ביולי 2006, אחרי חמש שנים של לימודי משחק וקולנוע בניו-יורק, חזר אברהם שלום לוי לישראל וגילה שגם למולדת יש יכולות דרמטיות. רגע אחרי שהחתים דרכון בנתב"ג, התפוצצה פרשת קצב ופרצה מלחמת לבנון השנייה. מבחינתו, הכל היה פוליטי, והכל היה נורא אישי. "פרשת קצב הייתה התפרקות של עוד סמל ממלכתי, פירוק שהרגשתי כבר כשהייתי בצבא, במוצב דלעת ובבופור בלבנון", הוא מסביר. "כשעזבתי את הארץ ללימודים, עזבתי כדי לא לחזור, כי הרבה מאוד מהדברים שגדלתי עליהם, אמיתות שהאמנתי בהן, פשוט התפרקו לי מול העיניים. כשחזרתי, הבלגן של מלחמת לבנון השנייה עורר דברים קשים שעברתי בלבנון, והפרשה בבית הנשיא הייתה המשך ההתפוררות של משהו שבעיניים שלי כבר היה מפורר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כבר הבנת שמשהו רקוב בממלכת דנמרק.
"נכון. ולמרות זאת, הייתי בהלם מפרשת קצב. מזה שדבר כזה קרה בכלל".
פאסט פורוורד ל-2018. שלום לוי, שחקן ויוצר, נכנס לבית קפה בגבעתיים ונתקל במי ששימשה כעדה המרכזית בפרשת קצב תחת הכינוי "א' ממשרד התחבורה" - אודליה כרמון. "ניגשתי אליה, הצגתי את עצמי, אמרתי לה שאני נורא מעריך את מה שהיא עשתה, ושאלתי, 'תגידי, איך לא עשו מהסיפור שלך סרט או סדרה?'" הוא משחזר. "היא אמרה שהרבה כבר ניסו ולא הצליחו והשאירה לי את הספר שלה. קראתי אותו ביום וחצי ואז התחיל מסע של חצי שנה שבמהלכו אנחנו נפגשים ומדברים עליו. הרגשתי שאני מתקלף מתמימות, שומע איך הפוליטיקה הישראלית מתנהגת בחדרי חדרים. ואז הבנתי שיש לי סדרה".
"אלף" - טריילר
השבוע עלתה ב-yes הסדרה "אלף" שיצר שלום לוי יחד עם תמר מרום בהשראת סיפורה של כרמון, ולא רק. מדובר בשילוב של הפרשה ששלחה את האזרח מספר אחת לכלא עם פרשיות מין נוספות שהכילו כולן את אותו קוקטייל מסוכן של יחסי כוחות בלתי שוויוניים, ניצול מרות ותפיסת הזולת כאובייקט - טקטיקה שהפכה פגיעות מיניות למגפה עולמית, ולדלק מאחורי תנועת מי-טו שהתפוצצה ב-2017. "יש כאן שיטה. גבר בכיר פוגש אישה ומתחיל להרים אותה לדרגה של מלכת העולם, ואז יום אחד אומר לה, 'התאהבתי בך'. יש פה משהו אפור, זה לא שעל ההתחלה הוא קופץ עליה מהשיח ואונס אותה. זו סיטואציה מורכבת ומבלבלת שגורמת לך לשאול את עצמך, היה או לא היה? ומה בכלל היה פה?"
או לקחת על עצמך את האשמה.
"זה הסיפור. זה על סף הגזלייטינג, מישהו שאומר לך, 'אבל מה כבר עשיתי לך?' העוגן השני של הסדרה זו כוורת ההשתקה. מלא אנשים שעובדים בלייצר לבכירים האלה במה לשחק את המשחקים שלהם, ובעיניי הם גם שותפים לפשע. בסדרה זה מגולם בדמות של יועץ התקשורת של הנשיא, אבינועם, שאותו אני משחק. הוא שילוב בין כל מיני אנשים שאודליה עבדה איתם במציאות. אנשים שמסתובבים בינינו וממשיכים להשתיק הרבה פרשות אחרות.
"קצב לא משקר כשהוא אומר 'היו גזענים כלפיי'. אני אומר לו בחזרה - אם כבר, כגבר מזרחי מהמעברה שהצליח למרות הכל, יש לך אחריות לדאוג שעוד ילדים כמוך יצליחו. במקום זה, מה שאתה עוסק בו זה להגיד 'דפקו אותי אז אני אדפוק אותך'. מתי הגלגל הזה ייעצר?"
"זו סדרה מאוד פוליטית ומאוד ישראלית, במובן הזה שהיא גורמת לך להבין איך המערכות האלה חושבות. השתרשה בתרבות שלנו תפיסת עולם מאוד כוחנית, שמה שלא תואם את הדעה שלנו - צריך להשתיק. ואם לא נצליח להשתיק אותו בכוח, נשתיק אותו ביותר כוח, כי הסיפור הוא תמיד על כוח.
"בעבודה על הסדרה צללתי גם לפרשות אחרות, כמו הנשיא קלינטון ומוניקה לוינסקי, ששם אין אמנם כפייה, אבל יש יחסי מרות. או של שטראוס-קאהן והחדרנית. לאנשים האלה יש הרי מאהבות ורומנים מזדמנים, הם לא צריכים מין. ובאמת, זה לא על מין - זה על זה ש'אף אחד לא יגיד לי לא'. מה הדמות של אבינועם עושה בסדרה? משחקת בתודעה של בני אדם. זה התפקיד של יועץ תקשורת, לסדר את המציאות איך שנוח לו באותו רגע".
גזלייטינג שלא שמור רק לפגיעות מיניות.
"נכון. כיוצר התעסקתי הרבה בפרשת ילדי תימן. קראתי עדויות של אמהות שחוזרות על עצמן, וכל מה שחשוב למדינה זה להגיד 'הן לא זוכרות', 'הן לא אומרות אמת'. המדינה לא נותנת שום תשובה, לא מתנצלת. למה? זה כי אנחנו לאט-לאט נאטמים לדעות ולכאבים של אחרים. ולמה? כי ברגע שנקבל את הכאב הזה נצטרך להשתנות, ואת זה אנחנו לא רוצים.
"אבא שלי חלה בזמן הצילומים ומצאתי את עצמי מבקר הרבה בבתי חולים. ומי הרוב המכריע של הצוותים שם? ערבים. אנשים שמטפלים בחולים במסירות נפש שלא תתואר. אז כשאני יוצא נגדם, על מי אני מדבר? על האנשים שמטפלים באבות ובאמהות שלנו? משהו התעוות פה".
3 צפייה בגלריה
''שאלתי, 'תגידי, איך לא עשו מהסיפור שלך סרט או סדרה?'''. אודליה כרמון
(צילום: אביב חופי)
מעניין שכגבר בחרת להתעסק במי-טו.
"כי אני חושב שגם גברים נמצאים היום במצב מאוד גרוע, שאנחנו מוסללים להיות גבר מסוג מאוד מסוים, להיות מאצ'ו, ולא מצליחים להגדיר מחדש מהי גבריות".
בסרט "ולריה מתחתנת" אתה מגלם גבר שמזמין כלה מאוקראינה. זה על אותו ציר של יחסי כוח שנתפסים כ"טבעיים".
"נכון. זו גבריות פצועה ושבורה ומרוסקת ודחויה. התחברתי אליה כי גם אני כאברהם מבין טוב מאוד מה זו דחייה. כל הקריירה שלי ב-20 השנים האחרונות בתיאטרון מבוססת על דחייה. אני לא מתלונן על זה כי אני היום במקום אחר לחלוטין, אבל סיקרן אותי לראות מה הדחייה גורמת לו לעשות - במקרה הזה להזמין אישה מאוקראינה, שזו זנות. האם-אמא של הזנות, רק מתוחכמת. גם בסדרה יש פרק שבו רואים שהנשיא הוא לא רק אדם רע. יש מורכבות. כשהוא מדבר על התחושה שכמזרחי דפקו אותו, שהיה לו קשה - אתה מאמין לו והוא גם צודק. זה לא נותן לו זכות להתנהג כפי שהוא מתנהג".
יש שסברו שנשיא אשכנזי לא היה משלם את אותו מחיר.
"הסיבה שהאדם הזה נכנס לכלא היא יוהרה איומה, שזו תכונה שחוצה דתות ומגזרים ומגדר. בחוויה הפנימית - באמת כואב לו. הוא לא משקר כשהוא אומר, 'היו גזענים כלפיי'. אני אומר לו בחזרה - אם כבר, כגבר מזרחי מהמעברה שהצליח למרות הכל, יש לך אחריות לדאוג שעוד ילדים כמוך יצליחו. במקום זה, מה שאתה עוסק בו זה להגיד, 'דפקו אותי אז אני אדפוק אותך'. אז מתי הגלגל הזה ייעצר?"
שאלה שאנחנו פוגשים גם היום, במציאות הפוליטית הנוכחית.
"נכון. זה לקחת את הסיפור המזרחי, לרדד לרמת הצבע ולנופף בו - 'אני רוצה שופט מרוקאי'. כמזרחי אני אומר - לא מעניין אותי ולא עוזר לי שהשופט או השר הוא מזרחי. מה שעוזר לי זה אם סדר היום המזרחי מונח על השולחן. נכון, הנראות חשובה, אבל אם אין סדר יום שעוסק בקידום מזרחים או מעוטי יכולת, אז לא משנה לי המוצא שלך. לא עוזר לי דודי אמסלם.
"אבא שלי באמת חווה גזענות בהארדקור, גדלתי בתוך הדבר הזה, אני מכיר אותו. האם ההנהגה המזרחית שינתה את זה באיזשהו אופן? הדגל המזרחי מנוצל היום לטובת שיסוי, אבל הכאב לא מטופל באמת. כשאני מסתכל על מה שעושים בדיור ציבורי, בפריפריה, בחינוך, בפרשת ילדי תימן - אני אומר, תתחילו בלהכיר בכאב. כן, יש אנשים שקשה להם לטפס במעלה ההר. אין מספיק הזדמנויות, אין קרבה למוקדי כוח. אבל פוליטיקאים עושים בזה שימוש ציני. בסוף צריך להסתכל על הפעולות שלך ולשאול: האם דאגת לכך שאנשים מהמוצא והמקום שלך יתקדמו? אני טוען שלא. הם רוצים לעשות רפורמה, אבל חמודים, אתם כמעט 40 שנה בשלטון, איפה הייתם עד היום? זה לא מעניין אתכם באמת. אל תנפנף בזה שההורים שלך מרוקאים או טורקים, תפעל".
מה דעתך על שיח "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" של אבישי בן חיים?
"אני חושב שהאיש הזה עושה נזק ענק, מרדד את השיח לרמות נוראיות".
אבל מאמינים לו, ולממשלה. ציבור שלם מרגיש שהתחילו לראות אותו.
"אבל בסוף אתה משלם יותר בסופר, בשוק, בתחנת הדלק. אז מה זה עוזר שרואים אותך?"
הוא נולד לפני 46 שנים בירושלים, בן זקונים אחרי שתי בנות. "אמא עבדה בבנק הפועלים, לאבא הייתה קצבייה בשוק, ואחרי 20 שנה הוא סגר אותה והלך לעבוד כמזכיר מרפאה בקופת חולים. פועלים שחיים מהיד לפה, חוסכים כדי שיוכלו לשלוח אותנו לחוג".
הרגשת אפליה?
"לא רשמית, אבל הייתה משמעות לבית שגדלתי בו. בלא מודע, הייתה שאיפה להשתכנז".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בזה שהלכתי לשומר הצעיר, האם-אמא של הלבנבנות. גם למדתי בסביבה של הכי אשכנזים. בבר-מצווה קיבלתי שרשרת ח"י וגורמט, והתביישתי. אבא שלי עבד בבוקר במרפאה ובערב בסופר ליד הבית, כדי שיהיה לנו כסף. האבות של החברים שלי היו פרופסורים. תחשבי שאני חוזר מפעולה בתנועה ועוברים בסופר כשאבא שלי עובד. החבר'ה שלי עפו עליו, אהבו אותו נורא, אבל אני הרגשתי ערבובים של דברים. וגם לא הייתי תלמיד טוב, הייתה לי דיסלקציה מטורפת. המורה לחיבור אמרה לי, 'לכתוב אתה לא יודע'. שלחו אותי למבחני הדסה כאלה, ואמרו שאני מתאים למסלול של מכונאות וחשמלאות".
אתה חושב שזה קשור למזרחיות?
"אני נוטה לחשוב שכן. אבל מעבר למזרחיות - זו מערכת שלא רואה אותך. רק בתיכון, אחרי שהעיפו אותי מבית הספר ועברתי לבית הספר הדמוקרטי הנפלא שהציל את חיי, הכל השתנה. שם ראו אותי. אני זוכר שהמורה לתיאטרון סיפר לאמא שלי כמה אני מוכשר והיא הייתה מבסוטה, למרות שהיא חלמה שאלך ללמוד מחשבים".
צדקה, חזתה את נפלאות ההייטקס.
"קצת. אבל אין לי שום כישורים בתחום. אני מסתבך גם עם קובץ וורד".
השירות הצבאי בחטיבת הנח"ל הותיר בו צלקות עמוקות. ארבע שנים אחרי השחרור כתב והופיע בניו-יורק עם "צביקה חייל", הצגת יחיד על הלום קרב. "זה היה ניסיון לטפל דרך אמנות בפוסט-טראומה שלי. שנים הסתובבתי בתחושה פנימית שאני מגזים, שאולי זה לא היה כזה נורא. ש'גבר, מה אתה בוכה לנו עכשיו, כולם היו פה בצבא'. אבא שלי בן 80, מגיע יום כיפור או יום הזיכרון והוא מדבר רק על הכאב מהמלחמה. זו שאלה מהותית שמלווה אותנו גם עכשיו, כי אם אנחנו לא מוצאים פתרון לסכסוך הזה אנחנו ממשיכים לייצר עוד המון ילדים שמרטיבים במיטה בשדרות. אני מסתכל על המבצע שהיה עכשיו. מה לא הבנו ב-20 המבצעים הקודמים? זה לא עובד. להפעיל עוד כוח ועוד כוח כדי למחוק בעיה? בעיות לא נמחקות, צריך להתמודד איתן".
הטלת ספק, לצד הצורך לעסוק בדמויות מוטלות בספק בתרבות הישראלית, מנחה את בחירותיו האמנותיות. עם חזרתו לארץ (עם רינת, זוגתו מגיל 24 ואם שני בניו) גילם את הרב מאיר כהנא וגם את גולדה מאיר בהצגת היחיד "גולדה, הדיירת האחרונה", שהציגה אותה כזוכת "האח הגדול". "דרכם בדקתי מה קרה לחברה הישראלית בשנות ה-70 וה-80".
איך אתה מרגיש לגבי המצב הנוכחי בישראל?
"אני יוצא להפגין כי אני מבין שאנחנו ממש רגע לפני התהום. אני לא מפגין למען חזרה לסדר הישן. הסוגיות המרכזיות לא מטופלות או מטופלות רע מאוד או מושפעות מפופוליזם כזה או אחר. אנחנו עוברים מבלגן לבלגן, שיטת הכאוס".
טוב, לפחות נבחרי הציבור היום שומרים את הבולבול במכנסיים.
(צוחק): "אני לא בטוח לגבי זה, אבל אני חושב שהם נורא נזהרים".
מה למדת על נשים מהעבודה על 'אלף'?
"שהן הרבה יותר חזקות מאיתנו כמעט בכל מובן. אבל זה לא רק חוזק, יש שם איזו חוכמה שהיא חוכמת המורכבות, חוכמה מסוג אחר. אם הייתה ממשלה של נשים בשני הצדדים, כנראה היה שלום".
