סרטי הדמונים של השנים האחרונות הפכו נחלתם של ה-woke והפוליטיקה הרב-תרבותית. כך זה עם סרטי האימה היהודיים נוסח "הקורבן" ו"השומר", סרטי בתים רדופים שבהם מתגוררים פליטים אפריקאים (His House מ-2020, שגיבוריו הם צמד פליטים סודנים המגלים שבית המבטחים שלהם באנגליה מסוכן לא פחות מהמקום ממנו נמלטו), ועתה סרט חדש שבו שבה המסורת העתיקה בתצורת מפלצת מבחילה לרדוף את בני המהגרים הלא לבנים שנטשו אותה לטובת מימוש הפנטזיה של ההיטמעות המוחלטת במערב. נדמה כאילו רוחו של פרנץ פנון, מחלוצי ההגות הפוסט-קולוניאליסטית, משתוללת בדמותו של אותו יצור שחור – שחור, אלא מה – החודר בסרט הנוכחי אל גופם של בני הדור השני להגירה מהודו.
מוציא ת'נשמה - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
עד כאן תיאור רדוקטיבי למדיי של המתרחש בסרט "מוציא ת'נשמה" (It Lives Inside), שראשיתו בצעירה הודית, סמידה (מייגן סורי), המכונה "סם", שבמהלך ארוחת בוקר בבית הוריה מתעקשת לענות באנגלית-אמריקאית לאמה הפונה אליה בהינדי. אחריתו של הסרט, וסליחה על הספוילר, היא כבר בארוחה מסורתית שבה ישובים כל בני המשפחה מסביב לשולחן ומחזיקים ידיים. כך נפתרת הדילמה של בן/בת הדור השני להגירה: מותר להיות מערבי, אבל לא לשכוח מאין באת ואיזו זהות מקננת בתוכך - אחרת תבוא המפלצת.
לביקורות סרטים נוספות:
כאמור, גיבורת הסרט היא אותה בת מהגרים, ובהתחלה היא נתקלת באירוע מוזר: בת שכבתה, שהייתה פעם גם חברתה הטובה, בת מהגרים הודית אף היא, נראית כשהיא מהלכת קטטונית, צנצנת משונה בידה המכילה חומר שחור, ונדמה כאילו מישהו או משהו רודף או רדף אחריה. כאשר סם מתעמתת איתה סביב התנהגותה המוזרה ומפילה את הצנצנת מידה – החומר השחור מתפזר, החברה נכנסת להיסטריה, זמן קצר אחר כך היא נראית כשהיא נמשכת באלימות על ידי כוח מסתורי, ונעלמת. ככה זה. זו שמתכחשת לזהותה האתנית אחראית, מבלי שיהיה לה מושג מה בעצם עשתה, לשחרורה של אותה מפלצת, כאילו הייתה זו הג'ין במנורה של אלאדין, שתאיים בהמשך על ההתכחשות העצמית שלה ועל הפנטזיה להיחשב ללבנה.
חוסר המקוריות של "מוציא ת'נשמה" ניכר גם בנוכחותו של כוח דמוני שעובר מקורבן לקורבן. קצת כמו ב"סמייל", גם כאן ישנה ישות הנעה מגוף לגוף, גם אם לא בחיוך. מקורו של הכוח הזה, מסתבר, הוא בהודו והוא הובא הנה, כלומר לאמריקה, על ידי משפחת מהגרים שגורלה נחשף כבר בתמונת הפתיחה של הסרט. הכוח הזה, שתוקף גם את בן זוגה הלבן של סמידה (גייג' מארש), מייצג את הטראומה של ההגירה, את הממד המלנכולי שנלווה לה, של נטישת המולדת והזהות, אך גם סלידה אימתנית מכל מי ומה שמאיים על הטוהר ההודי. כבסרטים רבים אחרים מסוגו, גם הסרט הזה, בבימויו של בישאל דוטה (זהו סרטו העלילתי הארוך הראשון), נשען על דימוי מוכר של בית נטוש ומקולל ועל ספר עם כריכת עור בלה שעדיף לא להניח עליו יד.
ההיבט המעניין, נניח, בסרט קשור לתיאור שלו את יחסיה של סמידה עם אמה. בסרטים רבים העוסקים במתח בין-דורי במשפחות מהגרים, זהו האב שמייצג את הנאמנות הקשוחה למסורת ומי שמולו מתקיים הקונפליקט האמיתי. בסרטו של דוטה, האב הוא דווקא דמות פסיבית, אפילו נינוחה, שעה שהאם היא זו המתעמתת עם בתה הסוררת המתכחשת למסורת. הביטוי לכך הוא הוויכוח שמתנהל ביניהן, בין היתר סביב סירובה של הבת לעזור בהתקנתה של ארוחה דתית, כאשר האם כאמור מדברת הינדי והבת מקפידה לענות לה באנגלית-אמריקאית. מובן שכל מה שיקרה אחר כך – המאבק בכוח הדמוני, החיפוש אחר החברה הנעלמה – הוא לא יותר מאשר מסע מבעית (וגם צפוי ומשעמם) לפיוס עם הזהות הגלותית ועם האם שבישוליה מייצגים את החיבור אל המסורת. ההתמודדות המכריעה מול היצור נעשית, אם זיהיתי נכון, בסיוע צ'יקן טיקה מסאלה.
"מוציא ת'נשמה" הופך סוגיות מהותיות של מסורת לסיוט פולקלוריסטי. אבל דוטה (שהוא שותף לכתיבת התסריט יחד עם אשיש מהטה) נצמד בעיקר למוכר. אין בסרט הזה דבר שלא ראינו בסרטים דומים לו, לא תובנות מקוריות על היטמעות ועל כוחה המנחם של המסורת, וכאשר המטאפורה נהיית מובנית די על ההתחלה – האימה הנלווית אליה חדלה להיות אפקטיבית. ג'ורדן פיל הוא היום יוצר האימה היחיד אולי בקולנוע האמריקאי שיודע איך משלבים נכון ובאופן אפקטיבי בין מטאפורה ואימה – אגב, בטי גבריאל שהופיעה בסרטו הראשון "תברח" משחקת כאן כמורה האמפטית של סמידה – אבל דוטה נצמד למוכר.
כאשר צופים ביצור השחור קשה שלא להיזכר בקלאסיקת האימה "אנשי החתול" (1942) שביים ז'אק טורנר והפיק ואל לוטון. גם שם התהלך יצור דומה, פנתר שחור ליתר דיוק, אבל טורנר ולוטון הבינו שככל שלא רואים – ככה זה יותר מפחיד. גם היצור ההוא היה מטאפורה וייצג את הדחפים המיניים שמדחיקה הגיבורה הצעירה, אף היא מהגרת. מה שדוטה לא הבין, או לפחות לא עיבד בתפיסתו החזותית את הסרט, זה אותו גיחוך שנובע מצפייה בכוח הדמוני כאשר הוא חדל להיות מרומז ומקבל צורה של ממש. מה שרואים בסרט הזכיר, לי לפחות, את אחד מצאצאי הנוסע השמיני שמעד לתוך חבית של זפת, רגע לפני איטום הגג לחורף. סרט מיותר.
