הפקת "בית הדרקון" מעולם לא הייתה יוצאת לדרך לולא השגשוג האדיר של "משחקי הכס". אין לה קיום ללא סדרת המקור שהייתה לתופעה תרבותית חסרת תקדים. העלילה והדמויות נשענות על קורות חבל הארץ הדמיוני של שבע הממלכות והכוחות שפועלים בו מזה עידן ועידנים, כפי שהגה אותם ג'ורג' ר. ר. מרטין בספריו - אשר עובדו לראשונה למסך, לאורך שמונה עונות מוצלחות, על ידי דיוויד בניוף ודי. בי. ווייס. הנופים הם אותם נופים, השמות אותם שמות, וכך גם אילנות היוחסין שהם מייצגים. אפילו נעימת הפתיחה זהה. ולמרות זאת יוצרי "בית הדרקון" ושחקניה עומדים על כך שמדובר בסדרה שונה לחלוטין שנבדלת מקודמתה, ושעומדת בפני עצמה.
"בית הדרקון", עונה 2 - טריילר
(באדיבות HBO)
זוהי טענה מופרכת, שיש בה קורטוב של חשיבות עצמית מוגזמת ומנותקת מהמציאות. מדובר בסדרת פריקוול, אולם "משחקי הכס" הייתה הראשונה לשמה, והצלחת "בית הדרקון" תלויה בה ובסיפור המקור שלה באופן מהותי. עם זאת, למרות שמדובר בהמשך השושלת הטלוויזיונית של HBO, התסריטאי הראשי ראיין קונדל לקח כיוון אחר מקודמיו בעונה הראשונה שהושקה ב-2022, וממשיך בשלו בעונה השניה שעלתה בסוף השבוע (וזמינה בישראל ב-yes, HOT וסלקום TV). בעוד שיוצרים, מפיקים, ראשי אולפנים וחברות סטרימינג כמו נטפליקס, אמזון פריים ואפל TV פלוס מנסים נואשות לחקות את הגרדיוזיות של "משחקי הכס" בעולמות תוכן בדיוניים משלהם, "בית הדרקון" מתכנסת לתוך הדרמה בתוך סביבתה הטבעית. פחות זוועות מדממות, עירום חושפני במיוחד וסצנות קרב אדירות-ממדים, ויותר דיאלוגים, מונולוגים ועימותים אידיאולוגים. והכל בתיאטרליות יתר. שייקספיר, עם דרקונים.
"משחקי הכס" היטיבה לתאר את התהליכים מאחורי הקלעים של מאבקי השלטון בחצר המלוכה, הבריתות, התככים והמזימות במסלול המהיר למלחמת אזרחים עקובה מדם מחד, וקרב בלימה גורלי מול נחילי הזומבים מצפון. באותה התקופה HBO, נטפליקס ואמזון פריים האמינו בהבטחה הכלכלית הגדולה של הסטרימינג והיו נכונות להשקיע מיליוני דולרים ביצירת פרק בודד עם סצנות קרב בסדר גודל קולנועי. היה זה תור הזהב של הטלוויזיה שהובילה "משחקי הכס", אבל הימים הללו חלפו ועברו, הבועה התנפצה וכיום מופנים תקציבים קטנים בהרבה להפקות שפונות לקהל הביתי. זה ניכר גם ב"בית הדרקון" שהיא חסכנית יותר בכמעט כל היבט חזותי, וצנועה גם בכל הנוגע למיניות ואלימות. יש בסדרה הרבה יותר דיבורים, ולא יותר מדי מעשים. העלילה נשענת על בילד-אפ יותר מאשר ההתרגשות עצמה, שמגיעה רק בפרק הרביעי. וגם אז אנחנו נחשפים למראות המלחמה בדיעבד עם עשרות גופות ואדמה חרוכה. מזל שיש דרקונים בגרפיקה ממוחשבת כדי שיילחמו בשמיים.
הבילד-אפ נשען על הקרע שנפער בתוך חצר המלוכה בסוף העונה הראשונה אחרי מותו של המלך ויסריס טארגריאן (פאדי קונסידיין). למרות שהנסיכה רהאינירה (אמה ד'ארסי) הוכרזה עוד במהלך חייו כיורשת העצר, חברתה הטובה המלכה אליסנט הייטאוור (אוליביה קוק) גילתה שעל ערש דווי ציווה עליה בעלה הגוסס להעניק את הבכורה לבנו אאגון השני (טום גלין-קארני) חסר-הניסיון. היריבות בין שני המחנות על סף פיצוץ כשהתרסה מאיימת מצדו של איימונד שתום-העין (איוואן מיטשל) כנגד בנה של רהאינירה, מסתיימת בקרב אווירי בין דרקונים ובמותו האכזרי של האחרון. בפרקים הראשונים של העונה השנייה המתיחות עולה שלב, אבל באיטיות. פעולת תגמול מיותרת שמבוססת על טעות בזיהוי מוליכה להסלמה גדולה ומלחמת האזרחים נראית בלתי נמנעת. ואכן, ההכנות בעיצומן וקואליציות נרקמות ונפרמות. אבל צריך להתאזר בהרבה סבלנות לפני שהדרמה הופכת למלחמה.
"בית הדרקון" אינה פורצת דרך, מזעזעת או מפתיעה. היעד ברור מלכתחילה. מלחמה הרי תהיה. אבל הדרך לשם ארוכה, פתלתלה ומייגעת. ההידרדרות המוסרית והאנושית של הדמויות על רקע הלחימה - איטית ומתונה. מצד אחד יש דמויות ערמומיות וחתרניות שפועלות מתוך תשוקה לכוח כמו דיימון טארגריאן (מאט סמית') שבעצמו טוען לכתר ונחוש להשיג את מטרותיו בכוח הזרוע, או יועץ הסתרים לאריס סטרונג הנכה (מתיו נידהאם) שלוחש עצות לא נכונות על אוזניהם של האנשים הנכונים. מצד שני, רהאינירה ואליסנט, וגם הנסיכה רייניז (איב בסט) פועלות בכל דרך אפשרית כדי לבלום את האסקלציה הבלתי נמנעת על פניו, ולמנוע את המלחמה שעלולה להחריב את הממלכה כולה. אל מול נקודת המבט השוביניסטית משהו, המבזה לעתים, של "משחקי הכס", התסריטאי ראיין קונדל העדיף ללכת עם רוח הזמן של ארצות הברית העכשווית, על פני המורשת הפטריארכלית של ווסטרוז הקדומה. הוא מציב בקדמת הבמה את הנשים השקולות ורודפות-השלום, לפני רודפי השמלות שמזלזלים בהן.
3 צפייה בגלריה
פועל מתוך תשוקה לכוח. מאט סמית', מתוך "בית הדרקון" עונה 2
(צילום: באדיבות yes, HOT וסלקום TV)
התפנית הזו מבטאת קונפליקט פנימי בעייתי בתשתית המהותית של "בית הדרקון". שתי הסדרות עשו מטעמים מהמתח שבין הדחפים האלימים, היצרים המיניים והתאווה לכוח וממון כפי שהם באים לידי ביטוי במחשכים, לבין הפסאדה הממלכתית של נימוסים והליכות, כבוד, חובה ומוסר. במונחים פסיכואנליטיים המירוץ לכס הברזל הוא מאבק בין האיד החייתי לסופר-אגו שמכתיבה הציוויליזציה. אולם בניגוד ל"משחקי הכס" הנועזת, החצופה והכנה באופן בלתי מתפשר, בסדרה ההמשך היוצרים מקבלים על עצמם את הנורמות המאולצות של השיח הנוכחי, שמרני מימין ומשמאל, ומתיישרות לפי הפוריטניות החדשה בתרבות האמריקנית. הבחירה הזאת, שממתנת עד למינימום חזיונות קשים של מין ואלימות, מנוגדת לציביון המקורי הבלתי-מרוסן של הסדרה והדמויות.
רהאינירה ואליסנט מבטאות מופת פמיניסטית של רגישות, שיקול-דעת, אחריות ותחושת חמלה, בעוד שכל הגברים סביבן הם כסילים אלימים שמונעים מכוח הזרוע או הזרע. אפילו הפיקחים שביניהם, כמו אביה של אליסנט אוטו הייטאוור (רייס איפנס) ושומר הראש הצמוד מאוד שלה האביר קריסטן קול (פביאן פרנקל), מוצאים עצמם במאבק יצרי על תפקיד "יד המלך" בשירות אאיגון ה-2 - שהוא תואם קליגולה, או המלך ג'ופרי. התככים, המזימות והאלימות הקשה היא מנת חלקם של הגברים, ורק שלהם. הם גם אלה שאחראים לדפוס העלילתי מעורר-הפלצות שחוזר על עצמו ומזעזע לאורך הסדרה: הרג של ילדים. אחרי שנחשפנו לריבים, ההתעללויות ומקרי המוות המכוונים והבלתי מכוונים של בני משפחת המלוכה הצעירים בעונה הראשונה, אנחנו נחשפים לאירוע מזעזע של רצח תינוק תמים בעריסתו. מבחינה רעיונית, זוהי בחירה תסריטאית נועזת במיוחד, אבל היא לרוב רק נרמזת חזותית. כרגיל ב"בית הדרקון", המקרים האכזריים ביותר מדובררים, אבל נחסכים מעיני הצופים.
3 צפייה בגלריה
מופת פמיניסטית, אל מול הגברים תאבי-הדם. מתוך "בית הדרקון" עונה 2
(צילום: באדיבות yes, HOT וסלקום TV)
"בית הדרקון" מציעה המחשה אינטליגנטית לקונפליקט האנושי הטבעי בין האישי לפוליטי. אבל ההתלבטויות הללו עומדות כמניע הדרמטי של המחזות שכתב וויליאם שייקספיר - "המלט", "ריצ'רד השלישי", ו"יוליוס קיסר", או בסדרות מהדור הישן כמו "אני קלאודיוס" (העיבוד הטלוויזיוני של ה-BBC לספרו של רוברט גרייבס), או אלו מהדור החדש כמו "רומא", "הבורג'ס", "ויקינגים" ו"ברברים". בהיבטים רבים, "בית הדרקון" מזכירה יותר את המתרחש בהן מאשר ב"משחקי הכס", הראשונה לשמה. אל תצפו שבעונה החדשה היא תמשיך את דרכה ותאריך את השושלת התרבותית האדירה שנותרה עם ירידת הסדרה המקורית ב-2019. בלי התעוזה, התנופה וחוסר-הפשרות שלה, כל שנותר לנו הם התככים והמזימות, הבריתות והבגידות, האהבות והנקמות, ואת זה אפשר למצוא בכל אופרת סבון. וזה מה שזה, אופרת סבון תיאטרלית - בתוספת דרקונים.
