ישנן פעמים שבהן הדימוי הקולנועי משתלב בצורה מושלמת עם הרקע שעליו הוא מוקרן. חוויה כזו, מפעימה למדי, התרחשה במהלך הקרנת סרטו של וים ונדרס "פריז, טקסס", על גבי המסך הענק בלב המדבר בפסטיבל הסרטים בערבה - שמהדורתו ה-13 ננעלה במוצ"ש. שוט הפתיחה המרשים ממעוף הציפור חושף את טרוויס הנדרסון (בגילומו של הארי דין סטנטון) מהלך בחליפה מרופטת במדבר הצחיח כשהוא אוחז בידו ג'ריקן מים ריק. זהו אחד הדימויים הזכירים ביותר מהסרט בפרט ומסרטיו של ונדרס בכלל, וכאשר צופים בו במקום המסוים הזה סמוך ליישוב צוקים, נדמה לרגע כאילו הוא צולם ממש כאן, מעבר למסך.
חוויות ייחודיות כאלה הן לא פעם חלק מהצפייה בסרטים בפסטיבל הערבה, בניהולם הנמרץ והמוקפד של בני הזוג אייל שיראי וטינקרבל. בהקרנת הסרט "שיער", כך סיפרו לי, הצטרפו צופים שאכלסו את הגבעות מסביב למתחם הפסטיבל, לשירי הסרט. אכן, הגבעות חיות עם צלילי המוזיקה, כמילות השיר האלמותי ששרה ג'ולי אנדרוז. השנה, כמו בעבר, הקדיש הפסטיבל מסגרות הקרנה לעותקים מחודשים של קלאסיקות גדולות כמו "שבעת הסמוראים" של אקירה קוראסווה (הסרט שהכי הצטערתי שלא צפיתי בו שם), המותחן "גלוריה" של ג'ון קסאווטס עם ג'ינה רולנדס באחד מתפקידיה הנהדרים, ו"השיחה" של פרנסיס פורד קופולה. אני, כאמור, צפיתי ב"פריז, טקסס" שמציין 40 שנה ליצירתו, וזהו בלי כל ספק סרטו הטוב-באמת האחרון של ונדרס (ויסלחו לי חובבי "ימים מושלמים").
במבט לאחור, זוהי פרפראזה מבריקה על ז'אנר המערבון, שבה טרוויס הוא כמו הרוכב הבודד שמגיע לעיירה, הפעם זוהי לוס אנג'לס, כדי להשליט בה סדר. אלא שהסדר במקרה הזה אינו כרוך במאבק בפורעי חוק מאיימים או בכרישי הון זוממים, כי אם בתא המשפחתי שלו עצמו. גיבור המערבון המודרני הזה הוא האב הנעדר ששב הביתה אחרי שנים של היעדרות – ממש כמו אודיסיאוס המיתולוגי – רק כדי לצאת למסע נוסף, הפעם עם בנו, בעקבות האם הנעלמת. סרטיו הגדולים באמת של ונדרס עוסקים במסע – חברת ההפקה שלו נקראת road movies – ובשנות ה-70 הוא יצר כמה כאלה שגיבוריהם נדדו ברחבי גרמניה ("אליס בערים", "במהלך הזמן"). ב"פריז, טקסס" ונדרס משלב את תשוקתו למערבון הקלאסי, במיוחד לסרטו של ג'ון פורד "המחפשים", יחד עם שורשיו במודרניזם האירופאי המנוכר – והתוצאה יפהפייה ומרגשת, כאשר לא נראה כאילו התיישנה גם מקץ ארבעה עשורים. צליליו של ריי קודר שכתב את הפסקול הזכור הדהדו בין שמיים וארץ וסיפקו חוויה נדירה.
כאשר צופים ב"פריז, טקסס" תחת כיפת השמיים זרועת-הכוכבים, בנוף הצחיח, מקבלים מושג מחודש לגבי עוצמתו הוויזואלית של הסרט. צילם אותו מי שהיה אז צלמו הקבוע של ונדרס, רובי מולר הנפלא, ותמונות המדבר שלו כמו גם הסצנות העירוניות, האינטימיות, שמזכירות את ציוריו של אדוארד הופר מייצרות פיסה של אמריקה מיתית כפי שהיא מצטיירת דרך מבטו של זר. אבל המסך של פסטיבל הערבה אינו מקפח גם סרטים קטנים יותר שערכיהם החזותיים מצומצמים. כזה היה "מה שמחבר בינינו" (L’Attachement), סרטה של קרין טרדייה הצרפתייה שהקרנת הבכורה שלו נערכה בפסטיבל ונציה האחרון. זה מסוג הסרטים שאתה נכנס אליהם מבלי לצפות למשהו מיוחד, ובהדרגה מגלה שהם עוטפים אותך בחום אנושי ובעיקר בדמויות שאתה נהנה להיות במחיצתן.
סיפור הסרט מתמקד בשלוש דמויות: אב צעיר שאשתו נפטרה בלידת בתם התינוקת, ילד בן שש שהוא בנה של האישה מנישואיה הקודמים, ושכנתם – רווקה העובדת בחנות ספרים פמיניסטית. הקשרים בין הדמויות מתפתחים במהלך הסרט, כאשר השכנה (ולריה ברוני טדסקי) מתבקשת על ידי האב להשגיח על הילד בעוד הוא מחיש את אשתו הכורעת ללדת לבית החולים. דרך הדינמיקה בין הדמויות וכאלה שיצטרפו בהמשך תוהה טרדייה על מושגי המשפחה, ההורות והאהבה, ומאתגרת את ההגדרות המסורתיות לטובת קשרים רגשיים בלתי צפויים. זהו סרט מחמם-לב, והאינטימיות שלו, לכאורה זרה למסך הענק, שפעה ממנו. באופן משונה, בלט החיבור בינו ובין סרטו הנ"ל של ונדרס שהוקרן מיד אחריו. שניהם, אחרי הכל, עוסקים בפירוק ובנייה מחדש של התא המשפחתי. סרטה של טרדייה שסחף כאן את הקהל נרכש להפצה מסחרית בישראל.
השנה נערכה לראשונה במסגרת הפסטיבל תחרות הסרט הישראלי הקצר. שבעה סרטים התמודדו, והזוכה היה סרטו של דילן יוסף שטרית, "פרנצ'", המתאר מה קורה כאשר מניקוריסטית חושדת שאחת הלקוחות הקבועות שלה הלכה לאחרת. סכום הזכייה עמד על עשרת אלפים שקלים. פסטיבל הסרטים בערבה היה משך שנים אירוע בוטיק לחובבי הקולנוע שמזמינים מבעוד מועד בקתות וצימרים ביישובים הסמוכים, ומתכנסים מדי ערב על הטריבונות הרחבות שמול המסך, מתכרבלים בשמיכות או משתרעים על פופים. הוא גם התגאה באורחים בינלאומיים שהפכו אותו לאירוע נוצץ והנגישות אליהם הייתה ישירה ולא רשמית.
השנה, גם בהיעדרם של אלה, מדובר היה בהצלחה גדולה. הכרטיסים לרוב ההקרנות אזלו, אי אפשר היה למצוא מקום באתרי הלינה והאירוח, וחגיגת הקולנוע הייתה מושלמת. בסופו של דבר, אין עוד פסטיבל סרטים כזה בעולם שמשלב כך נופי בראשית, כוכבים (בשמיים), אוויר צח, סאונד ותמונה. נראה כאילו חוויית הצפייה שבה כאן אל מקורותיה: התפעלות מהדימוי החזותי. כפי שהראה, כאמור, שוט הפתיחה מ"פריז, טקסס": כל מה שצריך הוא גבר הולך לאיבוד במדבר במבט מגבוה.
