המושג amour fou - אהבה מטורפת בצרפתית - מוכר היטב מהקולנוע הצרפתי, בין היתר בזכות סרטים כמו "סיפורה של אדל ה." של פרנסואה טריפו מ-1975, שבו גילמה איזבל אדג'ני את בתו הצעירה של ויקטור הוגו שהתאהבה באופן כפייתי בקצין בריטי צעיר. "בתי, אהובתי", סרטו החדש של איתן גרין, מהדהד את הסרטים האלה. לא במקרה הוא מתרחש בפריז, אבל הוא עושה זאת דווקא דרך היצמדות לנקודת מבטו של אב שמגלה פרט או שניים על בתו.
"בתי אהובתי" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
יש משהו משעשע בסצנת הפתיחה של הסרט שמתרחשת בנמל התעופה בפריז, ובה נראה ששון גבאי, נושא עימו מזוודה ועוטה חליפה מהודרת, כשהוא ממתין למישהו שיאסוף אותו. זו סצנה שמזכירה את האופן שבו נפתח "ביקור התזמורת" של ערן קולירין, שאף בו כיכב גבאי ושגם בו הוא המתין לשווא לאיסוף שלא הגיע (יחד עם חברי התזמורת המצרית). דרך ההדהוד הזה מעצב גרין את אחת התמות המרכזיות של סרטו: זרות. לא רק היות הדמות שמגלם גבאי, בעל חנות חליפות בשם שמעון אוחיון, שמגיעה מישראל לביקור בפריז זרה בעיר, אלא גם הזרות של הדמות בגילומו במרחב שאמור להיות נוח ומזמין - הבית.
הבית הוא ביתם של אלמה (סיון לוי), בתו היחידה של שמעון האלמן, בן זוגה דורי (עידו ברטל), שכותב את הדוקטורט שלו בפריז, ובנם התינוק דוידי. אלמה לומדת אנימציה, ומתברר לנו שלא הגיעה לאסוף את אביה משדה התעופה משום שהיא עובדת על הפרזנטציה שלה. דורי מגיע במקומה, ובאיחור קל. כבר כאן מסמן גרין שמשהו חורק בתא המשפחתי הקטן, אבל אם שמעון שם לב לכך - הוא לא מבטא זאת בקול. רק בהמשך הוא יתחיל לתהות מה קורה בין בתו ובן זוגה, אבל ממילא הוא הרי הגיע כדי לבקר את חברו הוותיק ניסים (אלברט אילוז), חבר ילדות עוד מימי ילדותם במרקש, שלקה בלבו. האם זו אכן סיבת בואו של שמעון, או שזהו רק תירוץ לבקר את בתו?
בהמשך, שמעון, שחושד שדורי בוגד בבתו, מתחיל לעקוב אחריו. הוא וניסים, לעיתים מלווים בעגלת התינוק, נעים ברחובות פריז בחיפוש אחר בדל רמז להיעלמויותיו המשונות, לכאורה כדי לכתוב את עבודת הדוקטורט ותמיד אצל "חברים". יש משהו משונה בצמד הזה, המגולם לעילא בידי גבאי ואילוז, שמצדי יכולים להיות צמד קומי קבוע. בעוד שמעון מקפיד על לבושו, כמעט תמיד מחולף ומעונב, ניסים שמחלים מהתקף הלב שלו מסתובב בטרנינג. מה זה אומר על השניים, ועל שמעון במיוחד? אולי זה מעיד על הצורך שלו ברשמיות, משהו שבא לידי ביטוי גם בדינמיקה שלו מול אלמה, שעל אף כותרתו הרגשנית של הסרט אינה מלווה כמעט בגילויי רגש? האם זה אומר משהו על האב שהיה, שעודנו? ניסים לעומתו, הוא יותר איש משפחה, כשאת אשתו בסרט מגלמת אוולין הגואל המצוינת כתמיד. יש לו שני בנים בוגרים שעומדים לנסוע להודו כדי להינשא לזוג תאומות מקומיות - וזו אחת הבדיחות המשעשעות בסרט הזה. את מה שאחרים קוראים לו "רגש", שמעון מחליף בפנקס רישומים שהכולל בעיקר רישומים של בני המשפחה ושעיון בו אמור למלא את החסר.
סרטיו של גרין עוסקים לא פעם באבות ואבהות. כך זה היה ב"עד סוף הלילה" (1985), שתיאר את מערכת היחסים בין אב (נוצרי) ובנו הקצין לשעבר שהודח משירותו בצה"ל. המפגש בסרט בין יוסף מילוא ואסי דיין בתפקידים הנ"ל הדהד את הופעתם המשותפת הראשונה, גם כן בתפקידי אב ובן, בסרט המיתולוגי "הוא הלך בשדות" שמילוא אף ביים ב-1967. יחסי אב-בן מתקיימים גם ב"זולגות הדמעות מעצמן" (1996), שעוסק באב ובנו המנהלים בצוותא חברה לשירה בציבור, ובחרדתו של הבן (בגילומו של אבי גרייניק) מפני מבחני נהיגה שבהם הוא שב ונכשל. כך זה גם בסרטו הקודם, "חדרי הבית" (2016), שבו קבלן שנקלע לחובות (יובל סגל) ובנו הנער-כדורסלן נדרשים להתמודד יחד עם מצוקה כלכלית ועסקית שאליה נקלע האב. דרך העיסוק הזה באבהות משרטטים סרטיו היפים של גרין את דיוקנה של גבריות ישראלית פגיעה ושברירית, ושל המשפחה הישראלית שחווה זרות אך גם גאולה בין כותלי ביתה שלה עצמה.
הזרות הזו נוכחת ב"בתי, אהובתי" לא רק משום שהסרט מתרחש בפריז, בדירה זרה שבה האב חש שייך ובה בעת לא רצוי, כך הוא ישן על הספה בסלון, וממש לא נראה שזה נוח לו, לאלמה ולדורי. הזרות הזו נוכחת גם דרך השימוש במוזיקה אותה הלחין שם טוב לוי הוותיק, והיא נשמעת ברקע ישראלית לגמרי, והיא ממש נהדרת. הניגוד הזה בין אתר ההתרחשות והמוזיקה המלווה אותה מדגיש את זרותו של שמעון, אולי גם את זרותם של אלמה ודורי בביתם ואת הזרות שהם חשים עתה זה כלפי זו. בה בעת, זהו סרט על שבירת הזרות, זו שנוכחת בין שמעון ובתו ושעליה מצביעה גם כותרתו של הסרט, וזו מתרחשת במהלך חלקו השני של הסרט כאשר דמות משמעותית בו "מסולקת" ומותירה את הזירה לאב ובתו. התמונה החותמת את הסרט, מבלי לחשוף, ממחישה את הדוריות (אב-בת-נכד) כגורם מלכד, ואולי אין זה מקרה ששמו של בן הזוג כאן הוא, ובכן, דורי.
שמעון הוא אלמן (אנו מבינים שיש מישהי בחייו שמנהלת את החנות בהיעדרו), אלמה בתו חווה תנודות רגשיות (יש אפילו רמז שהיא סובלת מדיכאון שאחרי לידה), ושניהם כמתברר היו זקוקים זה לזו. כאשר אלמה נוסעת לבריסל לכנס, או לפחות כך היא מספרת, כי הסרט רוויי בסודות ומהלכים שמתבררים כהיפך הגמור ממה שציפינו לו – שמעון אמור להיוותר לבדו, משך שלושה ימים, ולהשגיח על התינוק. ישנו כאן איתות ברור לסיפורו של א"ב יהושע, "שלושה ימים וילד", אבל לא מדובר בקריצה בלבד. סיפור היצרים האפל והמטריד של יהושע עוסק, כזכור, באהבה שטרם כבתה, בייאוש ובתשוקה לנקמה באקסית מיתולוגית דרך הפעוט שהשאירה תחת השגחת בן זוגה לשעבר. בסרטו של גרין, התינוק בעגלה - לרגע נזכרתי גם בקומדיה הצרפתית הקלאסית "שלושה רווקים ותינוק" (1985) - מייצג אולי את התשוקה הכמוסה של האב לתפוס את מקומו בחיי בתו, אולי אף על חשבון בן זוגה, להיות שוב אב, לפצות אולי על השנים שבהן הוא לא ממש היה כזה. משהו שהסרט בהחלט מרמז עליו.
אני אוהב את סרטיו של איתן גרין. אני אוהב את הסרט הזה. אני אוהב את המילה "אהובתי" בכותרת, שמתנוססת שם בלי להתבייש ברגש שהיא מבטאת. אני אוהב גם את הסיטואציות הבלתי צפויות שגרין יודע לעצב - אחת מהן, משעשעת ונוגעת ללב, קשורה בדמותו של אנימטור צרפתי (קלמנט אובר) ששמעון מגיע לדירתו ברגע הכי לא נוח שאפשר להעלות על הדעת, אבל הוא פותח פתח למפגש אינטימי מרגש. זהו סרט על ישראלי בפריז, סרט ישראלי בפריז, סרט שמזכיר לנו את המסורת שממנה מגיע גרין, מיוצרי ומורי הקולנוע הוותיקים בישראל, שפנתה אי-אז בשנות ה-60 אל הקולנוע האירופאי, במיוחד זה הצרפתי, כמקור של השראה. "בתי, אהובתי" הוא סרט נבון ומאופק על רגש. כמיטב הקולנוע הצרפתי, אבל ישראלי כל כך.
