הימים ימי פילוג וקוצר רוח. בדרך אל ההופעה של זהבה בן באולם רקנאטי במוזיאון תל אביב, הבחירות הן הדבר היחיד שמדברים עליו. "אבל אמרנו שלא נדבר על פוליטיקה", נוזפת אחת בחברתה בכניסה לאולם, ללא הועיל. רגעים לפני תחילת ההופעה, ברור שהקהל סובל מחוסר נחת. נשמעות תלונות על התאורה, על הנוכחות הרחבה של צלמים בקהל. נראה שהקהל הגיע כדי לכעוס. האם שירתה של בן תצליח להרגיע את הקהל הרוחש? כבר כשהיא עולה על הבמה, מלכותית וחייכנית, תחושה של הקלה מתפשטת ברחבי האולם. אפשר להירגע, ולשכוח מהכאוס שבחוץ.
זהבה בן מבצעת את "ואני שטה" בפסטיבל הפסנתר
(צילום: אסף מגל)
לרגעים, מצליחה בן לעשות את הבלתי אפשרי - לאחד את העם. קווירים צעירים וסבים וסבתות כאחד נוטשים את הכיסאות ורצים אליה, אל קרבת הבמה, להצטלם, לנשק את ידה או להצטרף לשירתה. לקראת סוף ההופעה, כשהכול משתחרר ובאולם יש הרגשה של חפלה אמיתית, מצליחה בן לגרום לכולנו להיות אחד. כשהיא שרה בקולה הנפלא את "אינתא עומרי" של אום כולתום, אנחנו לא מנסים לשכוח שאנחנו במזרח התיכון. יחד עם בן, אנחנו מחבקים את הצלילים שמחזירים אותנו אל הילדות. והיא נענית לכל סלפי, מחבקת כל פולש ופולשת לבמה שמחבקים אותה, ובהם גם את גל גברעם, לשעבר שותפתה לבית "האח הגדול", שעולה מהקהל לבמה בהופעת אורח משונה. בן בעיקר זורחת מאושר על כל האהבה שמורעפת עליה.
2 צפייה בגלריה
אומנם ביישנית, אבל פרפורמרית מקצועית. זהבה בן מופיעה בפסטיבל הפסנתר
(צילום: מוטי קמחי)
בן, כוכבת הפופ העדינה, היא אומנם ביישנית, אבל פרפורמרית מקצועית שמופיעה ללא הפסקה ברחבי הארץ עם הלהקה המצוינת שלה, חוגגת את פריחתה המחודשת של הקריירה שלה מאז זכייתה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול". לאחרונה חגגה 30 שנה ל"טיפת מזל" וגם הוצאה מחודשת של אלבומיה בוויניל. היא בשיא שלה, ומוכיחה שלהיות זמרת בשנות ה-50 זו אינה קללה אלא ברכה, ושלקריירות בעולם המוזיקה אין תאריך תפוגה. סיפורה האישי והמקצועי של בן הוא כזה של תקווה והצלחה למרות המכשולים. למרות שרוב שיריה מוגדרים כ"שירי דיכאון", והמילים עוסקות בכניעה וסבל, התקווה הזו מקיפה את בן בכל רגע ומחלחלת אל הקהל, שבכל שנייה של שקט צועקים לה "אין עלייך זהבה, אוהבים אותך". הנשים שצועקות לה מחמאות ("את מהממת!") מרגישות שהיא חברה שלהן. המוזיקה של בן החזיקה להן את היד לאורך השנים, נתנה להן כוח ותקווה. אם היא יכולה להתגבר - גם אנחנו יכולות.
בן חוגגת את המורשת שלה בעיבודים שמרניים אך אפקטיביים, ובחלקם הרפתקנים. הלהיט האלמותי "אהבה אסורה" מתחיל בקולות של ציפורים בג'ונגל, והקהל מסתקרן ומתמסר לחלוטין ברגע שהיא מתחילה לשיר. במרכז ההופעה האלבום שיצא לפני 22 שנה, "מלך אמיתי". הביצועים לשיר הנושא ול"אני שטה" מצליחים להרים, למרות שהקהל עדיין יושב. אם יש מישהו שלא מוחא כפיים, זה רק כי הוא מצלם סטורי.
2 צפייה בגלריה
אם יש מישהו שלא מוחא כפיים, זה רק כי הוא מצלם סטורי. קהל בהופעתה של זהבה בן בפסטיבל הפסנתר
(צילום: מוטי קמחי)
זהבה בן מבצעת את "אולי בעולם אחר" בפסטיבל הפסנתר
(צילום: אסף מגל)
למרות שאין עוררין על יכולות הפרפורמנס שלה, קטעי הקישור של בן דלים וזקוקים לעבודה. "יש לכם מצברוח? בואו נעשה לכם שמח!" היא מכריזה, אבל רמת האמינות נמוכה. העיניים שלה חוזרות אל הטלפרומטר בכל קטע קישור מחדש, מהלך שפוגע באותנטיות ובאינטימיות שהיא רוצה ליצור. כשהיא מקדישה את "גיבור של אמא" לכוחות הביטחון, מורגש פספוס: היא אומנם מאמינה לכל מילה, אבל מורגש שהמילים נכתבו עבורה ואינן שלה. היא ממלכתית ולא מפלגתית, הולכת על בטוח ובכל זאת, יש פער בין האותנטיות המוחלטת של השירים שלה לבין התקשורת שלה עם הקהל.
בתרבות שמקדשת אמהות שקשורה באופן בלתי נפרד בהקרבה עצמית, היותה של בן אמא מסורה לבנה היא יתרון תדמיתי. למרות החשש לקרינג', כשבנה בן עולה על הבמה לקלאסיקה "חיים שלי", זה רגע מקסים. הוא אוחז את ידה כשהיא שרה לו והקהל נמס. אם לקייט בוש ולברברה סטרייסנד מותר להשוויץ בבנים המוצלחים שלהן על הבמה, אז גם לה מותר.
זהבה בן שרה את "חיים שלי" לבנה
רגע של צרימה נרשם בביצוע ל"אולי בעולם אחר" שיצא בשנה שעברה למילותיו של נועם חורב. הקהל מוכן להמשיך להרים ומלא בהתרגשות, אבל בן מורידה הילוך. השיר לא ממצה את היכולות הווקאליות של בן, אבל הקהל נרגש מכל מילה. זה רגע מעניין שמביא מרקם מוזיקלי שמתאים לשנת 2022, אבל גם מוכיח שהלהיטים החדשים של בן לא משתווים, עדיין, אל הקלאסיקות שלה. זוהי לא ההופעה הראשונה של בן בפסטיבל הפסנתר והיא גם לא תהיה האחרונה. למרות שהמוזיקה הים-תיכונית כבר מזמן פרצה את חומות ההשתקה של המיינסטרים, עדיין יש תחושת הגשמה וצדק שמרחפת מעל הופעתה של בן, זאת שניצחה.
