רק על הגוזלים הפרטיים שלה בגן האנתרופוסופי, אלא גם על הגוזל של הנשר האלמן T99 עם בת זוגו החדשה J35 - אני לא ממציאה, אני אחת מהעוקבות - התירה, כלומר ממש המליצה, כלומר ממש מבקשת, ללכוד, לחסל ולירות ללא הגבלה במהגרת החצופה, ומפרסמת חדשות לבקרים אזהרות דאוגות המדווחות על פשעיה.
החיבה שאנחנו רוחשים לנשר קשורה למטען הסימבולי שאנחנו, ולא הוא, נושאים תחת כנפינו. מסיבות רומנטיות ותרבותיות אנחנו מחזיקים ממנו יהודי שורשי, בן בית טבעי למקום, המתמצא בפלפולי מדרשים עתיקים, ומהמיינה, מסתננת שחורה, זרה, המפירה את המאזן האקולוגי ודוחקת את רגליהן של ציפורים אחרות, כולל את רגליה של הדוכיפת שהוכתרה, כידוע, לציפור הלאומית שלנו. כלומר, הסיבה שבעטיה עוף אחד זוכה לאהבה ולכיבודים, להגנה ולתקציבים שהלוואי על שורדי השואה לקבל, ועוף שני נתפס כאיום קיומי שמקומו במתקן חולות, קשורה לא רק לסכנה הנשקפת ממנו, כמו להיותנו שופטי טבעיות מטעם עצמנו.
אבל אין שום דבר לא טבעי בהגירה של אורגניזם ובהתבססותו בטריטוריות חדשות. כל מה שקורה בטבע הוא טבעי. עובדה שהוא קורה. אבל מה שבטוח, שהלאומיות או התנ"ך, כמו גם גבולות בין מדינות, מעניינים לציפורים את קצה הזנב. הטבע, בדיוק כמו מדינת ישראל, עדיין לא כונן חוקה, לא הגדיר את יחסו למיעוטים ואין לו טיפת אג'נדה.
אם בכל זאת אנחנו מבקשים להתייחס אל מינים מסוימים כאל פולשים המפירים את המאזן האקולוגי מתוך דאגה כנה לנפגעים - כי בואו. הכחדת מינים זה באמת עצוב נורא, גם אני רוצה נשר בשמיים ונחליאלי בסתיו ודרורים ודוכיפת סביבי – כדאי לזכור שלא היה ולא יהיה מין פולש מסוכן, מזהם, מתרבה והרסני מאיתנו. אנחנו, ולא המיינות, אלו שהצליחו להכחיד 70 אחוז מחיות הבר, להחריב את הטבע ללא הכר, ולהיות בנוסף גם מספיק מטומטמים על מנת לגזור על עצמנו סכנת כליה.
ואיך אפשר בלי להזכיר עוד מין של עוף. שמו של העוף הוא עוף, וחלקיו המנוילנים מקננים במקררים שלנו. העוף הישראלי מתרבה, לא רק באזורי המנגל והפארקים - כפי שיעידו שאריותיו מחגיגות העצמאות - אלא בכל מקום שבו יושב ישראלי המצויד בלסת.
הצריכה המקומית של עוף טרי בישראל היא הגבוהה בעולם וחייו מוערכים בשקל – כך, על כל פנים, אליבא דה "רמי לוי". ישראלי ממוצע לועס 66 ק"ג עוף, שזה פי שניים מהממוצע ב־OECD ופי ארבעה מהממוצע העולמי. לו הייתה צופה התרנגולת הישראלית, הדחוקה יחד עם עוד שתיים מחברותיה בכלוב סוללה הצר ממוטת כנפיה, בדאגה הכנה שאנחנו רוחשים לנשר, היא הייתה יכולה רק למות מקנאה. גם עם המיינה היא הייתה מתחלפת בשמחה.
מעבר להתעללות הבלתי נתפסת שהיא שגרת מזוננו, הגרגרנות הישראלית תורמת גם להפרת האיזון האקולוגי. אם הנושא היה באמת מטריד את מנוחתנו, היינו משננות את הנתון המצמרר הבא במקום לספור קיני נשרים: 82 אחוז מכל הציפורים על הפלנטה - ציפורי שיר וציפורי לא שיר, דורסים ולא דורסים, בשמיים ועל פני האדמה, קטנות כירגזים וענקיות כיענים, הכול כולל הכל - הן ציפורים ממין תרנגולת. לאכילה. 18 אחוז בלבד מכלל העופות בעולם הם לא עוף לאכילה.
והלוא אם ניוולד מחדש טאבולה ראסה, נטולי סטיגמות, ומולנו ינקרו שלושה עופות, אחד מכל מין - נשר אחד, מיינה אחת ותרנגולת אחת - יש יסוד סביר להניח שלא נוכל לקבוע איזו ציפור ראויה להערצתנו, איזו ציפור ראויה לסלידתנו ואיזו ציפור כדאי לנו לתבל ולהניח על הגריל. שלושתן ייראו לנו חמודות באותה המידה.
