אוקיי, בואו נתחיל מהסוף: אהבתם את הסרט "טד" ואת ההמשכון "טד 2"? נו, הקומדיה המלוכלכת הזו של סת' מקפרלן ("איש משפחה") על גבר אינפנטיל (מארק וולברג) וחברו הטוב ביותר, הדובי בעל פה הג'ורה טד (בדיבובו של מקפרלן)? יפה, התשובה שלכם תקבע את מידת התאמתה של "טד" הסדרה לחך הספציפי שלכם, שכן מכל בחינה אפשרית היא זהה לצמד הסרטים שקדמו לה.
טד - טריילר
(באדיבות Peacock)
למעשה, אולי לא מכל בחינה אפשרית, כי עלילת הסדרה - שעלתה אצלנו ב-yes ושאותה יצר מקפרלן החרוץ, אשר ממשיך לדבב את טד גם פה - מתרחשת ב-1993 כאשר ג'ון בנט (מקס ברקהולדר), הדמות שוולברג גילם בבגרותו בצמד הסרטים, היה טינאייג'ר. טד, אשר התעורר לחיים כשג'ון היה זאטוט, הוא כבר חברו הטוב ביותר. וכשטד נאלץ להתחיל ללמוד בבית הספר התיכון שבו לומד ג'ון, מדובר בהזדמנות עבור השניים לבלות אפילו יותר זמן יחד - ולהיכנס לשלל צרות שאליהן הייתם מצפים שייכנסו נער והדובי המדבר שלו. למשל ביצוע עסקת סמים, או לצפות בסרט כחול - לא עניין של מה בכך בניינטיז נעדרי האינטרנט, להזכירכם.
השניים דרים בצל קורתו של אבי משפחת בנט, מאטי (סקוט גריימס, שמככב לצד מקפרלן בסדרה אחרת שלו, "האורוויל") - טיפוס בוסטוני גס, חם מזג ודל סבלנות, שבגדול מחבב רק את אשתו המתוקה סוז (אלנה אובך הנהדרת), אימו של ג'ון, וגם זה לא יותר מדי. וישנה גם בת דודה שגרה בביתה של משפחת בנט, בלייר (ג'יורג'יה וויגהאם, בתו של השחקן שיה וויגהאם מ"אימפריית הפשע" וממיליון דברים נוספים), המשמשת כקול השפיות והתבונה בבית שבו אלו לא ממש קיימים.
וזהו, בגדול. אין הרבה חוץ מזה, וגם לא צריך שיהיה. "טד" לא שואפת גבוה ברמה העלילתית, וזה ממש לא מפריע לה. להפך. הסיפורים המופיעים בפרקיה הם אלו שתמצאו בכל סיטקום משומש, אבל הם שם רק כדי ש"טד" תוכל להפעיל את קסמיה במישור החשוב מכל: הכימיה בין גיבוריה, זאת אומרת טד וג'ון. זה מה שהפך את צמד סרטי "טד" לתענוג, לא העלילה השדופה או הגאגים הוולגריים, אלא הכיף הטהור של לצפות בשני דבילים מתנהגים בדביליות יחד, ונהנים מהדביליות זה של זה. מה לעשות, זה מידבק - וחיוך דבילי גדול שמרוח על הפרצוף הוא התוצאה.
החיוך הזה ילווה אתכם גם במהלך הצפייה ב"טד" הסדרה, שנשענת על הכימיה הזו ועושה עבודה מצוינת ממש בתרגומה לפורמט החדש על המסך הקטן. היא קולחת ומשמחת, פה ושם מצחיקה ממש - והכי חשוב, פרקיה קצרצרים, 25-22 דקות, בדיוק כמות הזמן הדרושה להם לפני שהדביליות הכובשת הופכת למאמץ יתר מיוזע. שיחוק נרשם גם בגזרת ליהוקו של ג'ון, שכאמור אויש בידי מארק וולברג במקור, ופה מגולם על ידי מקס ברקהולדר (בן ה-26!) - שחקן שמעלה באוב את האטימות פעורת העיניים של וולברג באופן מרשים ממש.
ומקפרלן? ובכן, הוא מקפרלן. הוא מדבב בחסד עליון, מן הסתם, ובאמת שקשה להאמין שהדובי הממוחשב הזה איננו יצור אמיתי. פה ושם - בעיקר כשטד וג'ון מפליגים למחוזות מטורללים ממש בדיאלוגים ביניהם, בדרך כלל בנוגע לרפרנסים תרבותיים נידחים או סופר-סופר ספציפיים - "טד" מזכירה את "איש משפחה", וזה נהדר. אך לעיתים, "טד" מזכירה את "איש משפחה" באופן אחר - באופן שלא יודע להניח לבדיחה טובה, וסוחט אותה עד שלא נותר דבר.
ובכל זאת שיעור הפגיעה שלה גבוה יותר. "טד" פשוט מצחיקה, בטח יותר מהעונות האחרונות הרעועות של "איש משפחה". וכאמור, היא לא-יומרנית באופן שקצת מייחד אותה בתחום, כרגע. טוב ל"טד" להיות קצת רפת שכל, קצת מטומטמת, וגם טוב לנו שהיא ישנה ושהיא כזו. בימים אלו, מי יכול לסרב לזה? מי יכול לסרב לפאן נמוך-הגבה שהיא מביאה באמתחתה? כן יירבו.
