"אני חושבת שכל הבחירות שעשיתי בחיים שלי היו קשורות איכשהו לנגיעה בטראומה, וצמיחה מתוכה באמצעות יצירה. בצורה קצת רוחנית אני מרגישה שזה יעוד, ליצור חיים ומשמעות לאנשים שעברו את הטראומה ולתת להם להיאחז במשהו, לייצר תקווה בתוך אובדן מאוד גדול, לתת לבן-אדם יכולת לנשום בתוך התופת. זה בעצם קשור לכל מה שאני עושה ב-15 השנים האחרונות. ב'אורות באפלה' כל מה שלמדתי בדרך הזאת התחבר".
יכול להיות שהדברים האלה לא יתחברו אצלכם בראש באופן אוטומטי לדנה דבורין, מי שהייתה לפני שניים-שלושה עשורים אחת מכוכבות הילדים העסוקות והפעילות בארץ, אבל זה בסדר. לדבורין, עדיין אותה ישות תוססת ובלונדינית להדהים, יש רזומה שמדבר בעד עצמו וחלק גדול ממנו התנהל דווקא באחורי הקלעים בתפקידה כיזמית, במאית ויוצרת.
בימים אלה מתווספת לקורות החיים שלה "אורות באפלה", תערוכה רב-חושית בנמל יפו שאותה יזמה וניהלה אמנותית, שתתמקד בסיפורי גבורה של נשים מ-7 באוקטובר אבל תתווך אותם באופן מרוכך. הסיפורים עובדו לסרטונים המורכבים מעדויות שקריינו שחקניות והמחשה באמצעות ציורי חול. חדרי התצוגה ילוו בפסקול מקורי שיצר המוזיקאי בן זיידמן, בתפאורה ובאלמנטים חזותיים נוספים. על התערוכה, שתפתח ב-5 באוקטובר בנמל יפו למשך שלושה שבועות, עבדו ועדיין עובדים כ-50 אנשי צוות, כולם בהתנדבות.
הסרטון הראשון עלה בתחילת השנה, אליו צורף פודקאסט קצרצר, ואחריו הגיעו סיפורים נוספים שהוחלט לגבש לתערוכה. מה שהתחיל כמענה לצורך אישי ולאומי, לתחושתה של דבורין, הפך לפרויקט שמכוון להסברה בינלאומית בעקבות קשרים שנוצרו עם משלחות מארצות שונות שביקשו להשתמש בסיפורי הגבורה כפי שהם מתועדים בפרויקט. "זאת דרך חלופית להציג את התכנים האלה", היא מסבירה, "כי ב-7 באוקטובר הכול היה מאוד גרפי. שזה טוב שיש את זה כדי להוכיח את הזוועות שעברנו, אבל אנחנו נותנים מענה למי שלא מסוגל לראות את המראות הגרפיים, לקהל שאנחנו לא רוצים להרחיק אלא לקרב. שזה יהיה מעל פוליטיקה ויאפשר לספר את הסיפור ולהעביר אותו לדורות הבאים".
בסוף החודש תציין דבורין את יום ההולדת ה-50 שלה. היא בכוונה אינה משתמשת במילה "תחגוג" משום שיהיה קצת קשה לחגוג משהו באוקטובר. "ואני גם לא מתכננת שום דבר כרגע", היא מודה בריאיון ל-ynet, "באוקטובר הקודם רק אמרתי תודה שאני חיה ושהבנות שלי לידי וכולנו פה, זה כל מה שעניין אותי. אני אפנק את עצמי, כן? אבל אני לא מחפשת גרנדיוזיות או קהל". ובכל זאת, סיומו של יובל הוא לא עניין של מה בכך, ואפשר לנצל את ההזדמנות למעין סיכום ביניים של תחנות חייה של דבורין, בהשראת הקונספט שמנחה אותה ומוביל את התערוכה – התמודדות עם אתגרי חיים וצמיחה מתוך נגיעה בכאב.
"מאז שאני ילדה אני רוצה לשמח אנשים", היא מספרת, "זה בדי-אן-איי שלי. אני זוכרת את עצמי כילדה שגרה בשכונת תל ברוך, אבל בבית ליד יש פנימייה ואני הולכת לשם ומביאה לילדות צעצועים ומשחקת איתן. אלה הזיכרונות המרכזיים שלי מהגיל הזה. זה המשיך גם אחר כך, כשהופעתי בטלוויזיה וכשהנחיתי בערוץ הילדים, הייתה לי המון סבלנות ותמיד נשארתי עם הילדים, כי היה בי רצון לשמח. ואם הילד הזה, מבחינתו זה שהוא נפגש ודיבר איתי, ואני לא מדברת ממקום לא צנוע, זו חוויה שתשמח אותו מאוד, אז למה לא?
"עם השנים זה הפך להיות יותר משמעותי כשהבנתי כמה השפעה יש לנגיעה במקומות מורכבים. ה'לשמח' הפשטני והילדי הפך לנתינת עוצמה, צמיחה מתוך משבר. כי מה זה להיות שמח? אנחנו אמורים ללמוד להתמודד עם אתגרים, עם קשיים, להבין מה זה לכאוב. אנחנו אמורים לאפשר לילדים שלנו להתאמן על רגשות כדי שאחר כך, בחיים עצמם, הם יוכלו להתמודד איתם. כשלבן-אדם נהיה טוב זה לא בהכרח כי הוא שמח אלא כי משהו עזר לו להרגיש יותר טוב, ולפעמים צריך לעבור דרך כאב להרגיש טוב. זו בעיניי המשמעות של עבודה עם טראומה".
"תופסים ראש", צעירי תל אביב, "לא כולל שירות"
"זאת הילדות והנעורים שלי, תקופה מדהימה. זה התחיל כחלק מפעילות בשיתוף בית הספר לאמנויות שלמדתי בו. היינו מסיימים בית ספר, עולים על ההסעה, נוסעים לאולפני הרצליה ועושים שם בלגן. ההתמודדות שלי שם הייתה להבין איך מתנהלים בתוך קבוצה שבה כולם מאוד רוצים להיות הכי טובים, איך אני יכולה להביא את עצמי לא רק כדנה היפה והבלונדינית, מה שטשטש את היכולות שלי וגם מה שגרם לי לעזוב בסופו של דבר. זה משהו שתמיד מלווה שחקניות - הנראות. עצם זה שמדברים על החיצוניות שלך, תמיד יש סימן שאלה אם אני פה כי אני יפה או מוכשרת, זה ליווה אותי הרבה בילדות אבל היום זה כבר מאופסן במגירה.
"היה חוסר ביטחון והייתה גם שאפתנות, ומה שלמדתי שם לראות את עצמי חזקה בתוך קבוצה שיש בה הרבה אנשים חזקים לא פחות ממני, בלי לבטל את האחרים. זה מינון עדין, להביא את עצמך בלי מרפקים ולשמור על המשפחה, כי התחושה המשפחתית היא אחד הדברים שהכי חשובים לי היום, בכל מסגרת".
חברת הפקות דנה דבורין
"כשהייתי בת 22 הקמתי חברת הפקות משלי, כי רציתי למצוא את מה שאני רוצה לייצר ולהביא למסך או לבמה, ולא רק לבצע מה שאומרים לי או דורשים ממני או מצפים ממני בתוך קבוצה. היה שם אתגר של גיוס כספים וגם ההחלטה שאני שמה שם כסף שלי, מהבית, והרבה כסף, עשרות רבות של אלפי שקלים ויצרתי סדרת טלוויזיה בשם 'בנדנה ג'ונס' על ילדים שמצילים את העולם. כשאני יוצרת משהו אני כמו היוצרים המשוגעים שלא רואים ממטר, אני מאמינה שהכסף הזה יחזור אליי ואם לא - אז נתמודד. הפסדתי. מלכתחילה זאת הייתה השקעה שאין לה הכנסות, אבל לא היה אכפת לי כי רציתי ליצור את זה והאמנתי בזה. אי אפשר להיות אמן יוצר בלי להמר. אתה יכול לחכות שיזמינו אותך לאודישן וזה בסדר, אז אתה אמן מבצע".
הלחיץ אותך שעל הפעם הראשונה שמת כסף שלא חזר אלייך?
"האמת שלא. ולא שהיה לי הרבה מאיפה להביא את זה, אני עצמאית מגיל צעיר מאוד, אבל מבחינתי היצירה מקדשת את האמצעים".
פלטפורמא - תיאטרון חברתי המעניק לנשים נפגעות אלימות הכשרה במקצועות התיאטרון
"את פלטפורמא, שזה מפעל החיים שלי, יזמנו והקמנו קרן כהן ואני לפני יותר מעשור. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמתי על השולחן את נושא הנגיעה בטראומה מה שנתן לי הזדמנות לגעת בטראומה האישית שלי. כשבאנו עם החלום להרים תיאטרון ידענו שאנחנו רוצות תכנים חברתיים שמייצרים משמעות ושינוי אמיתי בחיים של אנשים. במשך שנה וחצי פיתחנו את הרעיון וכל אחת יצקה מתוכה את המשמעות, עד שהגענו להקמה של תיאטרון לנשים נפגעות אלימות. היום אנחנו עובדות גם עם נפגעי אלימות, כולל שורדי הנובה.
"כשהתחלנו לעבוד עם הקבוצה הראשונה זאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי הארד-קור לעבודה עם טראומה. עד אז רק נגעתי בזה פה ושם, אף פעם לא בצורה אינטנסיבית ועמוקה ומלאה באחריות. זה תהליך משנה חיים וצריך להחזיק ולתמוך בנשים האלו כשהן מתפרקות ולעזור להן לאסוף את עצמן. אני עברתי תקיפה מינית בגיל 12, פגיעה חד-פעמית, ולא דיברתי עליה עד לפני שלוש שנים, עם אף אחד כמעט. גם לא עם המשפחה שלי. רק חברה מאוד טובה שלי ידעה, ואת קרן שיתפתי בשלב שבו הבנתי שאני מתחילה להתמודד עם זה, כי זה היה משהו שהודחק. זה מעולם לא ניהל אותי אבל היום אני יודעת לזהות איזה דפוסים זה יצר אצלי, את המקומות שבהם זה השפיע על חיי".
איזה דפוסים זה יצר?
"זה אישי מדי. אני יכולה להגיד שריצוי זה אחד הדפוסים שנולדו מהפגיעה, מעצם זה שמישהו שהכרתי פגע בי ואני השתתקתי וקפאתי, נולד דפוס של ריצוי במובן הזה שיש משהו בריצוי כי זה בן אדם מוכר ומה שעשיתי זה ריציתי אותו. השתיקה וחוסר היכולת שלי להתגונן גרמו לי לדפוס של ריצוי שחזר על עצמו בהמשך, ובעצם הייתי בעוד סיטואציות שבהן קפאתי.
"בגלל שזה לא ניהל אותי לא שמתי על זה ספוט, זה היה ונגמר ונשאר מאחור. אבל כשאת בתוך קבוצה שמתעסקת בפגיעות את לא יכולה להתעלם מהקולות שעולים לך בראש כי זה פוגש אותך במקומות שאת מכירה. בשלב מסוים אי-אפשר להשתיק את השאלות כי זה מציף, ואת מתחילה לתהות לגבי התנהגויות שלך ומה הקשר שלהן לחוויה. במהלך העידוד שלי לנשים האלו לדבר את הדברים אני מוצאת את עצמי אומרת 'רגע, פאק, גם אני שומרת סוד'. וזה היה האתגר שלי. בשנים הראשונות לא דיברתי על זה חוץ מאשר עם המעגל המאוד קרוב אלי ובשלב מסוים החלטתי שאני מדברת על זה".
בלונד
"קודם כל נולדתי בלונדינית. אני לא בלונדינית כזאת במקור אבל נולדתי בלונדינית ועם השנים הפכתי לשטנית. בתקופה של 'צעירי תל אביב' דווקא יצאתי מהבלונד. פחדתי מהתדמית הזאת כי בדור שלנו זה המשפטים על הבלונדות היו מאוד שכיחים והרגשתי מאוימת. בתקופה ההיא מאוד ניסיתי לברוח מזה, הלכתי על קצוץ והיו לי מלא צבעים בשיער, עיצובים שהיום אני מסתכלת עליהם ואומרת 'OMG, למה?'. בעצם התמרדתי נגד המראה שלי. ניסיתי לקחת את זה למקום של האופי שלי שהוא יותר צבעוני ורוקנ'רול, כי הבלונד הוא בדיסוננס עם האופי שלי. לקח לי שנים לקבל את זה ולהגיד 'נכון, האופי שלי מנוגד למראה שלי, שזה הבלונד הקלאסי, אבל ככה אני אוהבת את זה. כמו שאומרים בפייסבוק, ׳זה מורכב׳'.
אימהות (לשתי בנות, תמרי, 21, ועלמה, 15)
"אין דבר מאתגר יותר מלהיות אימא. אחת ההתמודדויות הראשונות שלי בתור מי שהגיעה מהבמה, העולם של הצעירים היפים הייתה להבין מה הקשר לאימא? איך זה מסתדר, המיתוג הזה? אפילו ברמה של הנראות החיצונית. בתפיסה שלי את עצמי מאוד רציתי והתמסרתי. התחתנתי בגיל 24 ובגיל 28 כבר רציתי, זה התבשל, התכוננתי לזה, עזבתי את ערוץ הילדים, זה הגיע בזמן הנכון מבחינתי. מגיל 12 נזרקתי למים עמוקים והתגלגלתי, הופעתי, ריציתי, הייתי בלופ שלא נגמר. כשילדתי את תמרי, הבת הגדולה שלי, לקחתי שנה הפסקה ואמרתי לעצמי שאני בנאדם שרץ למרחקים ארוכים ואם אני לא אעצור עכשיו זה ימשיך לנצח. אז אני אעצור ואחשב מסלול ואראה מה האימהות מביאה לי".
"האימהות עצמה הגיעה לי באופן מאוד טבעי אחרי חודש. החודש הראשון היה השוק של החיים, מצאתי את עצמי בבית מהלכת בסערה ובוכה 'פעם הייתי פרפורמרית ושחקנית והיום אני מחליפה חיתולים!'. פתאום אני בלי העבודה ולא מרוויחה את הסכומים שאני רגילה להרוויח, אז מה יש לי להציע לעולם? לא הבנתי לאן אני נכנסת כי לא היו לי אחיינים שטיפלתי בהם. למדתי לחתל בפעם הראשונה בחדר לידה בבית חולים. לא עשיתי קורס הכנה ללידה, באתי בארד. אבל תוך חודש הפכתי ליועצת טיפים לענייני ילדים. הייתה לי פינה אצל אודטה וכולם התחילו להתייעץ איתי ואני בכלל לא יודעת כלום.
"אבל עצם זה שלמדתי ותוך כדי זה שיתפתי היה חלק מתהליך של התמודדות. הייתי במקום שלא אומר 'אני יודעת הכול וחכמה יותר מכולם', להפך, אני לא יודעת כלום, בואו אני אשתף אתכם באתגרים שאני חווה ובמה שעובד בשבילי. בלי לשים מסכה של פרפורמנס של 'הכי חזק וגדול ומוצלח', אלא דווקא המקום ההפוך.
"אז ברור שככל שהן מתבגרות הדאגה הולכת ומתגברת כי אנחנו – או יותר נכון אני – הופכת לדאגנית יותר עם הגיל. מצד שני אני בכללי בנאדם לא חרדתי אבל כן דואג. אני מאמינה שהורות זה משהו שמשתנה בהתאם להתפתחות האישית וככל שאתה עושה עבודה על עצמך ולומד להשתפר או להכיל או להתגמש, זה משפיע על הקשר שלך עם הילדים. גמישות מחשבתית זה משהו ששכללתי בתוכנית הרדיו שלי, 'הקול יחסים' ברדיו מהות החיים, עם גליה אלכסנדר ודליה אילת ממכון אדלר. למדתי שם המון על היחסים שלי עם עצמי, ששם בעצם כל תפיסת העולם שלנו מתחילה".
"רוקדים עם כוכבים" (2007)
"זאת הייתה התחנה הסופית שלי עם עולם התקשורת. באתי לרקוד וגיליתי שאני בתוכנית ריאליטי, זה מה שקורה למי שלא צופה בתוכנית לפני שהוא נכנס אליה. לא היה לי מושג, אמרתי 'יאללה, בא לי לרקוד', ופתאום גיליתי שיש המון מניפולציות מאחורי הקלעים. אם לפני כן כבר לא רציתי להיות בתעשייה, זה רק הוכיח לי שאני צודקת. לא הרגשתי חלק ממשהו, הרגשתי אאוטסיידרית. אם דיברנו על קבוצה בקטע של צעירי תל אביב כחוויה טובה, פה הבנתי שהקבוצה הזאת כבר לא מתאימה לי. במקום התמימות והחיבוק החם מפעם, הגעתי למקום קר ומניפולטיבי והפעם כבר זיהיתי את זה.
"אולי בגיל אחר אולי הייתי נהנית מזה כי היו לי שאיפות מסוימות, אבל כשפגשתי את זה בגיל שבו אני מקשיבה לקולות בראש ויודעת מה טוב לי, זה כבר לא התיישב נעים או נוח. נכנסו לי לנשמה והוציאו לי את הנשמה. שם קיבלתי את ההחלטה לא לעשות דברים כאלה יותר".
הזוגיות עם אמיר פרי, בן זוגה מהתיכון ועד היום
"מערכת יחסים היא רצף של התמודדויות. מי שאומר שאין לו התמודדויות במערכת יחסים, כנראה שאין לו מערכת יחסים. אני אקח את תוכנית הרדיו המשותפת שלנו כדוגמה, כי זאת הייתה הדרך שלנו כזוג להביא את הקולות השונים שלנו. אני חושבת שאחד הדברים הכי משמעותיים בזוגיות זה לייצר הרחקה מהאוטומט שלך וזה נורא קשה, כי חיים ביום-יום ויש לנו את ההרגלים, פה נמאס עליי משהו שהוא עושה ושם נמאס עליו משהו שאני עושה. יש חזרתיות והרבה פעמים אתה כבר לא משקיע, כי הילדים והעבודה וההורים שצריך לגדל בשלב מסוים. בכל הפעמים האחרות ששיתפנו פעולה בעבודה הייתי מפטרת אותו או שהוא היה מתפטר בעצבים, עד שבשלב מסוים אמרתי לו 'יש לי רעיון. מה שאנחנו צריכים זה תמיד להביא בנאדם שלישי שיהיה איתנו. שלא נעבוד רק אנחנו בבית ונתעצבן אלא נצא מהבית לפגוש את השותף, הבאפר. כדי שלא רק נתנגש האחד בשנייה.
"היו לנו ככה כמה פרויקטים מדהימים, תמיד היה עוד בנאדם, אחרת לא הצלחנו. כשקיבלנו את התוכנית אמרנו 'טוב, אין פה עוד בנאדם'. בהתחלה היו לנו ריבים איומים, אפילו לא ברמת התוכן, כי שם אנחנו דווקא מאוד דומים, כמה שאמיר קיצוני אני קיצונית לא פחות. אבל לא הצלחנו לקבוע מי בכלל מחליט איך מתחילים לעבוד – נשב יחד ואז בנפרד? אתה תכתוב את השירים ואני התוכן? שטויות. אני אפילו לא יודעת להגיד אם זה עניין של שליטה, אבל כן, שנינו שתלטנים וחייבים להחליט. אז לקח לנו חמש-שש תוכניות רק כדי לדעת איך אנחנו מתנהלים בעבודה יחד בלי באפר. בהתחלה היו ריבים איומים אבל פיצחנו את זה.
"מה שעבד בשבילנו היה לנהל שיח אבל להרחיק אותו מאיתנו. הבאנו את האישיות השונה שלנו עם תפיסה שמחברת, דרך מוזיקה או תפיסה אמנותית שמגשרת על פערים בין האישיות שלנו. הצלחנו להגיע לתובנות ברמה הזוגית לגבי הזוגיות שלנו. האתגר שלנו היה לעשות את זה רגוע, וכשיצרנו את השיחה הרגועה והיינו מחויבים לקהל שלנו יצרנו הרחקה שלמדנו ממנה המון אחד על השני ועל עצמנו, אבל בעקיפין, והתובנות שלנו קירבו אותנו בסופו של דבר אחד לשני".
ההליכה לעולמו של אביה, זוהר דבורין
"אני לא קוראת לזה המוות שלו כי מבחינתי אבא שלי איתי. אני לא יכולה להיפרד ממנו, הייתה לי ויש לי אליו אהבה מאוד גדולה. הוא היה הורה קשוב, מכיל, מפרגן, עוטף, מחבק, מצחיק ומרים ותמיד היה שם בשבילי. הוא הלך לישון ולא קם. הוא היה בריא ופעיל, אכלנו צוהריים יחד באותו היום כי חגגנו יומולדת לבת שלי, ובאותו הלילה הוא הלך לעולמו. האתגר היה האובדן הפתאומי של הדבר הכי בטוח בחיים שלי, העוגן, בכל רובד: ברמה הרוחנית הוא ידע לתת לי ביטחון וגם ליטרלי, ברמה של לקחת אותי בחמש בבוקר מכל מקום אם אני לא מרגישה טוב, או ברמה הכלכלית, אם פתאום אני מרגישה שאני צריכה עזרה, אני יודעת שאני יכולה לפנות והוא יעשה כל מה שהוא יוכל וברמת החברות, לשתף ולקבל עצה טובה. נשארתי יתומה מאבא שהיה נוכח בחיי בצורה קיצונית, דיברנו ארבע פעמים ביום, וזה אחרי שסיננתי אותו שלוש פעמים ביום.
"הרגשתי טלטלה שאני לא יכולה להסביר במילים, כאילו מישהו שלף מהגוף שלי את עמוד השדרה והתפרקתי. כשאין לך הכנה זאת טלטלה בלתי נתפסת, אי אפשר להבין מה אתה עובר. התמודדתי עם הדבר שהכי לא נראה לי הגיוני שיקרה. עם הלבדיות. אני חושבת שזה ביגר אותי כשהבנתי שאני לא מוגנת באמת, שהכל יכול לקרות ואני חושבת שב-7 באוקוטובר הייתה לי אותה התחושה, שלקחו ממני ברגע את הביטחון. העולם השתנה ברגע ופתאום הייתי צריכה להחזיק את ההגה ולהרגיש שאני לא באמת יודעת איך להשיט את הספינה הזאת. הכול יכול לקרות ואנחנו מתמודדים לבד. כן שמחתי שאבא שלי לא בחיים כדי לעבור את היום הזה".