בכל מלחמה אומרת לעצמה נורית הירש (82) שהיא לא תוכל עוד להלחין שירי נופלים. "המשא הרגשי כבד מדי", מסבירה כלת פרס ישראל לזמר עברי. אבל כשהגיעה בקשתו של כרמל עידן, אביו של צלם ynet רועי עידן ז"ל, שנרצח בכפר עזה יחד עם אשתו סמדר, היא לא יכלה להגיד לא.
סמדר נורתה למוות ליד ילדיהם של בני הזוג. רועי, שיצא מהבית ותיעד את הפלישה של מחבלי החמאס לקיבוץ – התמונה האחרונה שלו – נורה בעודו מגן בגופו על בתו הפעוטה, אביגיל, שנחטפה מאוחר יותר לעזה.
ההורים, כרמל וליזה, ביקשו להנציח את רועי בשיר. כרמל פנה תחילה לרוני קרמר, זמר הגבעטרון, שכתב את המילים. לאחר מכן יצר האב קשר עם משה לינדן, חבר קרוב שלו ובעלה של הירש. "לא יכולתי לסרב לבקשה", היא מספרת, "התמונה של הילדים מתחבאים בארון 14 שעות, האמא נרצחת לנגד עיניהם, אבא מחזיק את אביגיל הקטנה ונורה, והיא נשמטת מזרועותיו, בורחת לשכנים ואז נחטפת – כל הסיפור הזה ראוי שנציין אותו".
הקלטת שיר לזכרם של רועי וסמדר עידן ז"ל
(צילום: עידו ארז)
את העיבוד לשיר ביצע המוזיקאי גלעד אפרת. המפיק המוזיקלי הוא דורון פלסקוב, ומבצע אותו הזמר ששי קשת. "המלחמה הזאת והאסון הזה מלווים אותנו כל הזמן", הוא מספר, "אני כבר הופעתי במלחמות. בששת הימים הייתי בלהקת הנח"ל. באחד הימים, לפני שעליתי על הבמה, קיבלתי הודעה שהחבר הכי טוב שלי נהרג. אלה סיפורים שמלווים אותי מאז ומתמיד, אבל מלחמה כמו הנוכחית עוד לא הייתה. אנחנו נמצאים בסיטואציה מטורפת. את אביגיל ראיתי על השולחן של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. מצטער שהכרתי את רועי דרך הסיפור הזה. כל כך עצוב לי שלא הכרתי את האיש הזה כשהיה בחיים".
הירש מדגישה ש"עד היום, את כל השירים לזכר נופלים הלחנתי רק שנה-שנתיים אחרי המלחמה, אפילו יותר. פה, מכיוון שהמלחמה אינה נגמרת, היה לי עוד יותר קשה להלחין. אבל לא הייתה לי ברירה: ליזה אמרה שהיא רוצה שזכר בנה יהיה רק שלה, וכרמל אמר שהוא לא ישקוט ולא ינוח עד שינציח את בנו היקר".
מילות השיר כואבות. זה הפזמון שכתב קרמר:
רועי, בני רועי... הו כמה תחסר
השולחן שערכנו עדיין נשאר
ונמתין, אך לשווא, שתחזור עם סמדר
שלושה גיבורים ולב מיוסר
"כשנודע לנו מה קרה, הדבר הראשון שעשיתי זה לצעוק לאלוהים: 'למה? למה לקחת לנו שניים? היית משאיר אחד לגדל את הילדים'. יש בי המון כעס”, אומרת ליזה, האם השכולה, "אבל בשיר יש קצת רוגע וזיכרון. הוא מספר את המשפחתולוגיה, הרגשות, הדמויות שישנן ואינן. השיר חשוב כי אני רוצה שיזכרו. רועי היה הבן שלי אבל גם דמות מיוחדת. קיים בי הכאב, אבל אני רוצה גם זיכרון".
קשת מספר: "שאלתי את ליזה איך ממשיכים. היא אמרה: 'תשמע, אני קמה כל בוקר ומסתכלת דרך החלון. בית הקברות שם. אני שותה איתם קפה כל בוקר'. אלה סיפורים שאי־אפשר להבין. אני פשוט כולי אהבה והערצה לכל המשפחות שסוחבות דברים כאלה".
