טיי שרידן הופיע אומנם בתפקיד הראשי ב"שחקן מספר אחת" של סטיבן ספילברג שגרף 600 מיליון דולר ובשני סרטי "אקס-מן", אבל לא תטרחו לחפש אותו באתרי הרכילות הצהבהבים. אפילו הסעיף "חיים אישיים" לא נכלל בערך שלו בוויקיפדיה. "אני גם לא משתמש ברשתות החברתיות", גילה שרידן כשנפגשנו בפסטיבל קאן האחרון. "כלומר אני כן, אבל אף אחד לא יודע מה שם המשתמש שלי. הוא פרטי. זה נהדר שבאמצעותו אני יכול לתקשר עם החברים והמשפחה ולראות את הפרצוף שלהם, כשאני נמצא באתר צילומים מרוחק או כשאני מטייל לבדי. זה גם קול להעביר סרטונים, לאנשים שאני אתם בקשר. בכל מקרה, אני לא משתמש ברשתות החברתיות לקידום עצמי".
ואיך אתה מתמודד עם הפרסום, התהילה והשטיחים האדומים?
"אני לא", מעיד שרידן ומשגר את חיוכו הרחב והמקסים. "אני פשוט משתדל להישאר נורמלי ולא קורא לעצמי מפורסם. רק כשאני בא לפסטיבל קולנוע או מגיע לבכורה, אנשים מבקשים להצטלם איתי ורוצים חתימות".
"דופק גבוה" – טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
במהלך הקריירה שלו הספיק שרידן בן ה-27 לשחק לצד בכירי הכוכבים: בראד פיט ("עץ החיים"), מתיו מקונוהיי ("מאד"), ניקולס קייג' ("ג'ו"), בן אפלק (The Tender Bar), קולין פארל ("הנוסעים") אוסקר אייזק ("סופר הקלפים") וג'ף גולדבלום ("ההר") - ועכשיו עם שון פן. זה קורה ב"דופק גבוה" של ז'אן סטפן סווארי, שהתחרה על דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון. תחילה קראו לסרט "זבובים שחורים" ואחר כך "אספלט סיטי", ובישראל בחרו להציג אותו תחת השם "דופק גבוה". הסרט דילג על בתי הקולנוע אצלנו ונוחת (21 באפריל) הישר ל-VOD של כל הפלטפורמות: HOT, yes, סלקום TV, פרטנר TV ו"לב בבית" (באתר של רשת בתי הקולנוע לב).
מדובר בעיבוד לספר של שאנון בורק על שני פרמדיקים ניו-יורקים: האחד עתיר-קרבות וניסיון (פן), והשני (שרידן) צעיר חדור-אידיאלים בראשית דרכו. השניים מוזעקים ונתקלים במקרים קשים ואלימים, בעודם מנסים להציל חיים. כדאי לציין שהסרט הופק על ידי חברת ההפקות של שרידן. "לקחו לנו חמש שנים להרים את הסרט הזה, וכשזה כבר קרה הוא דרש ממני להיות טוטאלי", חושף שרידן. "זאת הפעם הראשונה שסרט משפיע עליי ככה. ההכנה והצילומים היו מאוד אינטנסיביים. חייתי ונשמתי את הסרט כל כך עד שהוא זלג לנפש שלי, גם כשנחתי".
מה בעצם היה כל כך תובעני ומאתגר?
"מהרבה סיבות. ניו יורק היא מקום שקשה מאוד לצלם בו סרט. אני לא חושב שקברניטי העיר היו נדיבים במיוחד אלינו ונתקלנו בהרבה בירוקרטיה. היינו צריכים גם להתמודד עם האיגודים המקצועיים - אתה לא מרוויח הרבה ביחס למה שאתה משקיע, ולכן היו לנו מספר ימים מוגבל לצלם. צילמנו ב-23 ימים, שזה מאוד מהר".
במהלך התחקיר והצילומים, פן ושרידן נעזרו בפרמדיקים מקצועיים. "במשך חמש שנים הצטרפתי לנסיעות של הפרמדיקים תוך כדי המשימות שלהם. בחודשיים וחצי לפני שהתחלנו בצילומים, הייתי עולה על האמבולנס בערבי שישי ושבת ועושה משמרות לילה בין שבע בערב לשבע בבוקר. בשאר ימות השבוע, שון ואני היינו בכיתה יחד ובילינו שעות ארוכות עם הפרמדיקים שלימדו אותנו איך עושים החייאה ועירויים ואילו תרופות נותנים במקרה כזה או אחר. עצם הלמידה של 'איך הופכים לפרמדיק' הייתה חוויה מעמיקה וסוחפת. כולנו רצינו לתת כבוד כן לעיר ניו יורק ולפרמדיקים האמיצים שלה, שיש להם אחריות כה מכרעת כלפי כולנו. הם האנשים שאנחנו מזעיקים ברגעים הכי גרועים שלנו. אף אחד לא בונה על תאונה וכשהם מגיעים הם אף פעם לא יודעים מה הם יראו. יש לי כבוד אדיר אליהם. והיינו מוכנים ללכת למקומות הקשים בדיוק בגלל זה. אני לא יכול לדמיין את עצמי עובד כפרמדיק לאורך זמן".
בעקבות העבודה על "דופק גבוה", שינית את הגישה שלך כלפי חיים ומוות?
"כן, בהחלט. יצירת 'דופק גבוה' הייתה תהליך מדיטטיבי עמוק. הפרמדיקים הם המלאכים השומרים שלנו. ורציתי להראות את הברוטליות והכנות הגלומים בחיים שלהם. הסרט עוסק במאבקים בין הטוב לרע ובשאלת המוסריות של הפרמדיקים, של לקחת חיים של אנשים אחרים בידיים ואיך עליהם להתמודד עם האחריות הזו. אז כן, הסרט הזה גרם לי להרהר בכל הנושאים האלה באופן עמוק".
אהבתי את הדרך הרגישה שבה סווארי ביים את סצנות הסקס בסרט. נעזרתם במתאם אינטימיות?
"אכן, היה לנו מתאם אינטימיות. אבל בזכות העובדה שלראקל נאווה, שותפתי לסצנות האלה, לז'אן סטפן ולי יצא להכיר לעומק - הרגשנו כולנו מאוד בנוח בצילומי הסצנות האינטימיות. האמת היא שצילמנו את כל הסצנות הללו ביום אחד. היה לנו קל למצוא את הטון לסצנות האלה, וכך סיימנו הכול ביום אחד. התחושה הייתה טובה, וזה מה שאפשר לנו לעשות משהו קצת יותר מיוחד ואינטימי".
ואיך היה לעבוד עם שון פן? למעשה אתה מכיר אותו עוד מימי "עץ החיים".
"בתקופה שעשינו את 'עץ החיים' לא ממש הכרתי אותו. מאוד התרגשתי לקראת שיתוף הפעולה בינינו ב'דופק גבוה'. לקח הרבה זמן לשכנע אותו להופיע בסרט. שון הוא מישהו שתמיד הערצתי וזה לגמרי היה אחד הימים הכי מלהיבים, כשהתבשרתי שהוא מסכים להשתתף בסרט. שון מאוד אינטנסיבי ומעורב, והוא היה נלהב להציג מה זה להיות פרמדיק באמת. שנינו פרפקציוניסטים בצורה קיצונית - כך שהיה נחמד להיות בזה ביחד. היה חשוב לנו לדייק. נשענו אחד על השני מאוד בתור שותפים והיו בינינו אמון ושפה משלנו. לשון יש פרספקטיבה מדהימה, כי הוא גם יוצר קולנוע מדהים וביים כמה סרטים נהדרים. יש בשון חוכמה שגדולה בהרבה מהפרספקטיבה שלו כשחקן שרק משחק. כיף לשמוע את האופן שהוא מדבר על סצנות, אבולוציה של הנרטיב והדמויות שלו. השיעור הכי טוב עבור שחקן צעיר הוא פשוט לעבוד לצד אנשים שאתה מעריץ; להתבונן וללמוד - כי יוצא לך להיות מאוד אינטימי מולם, והם רואים בך שווה ערך - כי אתה אכן כזה".
"חשובה לי רדיפת האמת, לגעת במשהו שהוא כן"
שרידן נולד בטקסס. אביו נהג של חברת שילוח בינלאומית ואימו בעלת מכון יופי. בגיל 12 חייו השתנו, כשהבמאי האייקוני והמסתורי טרנס מאליק ("ימים ברקיע") בחר בו מתוך 10,000 מועמדים להופיע ב"עץ החיים", בתור בנם של בראד פיט וג'סיקה צ'סטיין. "ימים ברקיע" השתתף בתחרות הראשית בפסטיבל קאן 2011 וזכה בדקל הזהב. לשרידן, הנער הביישן מעיר קטנה ונידחת מאזור כפרי, שאהב לצאת לצוד ולדוג עם אביו, לא היה פשוט להתמודד פתאום עם השטיח האדום, התקשורת וגדודי העיתונאים והצלמים. כעבור שנה שרידן חזר לריביירה הצרפתית, הפעם עם "מאד" של ג'ף ניקולס. הוליווד אימצה אותו, וב-2018 ספילברג ליהק אותו ל"שחקן מספר אחת" המבוסס על רב-המכר של ארנסט קליין, ובמרכזו נער המתמודד במשחק מציאות המדומה בעולם דיסטופי.
"הייתי בן 19 כשעשיתי אודישנים ל'שחקן מספר אחת' והסוכן שלי התקשר אחריהם ואמר: 'בחרו בשחקן אחר, לא קיבלת את התפקיד הפעם'. הרגשתי קצת: 'הו חבל, אבל לא נורא'. עברו כמה שבועות וקיבלתי טלפון נוסף ונאמר לי: 'אנחנו חושבים שכדאי שתעשה עוד אודישן ל'שחקן מספר אחת' ותנסה הפעם לעשות משהו קצת אחר'. מסתבר שסטיבן התחבר לאודישן שלי. ואז ניגשתי לאודישן נוסף לבדוק את הכימיה שלי מול סטיבן. כשנכנסתי לחדר, תהיתי מי הולך לתפעל את המצלמה ואז סטיבן אמר: 'אוקיי, יאללה, נתחיל'. סטיבן הרים את המצלמה ופתאום הבנתי שהוא מתפעל ומצלם בעצמו את האודישן. זו הייתה חוויה ממש מגניבה".
בטח נורא התרגשת.
"ניגשתי לסטיבן ואמרתי: 'היי, אני לא יודע אם אקבל את התפקיד, אבל פשוט רציתי לומר תודה רבה על כל הסרטים שלך, אלמלא הם הייתי ילד אחר לגמרי'. סיפרתי לו ש'אי.טי' הוא אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים. וסטיבן השיב שיש לו סיפור מצחיק על 'אי.טי' והוא נכנס למעשייה שלמה על איך הם צילמו את הסרט כרונולוגית, ושהילדים לא ידעו שאי.טי לא אמיתי, ושהמתפעל שלו תמיד היה חבוי מאחורי וילון. חשבתי כמה זה מקסים ואותנטי מצידו לספר לי את הסיפור הזה על הסרט הזה, לו הייתה לי אובססיה בילדותי. כמה שבועות לאחר מכן, התבשרתי שקיבלתי את התפקיד".
ההצלחה של "שחקן מספר אחת" הקפיצה את המנייה של שרידן בבורסה ההוליוודית. מאז הוא נהנה לנוע בין סרטים עצמאים דלי-תקציב להפקות ענק כמו סרטי "אקס-מן", שם גילם את סקוט סאמרס/סייקלופס – מוטנט וגיבור-על המסוגל לירות מטחי אנרגיה מעיניו. "לסרטי אקס-מן יש חזון אחר. הם לא מנסים להיות כמו עוד סרט של גיבורי-על. לאחרונה כולם נראים כבר אותו דבר. זה נחמד להיות חלק מפרנצ'ייז וגם כשאני מופיע בהפקות אימתניות עתירות משתתפים ואפקטים מיוחדים, אני מנסה לעשות את המיטב".
סרטים כאלה גם טובים לחשבון הבנק.
"מבחינתי הפואנטה היא לא לעבוד על סרט גדול או לעשות הרבה כסף, אלא לעבוד על משהו שמרגיש נכון בבטן, שמפחיד אותך קצת - אבל רק בגלל שהוא הולך להיות מאתגר. סרטים עם חזון מלהיב הם הפרויקטים שבאמת מעניינים אותי. אני יכול להיות מאוד בררן".
בזכות "אקס-מן" נוספו לך קרוב לוודאי הרבה מעריצים ומעריצות. כמה אנשים ניגשים אליך ברחוב?
"בקושי מזהים אותי. אני לא יודע למה, הם הרי אמורים לזהות אותי. אולי הם לא מזהים בגלל המשקפיים שאני עוטה כסייקלופס? מה שמצחיק הוא ששיחקתי ב'שחקן מספר אחת' כשיש לי משקפיים על הפנים - כי אני נמצא שם במציאות וירטואלית, וגם בסרטי אקס-מן יש לי משקפיים על הפנים. האמת? זה די מטורף. החלק הכי מאתגר בתפקידים האלה היה לשחק בלי העיניים - כי היו לי עדשות אדומות ואיתן אי אפשר לראות לי את העיניים. זה היה אתגר מלהיב מבחינתי, אבל גם לא יכולתי לראות".
בשנה הקרובה נראה את שרידן בסרט מסקרן נוסף, העונה לחזון שבו שרידן מאמין. הפעם מדובר בדרמה תוצרת אפל TV פלוס: The Order המסתמכת על סיפור אמיתי ומככבים בה גם ג'וד לאו וניקולס הולט. "זהו מעין מותחן פשע-אמיתי מלהיב מאוד, שביים ג'סטין קורזל ומתרחש ב-1983", מספר שרידן. "הסרט משחזר את עלייתה של קבוצת עליונות לבנה, שהתפצלה מתנועת 'המדינה הארית' וכינתה את עצמה The Order, כמו גם בסיפורו של סוכן הבולשת שמנסה לתפוס את אנשי הכת. זו הייתה קבוצת שנאה רצינית מאוד, שהקימה מיליציה ושדדה בנקים ברכבים משוריינים. בשלב מסוים הם ארגנו שוד ברכבים משוריינים וגנבו 3.6 מיליון דולר - השוד המזוין הכי גדול שהתרחש עד אותה העת".
בגילו הצעיר, שרידן מכוון גבוה ולא מבזבז את זמנו. חברת ההפקה שלו שוקדת על פיתוח פרויקטים איכותיים. "כמי שגדל בעיירה קטנה במזרח טקסס, אני רוצה לחזור לשורשים שלי להפיק סיפורים שיותר ממוקדים בקהילות שנמצאות מחוץ למטרופולינים האמריקנים. סיפורים שיש להם מקום עמוק בנפש ולא רבים יודעים איך לבטא אותם בקולנוע. חשובה לי רדיפת האמת, לגעת במשהו שהוא כן. לכל יוצר דגול שיצא לי לעבוד איתו היה קול משלו, וכאלה יוצרים אני רוצה לטפח ולקדם".
מלבד חברת ההפקה, שרידן כונן חברה נוספת בשם Wonder Dynamics. "אנחנו יוצרים טכנולוגיות של בינה מלאכותית. בגיל 17 הכרתי בחור בשם ניקולה ושנינו כתבנו ורצינו להרים סרט משלנו. פשוט התחברנו דרך התשוקה המשותפת לקולנוע ולסיפורים. חלקנו דברים שכתבנו אחד עם השני והפכנו לחברים. ואז התחלנו לפתח סדרת טלוויזיה שכללה אלמנט אינטראקטיבי, אבל היינו זקוקים לשם כך לפתרון טכנולוגי שלא ממש היה קיים אז. כך התחלנו לשחק קצת עם טכנולוגיה, בנינו אב טיפוס לכלי הזה, ואז אנשים אמרו לנו: 'חבר'ה, כדאי שתתמקדו בטכנולוגיה הזו, זה דווקא ממש מעניין'. ככה נכנסנו לזה, כדרך לעזור לנו לעשות את הסרטים שתמיד רצינו לעשות.
"אם אתה לא ג׳יימס קמרון, ספילברג או ג'יי ג'יי אברהמס, קשה לך להשיג את התקציבים האלה שנדרשים לאפקטים מהסוג הזה, ולהיכנס לסוג העשייה הזו. זה כמעט בלתי אפשרי עבור יוצר מתחיל. החברה שלנו נועדה לשבור את החומה הזו ולהעלים את המכשולים, הבעיות והסוגיות שקשורים לתקציב ולטכנולוגיה, דרך השימוש בכלים חדשים של בינה מלאכותית. אנחנו מושפעים מתעשיות אחרות כמו רובוטיקה ורכבים אוטונומיים, והשתמשנו במודלים שהן פיתחו לצרכים קולנועיים. ספילברג הוא אחד היועצים שלנו. לאחרונה הענקנו שירות לסרט של האחים רוסו (במאיי "הנוקמים: סוף המשחק", א"ק) שיוצג השנה בנטפליקס ונקרא The Electric State. זה סרט מדע בדיוני עם מילי בובי בראון וכריס פראט. אבל הפלטפורמה שלנו נועדה בעצם עבור יוצרי אינדי. הם מי שאנחנו מטרגטים".
אתה לא חושש שהבינה המלאכותית תחליף בסוף שחקנים ובהוליווד לא יהיו זקוקים למישהו כמוך?
"בחברה שלנו אנחנו רוצים לייצג את הבינה המלאכותית בצורה טובה, שעומדת מאחורי אמנים ותומכת בהם ולא מחליפה אותם. תמיד יהיה צורך באמנים, אני לא חושב שאי פעם תהיה איזו בינה מלאכותית שתוכל להשתוות לנשגבות החוויה האנושית".
