הם איומים ונוראים, אבל אנחנו לא יכולים להפסיק לדבר עליהם. וככל שהם עושים דברים מטופשים, מחרידים וחסרי אחריות – כך אנחנו הופכים אותם למפורסמים אפילו יותר. כשהם פוגעים בעצמם, באקטים ברורים של הרס עצמי, אנחנו מתכווצים באי נחת, אבל לא באמת טורחים להתיק את המבט. כשהם פוגעים בחבריהם, ילדיהם ושותפיהם לדרך, אנחנו מצקצקים – ומבקשים לשמוע עוד. אנחנו מרשים להם להתנהג ככה כי הם גיבורי המיתולוגיה שלנו. כמו אז גם עכשיו. אולי למדנו דבר או שניים באלפי השנים האחרונות, אבל הגרעין של הנפש שלנו נשאר בדיוק אותו דבר. מציצני וסקרן.
בעלילות המיתולוגיה היוונית, שנטמעו בדנ"א של התרבות המערבית, כמעט כולם בוגדים, משקרים, טומנים פחים ומפלרטטים. כשזאוס, אבי האלים, התאהב באירופה הוא לא חשב פעמיים לפני שלבש את דמותו של פר, והצטרף לעדר של אביה על מנת לפתותה. הנערה העדינה, חובבת הפרחים, עלתה על גבו – ובמילותיו של המשורר הרומי אובידיוס: "פחד מילא את ליבה, כאשר בהביטה לאחור, ראתה את החולות המתרחקים במהירות". אחרי המשגל הכפוי, זאוס מינה אותה למלכת כרתים, כדמי שתיקה. ומה לגבי מדיאה? המכשפה המיתולוגית מתוארת כמי שבגדה באביה, התנקשה בחיי אחיה – ובחלק מן הסיפורים אף רצחה את ילדיה, רק כדי לנקום בבעלה הבוגדני, יאסון. בסוף המחזה של אורפידס, היא נמלטת במרכבה המעופפת של סבה, אל השמש, ולא מביטה לאחור. ותמיד נחמד להיזכר בבאקכות, שבאחד הסיפורים המזוויעים ביותר במיתולוגיה היוונית תוקפות את שליט תבאי, פתנאוס, כיוון שאינו מוכן לסגוד לאל דיוניסוס. בשכרותן, הן חוטפות אותו, מבתרות את גופתו בידיהן החשופות וטורפות את בשרו. גיבורי המיתולוגיה עושים מה שמתחשק להם, בעולם שבו הכל אפשרי, וזה מצמרר.
כיום, כשרובנו כבר לא ממש מאמינים באלילים עטורי נזרים, אשפות חצים ושמלות דקיקות, אנחנו מוצאים חלופה במדורי החדשות והרכילות. החוקר מירצ'ה אליאדה זיהה דמיון בין האופן שבו אנו מדברים על סלבריטאים לצורה שבה היינו מדברים על קדושים. המפורסמים הופכים בעינינו לאלים למחצה. מיתוס, הגדיר אליאדה, הוא סיפור שמייחס לגיבור שלו תכונה יוצאת דופן, שהופכת אותו לכמעט על אנושי. אך בעולם כשלנו, שגמר מזמן את מכסת הניסים שלו, מה הופך אדם למורם מעם? הכישרון, הכסף והתהילה עצמה.
כל אלה, כאמור, אינם הופכים איש לחסין מפגמים. קים קרדשיאן עלתה לראשונה לכותרות כאשר צילמה קלטת מין, בעולם שבו סקס נתפס כשערורייה. ובכל זאת - ואולי דווקא בשל כך - עלה בידה לבנות את עצמה כדמות נערצת, מהידועות ביותר בגלובוס. הגרוש הטרי שלה, הראפר קניה ווסט, נעשה אלים ופרוע יותר משנה לשנה, ובכל זאת זכה לאחרונה לסדרה תיעודית שסוקרת את עשייתו. הציניקנים מסבירים שהוא מעורר פרובוקציות בשביל יחסי הציבור, האמפתיים מאמינים שההתנהגות שלו טבעית לחלוטין - ורק מבקרי התקשורת זוקפים את האף ואומרים: אם זה כל כך נורא, למה אתם ממשיכים לדבר על זה?
יש משהו בשאלתם. לכאורה, זה לא מה שהיינו רוצים להכניס בשערי ביתינו. אנחנו מאזינים בהנאה לזוהר ארגוב ולאיימי וויינהאוס, אבל מאחלים לילדינו להתרחק מסמים. אנחנו תולים בחדר האורחים ציורים של פולוק ופיקאסו, אבל זוכרים שהם היו גברים אנוכיים, בוגדניים ואלימים. אנחנו נהנים לומר שאנחנו מפרידים בין היוצר והיצירה, אבל יודעים שזוהי אמת חלקית בלבד. בפועל, גם האמנים עצמם מרתקים אותנו. כשאלק בולדווין ירה למוות בצלמת הלינה האצ'ינס, איש לא מיהר לטעון שחייו מחווירים לעומת יצירותיו הקולנועיות. להפך: עקבנו אחר הדיווחים באדיקות, כפי שהאתונאים עקבו אחר עלילות הטרגדיות שלהם. כשנגמרו החדשות, נשארנו לבהות בריאליטי התורן. מי רב עם מי? ולמה? בעוד שנה מהיום, לא נזכור את שמותיהם של המשתתפים, אבל זה לא חשוב. גם גיבורי המיתולוגיה הסתדרו ביניהם באופן היררכי. מהטיטאנים והאלים, דרך גיבורי המלחמות ועד לקנטאורים והנימפות. ואצלנו? מאליזבת השנייה וביל גייטס, דרך הלוחמים האוקראינים העשויים ללא חת ועד לאביבית בר זוהר וג'וזי זירה.
כשחייהם של המפורסמים מתנהלים על מי מנוחות, הם לא ממש מעסיקים אותנו. ככל שהם מתקרבים לגבולות המסוכנים של החיים, הם נכנסים עמוק לליבנו. לעתים הם עושים את זה מרצון: כמו האלילים והגיבורים מציורי הכדים, גם הסלבס יכולים להרשות לעצמם לנהוג כפי שלנו אסור. אנחנו, האזרחים הפשוטים, משתדלים ללכת בדרך הישר, כדי לא למעוד, להיענש ולהתבזות. הם, אפופי ההילה הזוהרת של יחסי הציבור, זכו בהכול ואינם מפחדים לאבד דבר. זהו שקר, אבל שקרים מסוימים חזקים מההיגיון.
ברגע טלוויזיוני נדיר, בעונה הראשונה של התוכנית "את האורח הבא שלי אין צורך להציג", דיוויד לטרמן וג'יי זי נפגשו לשיחה אינטימית. הם ישבו זה מול זה על במה גדולה וריקה, וסיפרו למיליארדי בני אדם כיצד בגדו בנשים שלהם. הצופים השתוממו: מתברר שאפילו בביונסה אפשר לבגוד, ממש כפי שזאוס בגד בהרה. וכמו האחרונים, גם הראשונים לא פירקו בסוף את האימפריה שבראשה הם עומדים. הם רק יצאו מחוזקים. שני הבדרנים הביעו חרטה על מעשיהם, והודו שמעמדם לא נפגע כהוא זה. ואנחנו? אנחנו צפינו בהם יושבים על האולימפוס של הרייטינג, ופורשים לראווה את טעויותיהם המפוארות, כעוד בתים לאפוס הלירי של ימינו. פגיעים ובו זמנית בלתי פגיעים. איתנו ולא ממש איתנו. משחקים אל מול עינינו באש, בשביל שאנחנו נוכל להתרחק מן השריפות.
