יום אחד אנשים התחילו להתפוצץ. זה לא קרה בגלל פיגועים, זה לא קרה בגלל מלחמה. זה קרה באחד המקומות השלווים על קליפת הבננה שלנו, בישוב מבודד בסמוך לים המלח. הסברה הרווחת הייתה שמוקשים ישנים נסחפו לאזור ומי שאתרע מזלו דרך עליהם בטעות, אבל לא כולנו בנויים לחיים בצל האקראיות. צאלה, תושבת מקומית שחיה בגפה, מתחילה לחפש את הקשרים בין מקרי המוות. גם כדי להבין מי הבא בתור אבל בעיקר כדי להניח את הדעת עם הסבר הגיוני, גם אם זה אומר שהיא תצטרך להגמיש מאוד את גבולות ההיגיון שלה.
כשצאלה מאמינה שפיצחה את התעלומה היא יוצאת למסע ונעלמת. אחותה, נטע, עוזבת את חייה ומגיעה כדי לחפש אותה, הפעם בשיטות מעשיות וארציות. היא יוצאת למסע משלה לחיפוש אחר אחותה, מסע שמטשטש את הפער בין הפנטזיה למציאות, או אולי דווקא מצמצם אותו. את הסוף תגלו לבד בספר הבילוש-הפילוסופי של שחר מגן, "ארץ המנזרים", שיצא השבוע בהוצאת "אחוזת בית". בין הרהורים על טבע האדם והיכרות עמוקה עם הדמויות ובית הגידול שלהן, מגן לוקח את הקורא באמצעות כתיבה סוחפת ומעוררת מחשבה לתעלומה שהולכת ונפתרת, או מסתבכת, תלוי את מי שואלים.
"אני חושב שמה שחשוב בבלש זה הדמויות ולא הסוף", מבהיר מגן בריאיון ל-ynet. "בכוונה לא נתתי פתרון בכפית, רציתי להיות קצת יותר מופשט. בסופו של דבר הספר הוא על מערכת היחסים בין שתי האחיות, שזה הדבר שהכי מעניין אותי. לכל החברות הכי טובות שלי יש מערכות יחסים מורכבות עם האחיות שלהן, והשתמשתי בזה בספר. במשפחה אנחנו רק ארבעה בנים ואין לי את זה בבית".
אל כתיבת הספר השני שלו - לאחר שהראשון, "שחיטה שחורה", יצא ב-2006 והיה מועמד לפרס ספיר - ניגש מגן כי היה זקוק למנוחה. אחרי קריירת בעריכה עיתונאית (בין היתר של מדור התרבות הזה, ב-ynet) וקולנוע תיעודי ("האמא של הגבעתרון", "קורות חיים" ו"מיתה משונה") הוא לקח פנייה לתסריטאות טלוויזיה. הדרמה היומית "חשופים" ניקזה אליה את החיבה שלו לבידור צלופני ומסיח דעת. אחר כך הגיעו יצירות יותר רציניות - "ילדי ראש הממשלה", שכתב עם נועה רוטמן, נכדתו של יצחק רבין, ו"בתולות" - סדרת מתח בלשית שהתרחשה באילת, וגם היא השתעשעה בצימוד המתעתע בין מציאות ודמיון. הפרויקט האחרון שלו היה הסדרה "דיבוקים", שנכתבה עבור ערוץ הכבלים הצרפתי, קאנאל פלוס, ונרכשה לשידור על ידי HBO מקס.
"כשהתחלתי לכתוב את הספר אמרתי לעצמי שאני כותב ספר שלא יהפוך לסדרה", מספר מגן, "כתבתי את זה אחרי 'דיבוקים', שהייתה סדרה אינטנסיבית, עם תקציב נורא גדול ומערכת יחסים מאוד מורכבת עם הבמאי. הוא היה צרפתי ויש להם את תפיסת ה'אוטר' הזאת (תפיסה לפיה הבמאי הוא המשפיע העיקרי על תוצאת היצירה, ס"ש), אז היה לי קשה ומורכב להתנהל מולו. אז היו לי קצת עימותים כי חשבנו דברים שונים, שזה מותר, ובסוף אני זה שניצחתי", הוא צוחק, "אבל ניהול הדיאלוג היה קשה. ורציתי מאוד לכתוב משהו שאני לא אצטרך להעביר הלאה לשם שינוי".
איזה רעיון רצית לחקור בספר הזה?
"עניין אותי להתעסק בבדידות. אני מנהל עם הדבר הזה מערכת יחסים של אהבה-שנאה, מצד אחד אני מאוד אוהב את הלבד שלי ושומר עליו ומצד אחר אני נזהר ממנו, זה קורה גם לאנשים סביבי, חברים שעוברים את גיל 40 ומתחילים להיפרד ולחיות את חייהם קצת לבד. אבל שמתי לב שכשאני מקשיב לאנשים שמדברים על הלבדיות שלהם, אני נמשך לאלה שמהללים אותה וקנאים לה. סיקרנו אותי אנשים שמזהים את הטוב שבלהיות לבד ולא מתנצלים על זה".
אתה גר לבד?
"כן, אני פרוד כבר כמעט 20 שנה וגם הילד שלי התגייס, אז הבית יחסית ריק. לא צריך לכבס יותר מדי. אני מאוד אוהב לגור לבד אבל אני לא בודד, אני אוהב להיות מוקף במשפחה ובילד והחברים שלי מאוד חשובים בחיים שלי. אני לא רואה את החיים שלי בלעדיהם. אחד הדברים שעכשיו הרבה אנשים מדברים עליו הוא לעזוב את הארץ, אבל אני לא מסוגל לגור במקום שהחברים שלי לא גרים בו לידי. לכן כנראה שאני אשאר פה בסופו של דבר".
7 צפייה בגלריה
"אני לבד אבל אני לא בודד". "ארץ המנזרים" מאת שחר מגן
(על העטיפה: "אישה על סוס", אור לפיד, עיצוב העטיפה: ליאור גל)
"אני מרגיש בהפרעה דו-קוטבית, אני זז בין ייאוש לתקווה"
גילוי נאות: עבדתי תחת מגן בימיו כעורך מדור התרבות ב-ynet. הבריחה מכל מה שאקטואלי ופוליטי הייתה פריבילגיה שחגגנו עליה מבלי להתנצל. בשנים שבאו לאחר מכן התנסה מגן בכל מיני גוונים של אסקפיזם, מהעמוק לרדוד וחזרה, אבל אירועי החודשים האחרונים לא פסחו גם עליו, וסידרו לו פגישה פרונטלית עם המציאות. היום הוא מוצא את עצמו מתייצב בהפגנות נגד המהפכה המשפטית, עוקב אחרי שער הדולר ("חץ אדום, חץ ירוק") וחרד ומשתאה לסירוגין מהחוויה הרגשית ממנה נמלט במהלך חייו הבוגרים, כלומר מהמציאות. "מאוד מקומם אותי שאומרים לי שזאת המציאות", הוא אומר, "שזאת האמת של החיים שלנו ועכשיו היא מתגלה. החודשיים האחרונים הם לא המציאות בעיני, אלא מציאות בהפרעה, ומי שמקבל את המציאות הזו בחיבוק או בהסכמה או באדישות זה אולי בגלל שהעולם הפנימי שלו מעוות ומסוכסך ואלים וזה נראה לו לגיטימי, כי הינה יש הלימה בין הפנים לחוץ. אני מרגיש שאני כל הזמן בהפרעה דו-קוטבית, אני זז בין ייאוש לתקווה".
על מה אתה מבסס את התקווה אם מותר לשאול?
"לפני שאני הולך להפגנות לא תמיד יש לי כוח וחשק לצאת מהבית, אבל אני משכנע את עצמי ללכת. זה כמו טיפול פסיכולוגי, בסוף זה יעשה לך טוב. ובאמת, כשאתה חוזר אתה מתעודד, אתה מרגיש שאתה לא לבד, אתה רואה הרבה אנשים שלא מוותרים ומוכנים להביע את עמדתם, עומדים עם דגלים, מנכסים לעצמם חזרה את הסמלים שגדלו עליהם, איך אפשר לא להתרגש מזה? אני חושב שמזמן לא השתמשתי כל כך הרבה במילה 'אנחנו'. חוץ מזה פתאום יש חלוקה ברורה מאוד של טובים ורעים, ומאוד ברור מי הטוב ומי הרע. נראה שהחיים שלנו הפכו לאפיזודה מ'שר הטבעות', וגם אם כרגע הרע מוביל, אתה מקווה שתכף תגיע התפנית. ויש גם גיבורות חדשות שמעודדות אותי: היועצת המשפטית, מה זה הדבר הזה? היא מדהימה, מעוררת השראה, מלכת הכיתה הטובה. ואסתר חיות, כמה כוח, יושרה, תבונה והכול באדם אחד. יש את מי להעריץ".
כתבות נוספות במדור ספרים:
האגרסיות לא מרתיעות אותך?
"כן, ברור, אבל מצד שני צריך איזו נחרצות. זה מותר וזה אסור. זה כן וזה לא. הזמנים דורשים אמירות נחרצות יותר, ברורות. אני יודע שאי אפשר להמשיך ככה לאורך זמן כי חלוקה לשחור ולבן היא תמיד בעייתית וקשה להתמיד בה, אבל כרגע זה משחרר אותי כי ברור לי איפה אני עומד. רוב השנים לא הרגשתי שאני צריך לנסח עמדה כל שעה עגולה. בממשלה הקודמת, מי דיבר על זה בכלל? לא התעסקנו בזה. הם רצו לעשות טוב, לפעמים הצליח ולפעמים לא. ואני מכיר אותך, את כמוני, שנינו מעדיפים לא להתעסק בזה בכלל, אנחנו מעדיפים לחיות את חיינו. לזה אני הכי מייחל, שיתנו לי את חיי בחזרה. אתמול הלכתי לישון בתחושה מאוד קשה אבל היום אני חושב שאנחנו ננצח".
מאיפה יגיעו המספרים לניצחון?
"אני חושב שהרע הוא כל כך מוחלט שיש לו תאריך תפוגה, הרוע מכלה את עצמו בסופו של דבר, זה לא יכול להיות לנצח. אני מקווה שתהיה לנו סבלנות, יש לנו ילדים ואנחנו רוצים לחיות טוב, מידת ההקרבה שאני מוכן לה היא לא אינסופית. מי שניסחה את התחושה שלי באופן הכי מדויק בימים האחרונים זאת אילנה דיין, שאמרה שאתה מרגיש שעושים לך גזלייטינג. אתה יודע שזה רע, זה לא דמוקרטיה אבל הם אומרים לך שזה כן. ולאורך זמן זה מתגבר ואתה מרגיש שאתה מתחיל להשתגע".
מה זה עושה ליוצרים?
"זה בטוח מחלחל לכתיבה של סדרות או ספרים שאנשים עכשיו כותבים, זה לא יכול שלא. אני מתעסק בזה יותר ממה שאני רגיל והמציאות בהחלט משתלטת עליי. אבל השמיעה שלי גם סלקטיבית, כרגע אני מעדיף לשמוע בעיקר אנשים שאומרים שהם יילחמו על המקום שלהם וזה חשוב להם. אני מחפש את מי שלא יוותר. ייאוש יש לי בשפע, את זה אני לא צריך לחפש בחוץ".
אין לך את הפנטזיה שכל הטובים יעזבו והרעים יישארו עם עצמם?
"לא. זאת לא הפנטזיה שלי אלא הסיוט".
"אני לא מחפש אמינות. אני חושב שריאליזם לפעמים הורס כתיבה, במיוחד בתרבות הישראלית"
הגיבורה של "שחיטה שחורה", ספרו הקודם, הייתה וטרינרית בשם רוצי שחקרה את נסיבות מותם המסתוריות של עגלים במשקי האזור בו עבדה. כדי לכתוב את הספר נכנס מגן לעובי הקורה בכל מה שקשור בהלכות שחיטה, גידול עגלים והרחיק עד הזואולוגיה, ההיסטוריה החקלאית של ישראל ואפילו הציונות ("ידעת שניסו פעם לגדל פה לוטרות והביאו אותן לארץ, אבל בגלל שחם פה הפרווה שלהן נהייתה לא נעימה אז בסוף הרגו את כולן?"). ב"ארץ המנזרים" הוא שוטט באזור ים המלח והשיג אישורים לביקור בארץ המנזרים עצמה, מתחם באזור הגבול עם ירדן הכולל כמה מנזרים ונחשב לנקודה שבה הוטבל ישו. לפני 50 שנה הוכרז האזור כשטח צבאי סגור ומולכד באלפי מוקשים על ידי ישראל, אך ב-2019, לאחר שיקום, פינוי המוקשים ושיפוץ - הוא נפתח בחלקו למבקרים. "הייתה שם תחושה של צ'רנוביל ים המלח", משחזר מגן, "מצד אחד בתולי ונקי בלי התערבות ומצד אחר שטח חבול, מבנים הרוסים ועשרות מוקשים מסביב".
הספרים שלך מעידים על תחקיר עמוק.
"אני מאוד אוהב את שלב התחקיר, למרות שאם מישהו יראה את היסטוריית החיפושים שלי בגוגל, נראה לי מיד מכניסים אותי לכלא", הוא מגחך, "חצי ממנו זה מחלות והשני פיצוצים. מאוד בעייתי. אני מאוד אוהב את הפרטים הקטנים וגם מאוד יסודי. אלה הרגעים שאני משהה את ההמצאה, אבל בגדול אני לא מנסה לחקות את המציאות. גם בסדרות, אני לא חייב שהדיאלוג למשל יהיה אמיתי וריאליסטי, אותי זה לא מעניין. מבחינתי שזה יהיה כמו חצץ".
אתה לא חושב שדיאלוג מציאותי הוא אמין יותר?
"אני לא מחפש אמינות במובן הזה. אני חושב שריאליזם לפעמים הורס כתיבה, במיוחד בתרבות הישראלית, כשבספרות ובטלוויזיה הכול נורא ריאליסטי. תירגעו, לא הכול חייב להיות כמו במציאות. ככותב זה לא מגרה אותי ללכוד בדיוק את המשפט הנכון, האחד, זה שנשמע בדיוק כמו החיים עצמם. העולם צריך להיות מוגדר והגיוני, זה כן, אבל למי אכפת אם מדברים כמו במציאות או לא? אני מחפש את הפיוטי. אז לפעמים מאשימים אותי שלפעמים אני יותר מדי ספרותי, לא נורא".
אבל אתה כן מבסס דמויות על אנשים שאתה מכיר.
"כל הזמן. כשאני כותב, כל מה שקורה לי בחיים או אנשים שאני פוגש - נכנסים. אני לא שולט בזה. אני נהנה להכניס את המציאות למרות שזה לא אליבי לכלום. בכלל, בכתיבה אתה מנהל יחסי גומלין עם המציאות - אתה לוקח ממנה ולפעמים היא לוקחת ממך. יש רגע בכתיבה, במיוחד כשהיא מאוד אינטנסיבית, שבו פתאום כל דמות שאתה פוגש בסופר או ספר שראית בחנות, הוא בדיוק מה שאתה צריך בשביל לחדד את מה שאתה כותב, הוא כאילו הגיע בדיוק בשבילך. מתנה. אולגה טוקרצ'וק (סופרת זוכת פרס נובל) קוראת לזה ניסים. אלה הרגעים הכי מתגמלים".
מי אתה יותר, נטע או צאלה?
"אני יכול להגיד לך שאת צאלה היה לי הרבה יותר קשה לכתוב מאת נטע, דווקא את הדמות המדמיינת, למצוא את הקול שלה. היו לי הרבה שיחות ותכתובות עם שרי גוטמן (עורכת הספר) בשביל לדייק ולזקק את העולם המיוחד שלה. נטע באה לי יותר בקלות, הדמות החזקה שמסתכלת על האחות השנייה שהיא קצת מחופפת. לאיזו דמות התחברת יותר?".
היה יותר כיף לברוח אל צאלה, כי בעולם שלה דברים יותר אפשריים.
"בגלל זה אני חושב שאני מתעסק קצת בפנטזיה, כי המציאות בעיניי לא מספיקה. אני חייב להמציא משהו על המציאות אחרת אני לא מרגיש שנתתי את שלי. אפילו בטלוויזיה אני לא אכתוב דרמה נטו, גם כי אני לא חושב שאני מספיק טוב בזה, שיש לי את הדיוק הזה, אני קורא לזה עבודת תחרה. זאת עבודה נורא עדינה. אני ביריעות גסות של אוהלים. אז אני אוהב לברוא עולם בלהבות יותר גבוהות מדרמות של מחוות קטנות".
אתה נמשך למיסטיקה?
"ממש לא. אני קצת נרתע מהניו-אייג'יות הזאת שמחפשת פתרון אחד להכול".
זה בדיוק מה שהדמות של צאלה אומרת שהיא מחפשת
"זה נכון שזה מה שהיא רוצה אבל אני עדיין מתעמת עם זה, לא נוח לי עם זה. אני לא בז לזה בכלל ומבין את הרצון, אני גם נאבק בו, אבל זה לא מה שמעניין אותי כשאני כותב או קורא או צופה. מה שמעניין אותי זה מישהו שיש לו עולם משלו, ולא אכפת לי אם הוא אמיתי או לא, אבל שיהיה אחד שלא ראיתי. משהו אחר. זה מבחינתי אמן אמיתי. אני לא חייב לאהוב את זה וזה לא תמיד טוב. למשל 'חאנשי', דוגמה מצוינת לסדרה כזאת, שאת לא אהבת".
מודה באשמה.
"איך לא אהבת אותה?! זה לא הגיוני. אני מוקסם. זאת הסדרה הכי מקורית שראיתי השנה, בארץ ובעולם. כשראיתי אותה כל כך התעודדתי שאפשר לעשות טלוויזיה אחרת עם דמות כל כך מופרעת שבסופו של דבר אני אוהב. הקומיות שלה הזכירה לי את העונה השנייה של 'פליבג'. שיש מישהי נורא גסה ובוטה ברמה שאני לא יכול לסבול, ובסופו של דבר זה פצע, זה טראגי. כל ההומור הזה הוא בעצם הפרעה וזה הכוח של זה. לא ראיתי טיפול כזה בטראומה וזה מה שכל כך נגע לליבי שם.
"אהבתי גם את זה שהיא משוטטת ואתה לא יודע לאן היא הולכת. נמאס לי בתור צופה שאתה יודע לאן כולם הולכים כל הזמן. וזה לא כי אני מתוחכם אלא כי כבר ראינו המון טלוויזיה. אנחנו כבר כל כך מיומנים שצריך להיות מישהו כל כך מקורי שלא אכפת לו מאף אחד והוא נאמן רק לעולם שלו, כדי שאני אתעניין באמת. וזה מה שאני מחפש, בספרות ובטלוויזיה, אמנים שיש להם עולם וקול משלהם והם נאמנים לו. אני לא חייב לאהוב את כל מה שקורה בעולם הזה, אבל זה עולם שלם אז אני יכול לקבל גם את הרגעים החלשים".
מה מאפיין את העולם של צאלה?
"רציתי לכתוב גיבורה שהיא קצת כמו אמה ב'מאדאם בובארי', שהופכת לקורבן של הספרות הרומנטית שהיא קראה, כי היא מחפשת אהבה שלא קיימת במציאות. גם צאלה היא קורבן של תקופה. מסביבנו מטיפים לנו כל הזמן לחפש משמעות גדולה, מופלאה, משהו שיסדר הכול. חצי מהסדרות שאני כותב הן כאלה. אז רציתי לכתוב דמות שהיא קורבן של הסדרות האלו בדיוק, שמטיפות למשהו גדול יותר מאיתנו שהחיים חסרי משמעות בלעדיו, ובסוף היא טובעת בעולם שהיא ממציאה".
אז אין לדעתך משהו יותר גדול?
"במהלך הכתיבה אמרתי שבפועל אין, אבל בסוף גם אני וגם הדמות כנראה אמביוולנטיים, אולי כי שם יותר מעניין, באפשרות האחרת, הלא מוכרת. מעניינת אותי סיטואציה שמצד אחד ישנה המציאות ומצד אחר הפרשנות שאתה נותן לה, המלחמה ביניהן, בין העולם של הדמיון והמציאות. היה את זה ב'בתולות' וגם ב'דיבוקים', ובספר הזה זה מאוד מובהק, שיש מלחמה בין עולם של המצאה ועולם ריאליסטי מוחלט. אני חוזר לנקודה הזו לא כי זה נוח לי אלא כי יש משהו שעדיין מעניין אותי לחקור שם, שעדיין לא פתרתי אותו. עובדה שבסוף אין הכרעה".
"שחיטה שחורה" היה מועמד לפרס ספיר. הייתה לך איזו חרדת ביצוע לפני הכתיבה של הספר הזה?
"'שחיטה שחורה' נכתב כשהילד שלי היה בן שנה, לפני 18 שנה בערך ועבר הרבה זמן. אני חושב ששוק הספרים השתנה מאז. אני לא מתיימר לנתח אותו כי אני לא בתוכו לחלוטין, למרות שיש לי חברים שם ואני קורא המון. אבל העולם שלי בסופו של דבר הוא הטלוויזיה, שם אני מרגיש בנוח, יודע למקם את עצמי. בספרות אני יותר אורח וטוב לי בתור אורח.
"אגב, למרות שלכאורה זה שוק יותר צנוע מטלוויזיה, יציאה של ספר היא יותר תובענית בעיני. נכון שטלוויזיה פונה להמונים ומגיעה ליותר אנשים, אבל דווקא שם יש תמיד מאחורי מי להתחבא. זו עשייה קבוצתית ויש כמובן שחקנים, שחלקם אוהבים להיות בפרונט, והם גם יודעים הכי טוב מה לעשות עם הידיים כשמסתכלים עליהם. כותבים זה עם אחר. יש להם לא פחות אגו, וכמו כולם הם רוצים שיראו וישמעו ויאהבו אותם, אבל תכלס, כשמסתכלים עליהם, לפחות אלה שאני מכיר, הם מיד רוצים לשים את השמיכה על הראש".
אבל הנה, אתה הופך את "ארץ המנזרים" לסדרה ב-HOT.
"לא בדיוק את הספר, זה לא אחד לאחד אחרת זה לא היה מעניין אותי. זה עיבוד מאד חופשי. יש את הרעיון הבסיסי שאנשים יום אחד מתפוצצים, ובגדול היא מתעסקת בחברות רעילה. בסדרה אלה לא אחיות אלא חברות ילדות, שאני מייחל שהן ירצו בסופו של דבר להרוג האחת את השנייה. אני אוהב לעבוד עם גחמות", הוא צוחק, "אני רוצה שהן ישנאו ויאהבו אחת את השנייה באותה המידה, עד הסוף המר. נראה לי שמה שאמרתי קודם, שהמציאות מחלחלת לכתיבה, נראה לי שאצלי זה כבר התחיל".
