אל כל כך הרבה נושאים אקטואליים מהדהד סרט הדוקו "ימי תום", ששודר השבוע ב-HOT8. הסרט, שעוקב אחר חיילים שנטלו את נפשם לאחר שחשו שהם נדרסים תחת המערכת הצבאית, מתכתב עם הוויכוח על גיוס החרדים והשאלה איזה מחיר משלם מי שבוחר להתגייס לצבא, עם ההכרזה של אנשי מילואים מהמערך הלוחם, שהצהירו כי לא יגיעו למילואים עד שלא תיפסק המהפכה המשפטית. אפילו לדיונים בעד ונגד המצעד הצבאי ביום העצמאות או המצב הביטחוני המעורער והמבצע האחרון ברצועת עזה. כל כך הרבה אפשר לומר על יחסו של העם בציון לצבא ההגנה לישראל, הצבא המוסרי במזרח התיכון, שכבר זכה לכינוי "צבא שיש לו עם", ועל מי שנופל תחת גלגלי המכונה המשומנת והעצומה, שאין בה כמעט מקום לאינדיבידואליזם ומקדשת הקרבה עצמית. "ימי תום", שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב" בתחילת החודש, מבקש להפנות תשומת לב אל בחורים ובחורות שבחרו להתגייס, אבל לא הצליחו להתמודד עם המנגנון והרגישו נרמסים, אבל בחירות התוכן ואולי גם הבחירות הוויזואליות של היוצר, גיא דוידי, מחמיצות את המטרה.
מתוך "ימי תום"
(באדיבות HOT8 )
"ימי תום" הוא עוד פרויקט בשרשרת היצירות של דוידי, שעוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובהשלכות שלו. הבולט מתוכם היה הסרט "חמש מצלמות שבורות", שדוידי יצר עם הפלסטיני עימאד בורנט, תושב בילעין. הוא זכה לחשיפה רבה, לפרס האמי הבינלאומי והיה מועמד לפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, יחד עם סרט מפוכח ישראלי אחר, "שומרי הסף". ב"ימי תום" הוא מביא את סיפורם של שלושה צעירים וצעירה אחת שהשאירו אחריהם יומן, מכתבים או חומר כלשהו שהעיד על מצבם הנפשי וחשף את מחשבותיהם. התווספה אליהם דמות בדיונית אחת, שהורכבה מכמה ממאות הסיפורים שנתקל בהם במהלך התחקיר לסרט. דוידי פורש את סרטי הוידאו הביתיים והצילומים והקריינות מספרת את היומנים והכתבים. בסרט משובצים קטעי וידאו של ילדים בגיל גן, מקבלים שיעור על מנגנון הפעולה של מוקש או מתמודדים עם סיפורים על מלחמות וצבא.
מבלי לפקפק לרגע בחשיבות של הנושא, שלא מדובר דיו, ובצורך בהצפה שלו, יש משהו מפוספס ב"ימי תום" מבחינת הדיון שהוא מייצר. חומרי הגלם ואופן ההצגה שלהם באופן טבעי הם שוברי לב. פגישה באנשים צעירים מלאי חיות, שנקלעים לייאוש כל כך גדול שהם חשים שאין להם ברירה אלא לנקוט בצעד כל כך קיצוני כמו התאבדות, היא תמיד טרגית. גם הצפייה באופן שבו מוטמעת בילדים התפיסה הרווחת לגבי החשיבות של הצבא וקדושתו, זו שמונעת מהם לבטא תחושה מנוגדת ובסופו של דבר מבודדת אותם מול החברה, היא מפכחת וחשובה.
אבל ב"ימי תום" דוידי מעדיף לעורר רגשית בדרכים שבסופו של דבר משטיחות את הדיון, על פני הדיון עצמו. הוא מציג באופן אמפתי מאוד את הצעירים ומדגיש את האופן שבו נדרסו תחת גלגלי המערכת, אבל המסקנה שלו היא חד ממדית ולא מעמיקה – הצבא הוא ציר הרשע. זה נכון שיש אנשים שהמסגרת הצבאית לא מתאימה להם ונכון שיש מקום לשינויים בצבא כדי שיצליח להכיל את האנשים האלה או יוותר מראש על שירותיהם. אבל לטעון שהצבא הוא שורש הרוע זאת טעות שתמנע מציאת פתרון. במקום להביא את המורכבויות, דוידי מעדיף ללכת על ויזואליה אבסטרקטית ובעייתית, כמו השימוש בקטעי וידאו של ילדים, שמרגישים מניפולטיביים ולא תמיד בהקשר המדויק.
דוידי עצמו שירת שלושה חודשים, שבמהלכם הרגיש על בשרו את חוסר ההתאמה, שלושה חודשים שבסופם השתחרר מהשירות, אבל כשהוא מעלה על נס את המצפון האידיאולוגי של הגיבורים שלו, דוידי מספר רק חלק קטן מהסיפור. חוסר ההתאמה מבחינת מבנה נפשי צריך להיות במרכז, והמסקנה צריכה להיות ההכרה של המערכת בחוסר ההתאמה של נערים ונערות בגיל גיוס ומתן לגיטימציה שתאפשר לוותר עליהם מבלי לשבת לאף אחד על המצפון. לא רק מטעמים פציפיסטיים, אלא בעיקר מטעמים נפשיים.
דווקא בנושא שנוטה לסבול מהסתרה, בושה ותחושות אשמה נוכח המיתוסים שגדלנו עליהם צריך לומר דברים ברורים. לקרוא לילד בשמו ולהצביע על הבעיות הקונקרטיות. בסדרה המופתית של אורי רוזנווקס, "מכונת המיתוסים", שעלתה בכאן, מוקדש פרק שלם למיתוס צבא העם. לא בדיוק אותו הנושא אבל דוגמה מצוינת לבחינה נכונה של נושא מורכב וטעון, מבלי לעגל פינות או להימנע מדברי תוכחה ודעות לא פופולריות. "כשאתה פה, בצבא, אתה מבין שיש לך שתי אפשרויות, בין להיות לוחם טוב ללהיות אדם טוב", כותב רון אדלר, אחד מגיבורי הסרט. אנחנו חיים במציאות מורכבת שבה לוחמים טובים יכולים להיות גם אנשים טובים ולהיפך. ואיך אומרות האימהות של כולם? הלוואי שעד שנהיה גדולים כבר לא נצטרך צבא.
