שושיק שני, אלמנתו של אריק: "את השיר הזה כתב חפר בעקבות תופעה שרווחה בשנות ה־50, ישראלים היו הולכים לטייל לסלע האדום, ללא אישור, חלקם נהרגו או הסתבכו".
ד"ר נועה לביא, בתו הבכורה של אריק: "אבא סיפר שהוא היה הולך לג'מג'ם עם חיים חפר וזראי והיו עולים להם כל מיני רעיונות. בין היתר ככה נוצר גם 'הסלע האדום'".
יעל לביא, בתו השנייה של אריק: "לאבא היה סיפור על הפעם הראשונה שביצע את השיר במועדון. בין האורחים היה שמעון פרס, סגן שר הביטחון דאז. פרס אמר לו, 'זה מסוכן נורא, אסור להשמיע את זה, ילדים ייהרגו'. השיר נאסר להשמעה ברדיו, ואריק היה אומר: 'ברגע שהשיר נעצר, הוא הפך לשלאגר ואני הפכתי ללהיט'".
נועה: "בשנות ה־90 יצא שניצחתי בשעשועון טלוויזיה, וקיבלתי פרס לנסוע עם מי שאני רוצה לסלע האדום. אמרתי לאבא, רוצה לבוא איתי? והוא ענה, 'שרתי על זה מספיק, אני לא צריך לבוא לשם'".
אלא לראותם בלבד.
יעל: "בשנת 1992 יצאתי לכתבה תחת הכותרת, 'הבת של אריק לביא נוסעת לסלע האדום'. הייתי אזרחית אמריקאית אז נסעתי לפני השלום וכתבתי לעיתון אמריקאי על מטרת השלום, וכל מה שעניין זה הבת של אריק לביא והשיר. הייתי בת 21 ואבא לקח אותי לשבת עם שמעון פרס בשביל הכתבה, הכי נפוטיזם. בהמשך אבא נסע איתי עד הגבול, ניפנף לי לשלום ואמר כמו שאמר לנועה, 'תיהני, אותי לא מעניין לראות את זה'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
נועה: "ב־2018 נסענו עם אמא לפטרה והתברר שכל מדריכי הטיולים הירדנים והבדואים בירדן מכירים את השיר".
אריק חי בשלום עם השיר או שנמאס לו עם הזמן?
נועה: "בהופעות היו אומרים לו 'הסלע האדום' והוא היה אומר, 'אוי אין לי כוח', אבל שר כמו גדול, רק בקצב כפול, שיעבור מהר".
יעל: "אגב, גידי גוב אירח את אבא פעם ב'לילה גוב' וסיפר שכילד הוא נכנס לטראומות בגלל השיר ושהקריאה 'הו' בפזמון הפחידה אותו נורא".
יעל: "חיים כתב את השיר לסרטון תדמית לרכבת ישראל, שהחליפה אז את הרכבות מתקופת המנדט לדיזל. זה היה רחוק מלהיות שיר פרסומת אלא טקסט מורכב ופילוסופי עם המון משמעויות על החיים ועל חילופי הדורות".
שושיק: "זראי כתב את המנגינה לאיזה טקסט של ברכט. הוא השמיע לאריק ואז חפר הגיע עם הטקסט של 'הקטר', וזראי עשה התאמות".
3 צפייה בגלריה
''אם הוא היה חי היום, הוא היה על המקום מת ממה שהיה רואה". אריק לביא
(צילום: דוד רובינגר)
נועה: "בהופעות הקהל לא היה יכול לוותר על ארבעה שירים: 'הקטר', 'הסלע האדום', 'זה קורה' ו'שיר סתיו'. אבל 'הקטר' הוא שהפך את אבא לכוכב. מצד שני, אבא לא היה בן אדם נוסטלגי. בכל פעם שפתחו תחנת רכבת היו מזמינים אותו לשיר, והוא תמיד אמר שזה הביא הרבה כסף".
שושי: "אריק הביא את הדודאים להופיע במרתף של מועדון התיאטרון. הוא גילה את בני וישראל ואמר להם, 'אתם תהיו כוכבים גדולים'. שם היה המרכז של המוזיקה הישראלית בשנות ה־50. אריק רצה טקסט על מישהו שמטייל בארץ. ואז הדודאים אמרו, יש מישהו בשם יענקלה שבתאי, סע אליו. אריק נסע, נוצרה חברות עם שבתאי, שפיתח את הרעיון לשיר".
נועה: "אבא מספר שפשוט דפק בדלת ואמר, 'היי באתי, אני רוצה שתכתוב לי שיר'. ויעקב שאל, 'איך הגעת?' ואבא סיפר, 'עליתי על האוטובוס, לקחתי טרמפ', ואז יעקב אמר לו, 'הנה, יש לך שיר. איפה נסעת? איפה אכלת? סגור'".
שושיק: "השיר נכתב להצגה שלנו, 'הוא והיא', שעלתה באמצע שנות ה־60. חזרנו מארה"ב, שם אריק הופיע בברודוויי במחזמר 'אירמה לה דוס'".
מה זאת אומרת ברודוויי? מי ידע מי הוא אז באמריקה?
"נסענו לשם כי בחור בשם ליאו פולד הזמין את אריק להופיע במועדון הלילה 'סברה', בניו־יורק. היה טרנד שזמרים ישראלים נסעו להופיע שם, ופולד הזמין גם את שושנה דמארי, יפה ירקוני ועוד. כולם שרו בעברית. באיזו הופעה מגיע סוכן אמריקאי, שומע את אריק ומציע לו לבוא לאודישן ל'אירמה לה דוס'. אריק התקבל, ויצא שאליוט גולד ששיחק איתו ונשאר חבר שלנו עד היום. באותם ימים אליוט חיזר אחרי ברברה סטרייסנד, ששיחקה ליד ב'מצחיקונת'. היינו הולכים יחד איתם לבאולינג בימי ראשון".
נועה לביא: "יום אחרי מלחמת המפרץ אמא מקבלת טלפון מהבנק, אתם בחובות גדולים. היא אמרה לאבא, אתה מנהל את הכסף? אריק אמר, ברור, הכל מתויק. הוא פותח את הארון ומתוכו נופלות שקיות מכתבים שלא נפתחו מהבנק. מאותו רגע אמא הייתה נותנת לו בכל בוקר 50 שקל והוא היה צריך להחזיר עודף"
נועה: "אני מכירה את הסיפור שלפיו אבא באודישן בכלל הלך לתפקיד של מישהו במקהלה. הוא נכנס לאולם, הבמאי ישב למעלה וניגנו לאבא תווים והוא שר. פתאום הוא אמר, 'סטופ, מי אתה?' ואבא ענה, 'אני אריק לביא מתל־אביב'. ואז בחרו בו לתפקיד יחסית גדול במחזמר".
נועה: 'הדודה מחדרה' בכלל התחיל כבדיחה בין חפר לאבא. היה להם רעיון על דודה עשירה שמחכים לירושה שלה ורוצים להרוג אותה".
שושיק: "זו הייתה סאטירה על רדיפת בצע. הוא הרי רוצה שהדודה תמות והוא ייקח את הכסף".
נועה: "זה שיר שמסמל את השינוי שישראל עוברת מתרבות קיבוצית קולקטיביסטית לרדיפת בצע אינדיבידואליסטית, כלומר קפיטליזם. והשיר שמסכם את זה הוא 'לא גומר ת'חודש', שהגיע מהמשפט הזה בדיוק שאבא אמר לחיים".
זמר מצליח, הופעות, להיטים. באמת לא גמר את החודש?
שושיק: "הוא לא כל כך ידע למען האמת. אריק היה קם בבוקר, יוצא למרפסת כמו שריף, היה אומר שלום לכל העולם ואז אומר: תני לי עשרה שקלים, אני יורד לשתות קפה".
נועה: "אסור היה שיהיה לו כסף בכיס. הוא היה עוצר במסעדה בדרך ואומר כולם עליי, לא רק הצוות שלו - כל המסעדה. אבא היה בזבזן בלתי נלאה ותמיד אמר, בחליפה האחרונה אין כיסים. אתה מת, מה זה משנה כמה כסף יש לך".
זה קצת משנה עד לפני החליפה האחרונה.
"יום אחרי מלחמת המפרץ אמא מקבלת טלפון מהבנק, תשמעי שושיק, אתם בחובות גדולים. אבא אומר, מה זאת אומרת. אמא עונה, תגיד לי, אתה מנהל את הכסף? אריק אמר ברור, הכל מתויק. הוא פותח את הארון ומתוכו נופלות שקיות על שקיות של מכתבים שלא נפתחו מהבנק. מאותו רגע אמא אמרה, מהיום אני מנהלת את הכל. אמא הייתה נותנת לו בכל בוקר 50 שקל והוא היה צריך להחזיר עודף. ככה היה עד יום מותו. אבל הוא בכל זאת היה צובר חובות אצל הקצב למטה בגלל נקניקים שאהב. ואז הקצב היה בא מדי פעם לאמא".
הייתה לו דודה מחדרה?
שושיק: "יש את הדירה שלנו בבזל. זהו".
3 צפייה בגלריה
''"כשרבין נרצח אבא שכב בסלון עם כאבים בחזה ואמר, אני הולך אליו''. מימין: יעל לביא, שושיק שני וד"ר נועה לביא
(צילום: איליה מלניקוב)
מה הוא היה אומר אם הוא היה חי במדינה בימים אלה?
שושיק: "אריק היה איש מאוד חכם, אינטליגנטי, אוהב אדם. אם הוא היה חי היום, הוא היה על המקום מת ממה שהיה רואה".
יעל: "חודש לפני רצח רבין קיללו אותו ברחוב כמה פעמים. אבא נורא לקח את זה ללב".
שושיק: "גם ירקו עלינו. הוא היה אומר לי אז לפעמים, 'בואי נלך לגור במדבר כי שם אין מה שיש פה'".
נועה: "אבא אהב את המדינה. הוא כל הזמן הרגיש שישראל היא המדינה שהצילה את חייו".
אני מניח שהוא היה מתייצב היום נגד המהפכה המשפטית?
"הוא היה הולך לשיר בעצרות בלי לפחד, והיה יוצא לרחובות בלי חשש להפגין והיה עומד עם דגל ראשון בהפגנה ואז מקבל התקף לב מכל מה שקורה פה - ומת".
יעל: "הוא מאוד האמין לעמוד על מה שאתה מאמין בו ולא לפחד. הוא שילם על זה בשלב מסוים בקריירה. בימי אוסלו אבא היה מזוהה עם השמאל. באותה תקופה גרתי בארה"ב, באתי לביקור והייתה הפגנה של הימין בחוץ. פתאום אחד מהם קלט את אבא, בא אליו קרוב ואמר לו, 'כשנגיע לשלטון נשרוף את כולכם'. חזרנו לדירה, ישבנו על המרפסת והוא אמר, אני נורא מפחד שירצחו את רבין. ואני אמרתי, אבא זה לא יקרה. כשרבין נרצח, אבא היה גמור".
נועה: "כשרבין נרצח אבא שכב בסלון עם כאבים בחזה ואמר, אני הולך אליו. הוא הצליח להיכנס לתוך החדר שבו רבין שכב. הוא ראה את לאה בחוץ ואמר לה, 'כואב לי'. אחרי שרבין מת מהירי, הוא חזר ואמר לי, 'נועה, נגוז החלום'. הוא התכוון לחלום הציוני".
יעל: "בגסיסה שלו אבא אמר לי, 'יעלי, את חושבת שהמדינה תשרוד?' זה היה 2004. אמרתי לו, כן אבא. אבל לא ידעתי אם אני אומרת את האמת".
שושיק: "מאי 1967. החבר'ה בכסית יושבים והמצב היה גרוע. מה יהיה עם המצרים, הרגשה של מלחמה באוויר. ממתינים. יום אחד לקוח אחד זרק מילה, 'נאצר'. השני המשיך, 'מחכה', השלישי זרק 'רבין'. ככה נוצר השיר, חיים אסף את הכל, אריק התחיל לשיר במקום ואחר כך הקליטו".
נועה: "במלחמת יום הכיפורים הייתי בת ארבע, יעל בת שנתיים. עלינו מהים ורצנו הביתה לקולות האזעקה. אבא עלה על מדים ואמר לאמא, 'אני הולך'. הוא הופיע עם אורי זוהר וגדי יגיל, ובעקבות השלישייה הזו הגששים כתבו את המערכון 'המכונית המגויסת', כי אורי ואבא שלי חזרו וסיפרו לגששים ולפשנל שכל הזמן יש מכוניות מגויסות ומפרקים אותן שם".
שושיק: "זה היה גיהינום. עשרה ימים במלחמת יום הכיפורים לא שמעתי ממנו כלום. דאגתי מאוד. התקשרתי לחברתי לילי שרון. למרות שלילי ואריק היו עם דעות אחרות לגמרי, היינו חברים בנפש. לילי חיפשה את אריק שלי, מצאה ואמרה שהוא בסדר. נרגעתי".
נועה: "שיר של חגיגות הניצחון שאחרי מלחמת ששת הימים ואבא שר את זה בזמן האופוריה. אחר כך, כשהתבררו המחירים של הכיבוש, אבא לא הסכים לבצע את השיר בהופעות. הוא הסביר שהוא לא חש הזדהות עם המילים, עם ההכרח של ארץ ישראל השלמה. אבל בסוף, לקראת מותו ביקשו את זה מאוד בהופעות והוא כן הסכים. אבא היה בפלמ"ח, ממקימי המדינה, והתפכח אחרי מלחמת יום הכיפורים, אמר שהבין שכדי שיהיה פה שלום ושקט, צריך לממש את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים".
שושיק: "אבל תמיד, בכל נקודה בחייו, היה לו קשה להיפרד מהאהבה השנייה שלו, מדינת ישראל. קצת אחרי מלחמת לבנון הראשונה הוזמנו לשחק בגרמניה בשתי הצגות זוגיות. יכולנו להישאר שם שנים ארוכות, כי מאוד הצלחנו. אבל אריק הרגיש שהשורשים שלו בישראל ואמר לי, 'בגרמניה לא אוכל לשיר בעברית'. אז חזרנו מדי שנה".
שושיק: "עמוס היה חבר נפש של אריק, הכירו בכסית. הוא גם חי בפריז כשהיינו שם. זו הייתה תקופה שכולם נסעו לפריז, סביב סוף שנות ה־50. אריק היה אז בהרכב שלושת המיתרים. השיר הזה נולד משיחות ביניהם".
שושיק: "אריק היה זקוק לעמוס כדי לדייק בעברית, בכל זאת יליד גרמניה, ותמיד היה אומר לי שהוא אוהב את איך שעמוס מדבר וכותב. אם הוא היה מרים טלפון וצועק, 'תגיד, איך אומרים בעברית ככה וככה', ידעתי שהוא מדבר עם עמוס".
יעל לביא: "בימי אוסלו אבא היה מזוהה עם השמאל. באותה תקופה גרתי בארה"ב, באתי לביקור והייתה הפגנה של הימין בחוץ. פתאום אחד מהם קלט את אבא, בא אליו קרוב ואמר לו, 'כשנגיע לשלטון נשרוף את כולכם'. חזרנו לדירה, והוא אמר, אני נורא מפחד שירצחו את רבין"
נועה: "זה אחד הסולואים המפורסמים הראשונים של יצחק קלפטר, והוא קיבל על כך פרס מאקו"ם. מישהו אמר לאבא שצריך גיטריסט לשיר והציעו לו איזה בחור צעיר. קלפטר אילתר באולפן ובלי שאבא בכלל התכוון, זה נחשב לאחד משירי הרוק הראשונים בישראל".
שושיק: "אפרופו כוורת, אבא של אלון אולארצ'יק, אדוארד, היה פסנתרן במועדון התיאטרון וליווה את אריק. אלון, כילד, היה מגיע לשם".
שושיק: "זה שיר שריגש אותי. כשליוויתי את אריק למונית במלחמת יום הכיפורים חזרתי הביתה וברדיו השמיעו אותו בשיר הזה. בכיתי. פה כבר נשברה היקיות שלי לגמרי. חשבנו שהמדינה נגמרת, שתכף כובשים אותנו. אריק נסע לסיני ולא ידעתי מתי הוא יחזור, ופתאום שמעתי את השורה הזאת".
הכרתם טוב את שלונסקי?
"בוודאי, חבר שלנו מכסית, גם אלתרמן. הוא כתב את 'עוץ לי גוץ לי'. יום אחד אני מגיעה לקפה בשמלת שק, באופנה תמיד הייתי ראשונה. אלתרמן ישב עם צילה בינדר ואמר, 'הו, הנה שושיק בשקיק'".
נועה: "אבא לא לקח שירים שכבר התפרסמו מאוד לפני, אבל אם כבר הקליט, זה אומר שהשיר מאוד דיבר אליו".
שושיק: "הייתה לו מפוחית שידע לנגן בה בתור ילד. הוא לימד את עצמו, אמר שככה נהיו לו חברים, כי הוא היה ילד חוץ בודד וזרוק".
נועה: "בדיחה של אבא שלי ועמוס קינן. אחותי ואני שומעות שנים את המשפט 'למה לא אמרת שאחותך יפה ממך', וזה בלתי נסבל. זה חלק מאותה תקופה שבה כתבו את 'שיר סתיו'".
שושיק: "לא אהבתי את השיר הזה כי הוא נראה לי כהחפצת נשים. אמרתי את זה לאריק".
נועה: "היה מאוד טרנדי להחפיץ אז נשים, גם בכסית. עם השנים אבא הבין את הבעייתיות בשיר".
שושיק: "זה היה הרבה לפני תקופת המי־טו והרביצו לנשים על הטוסיק. התקוממתי כבר אז נגד הדברים האלה".
יעל: "אני חושבת שככל שהוא התבגר, אבא פחות שר את השיר. הבין שזה חסר טעם".
נועה: "יש גרסה שאומרת ששמוליק קראוס פגש את נעמי שמר בכניסה לחנות נעליים בדיזנגוף. הייתה לו סקיצה של 'זה קורה' על מפית מכסית. הוא נתקע עם המשפט ונעמי השלימה לו את זה וכתבה למטה, מילים: שמוליק קראוס. כלומר נעמי בעצם אמרה לו, קח מתנה, אני משלימה לך את זה".
שושיק: "אריק הקשיב לשיר של שמוליק בכסית ואמר לו, אני רוצה את השיר, אבל אין לי איך לשלם. יצא שבדיוק חזר מארה"ב וקנה מצלמת ניקון חדשה. שמוליק אמר לו, תן לי את הניקון כתשלום. אריק אמר, אל תגלה לשושיק. הוא אמר לי, איבדתי אותה. אחרי כמה זמן, אני מגיעה לכסית ורואה את שמוליק קראוס עם המצלמה. אמרתי לו, למה המצלמה של אריק עליך? תחזיר תכף ומיד. לקחתי את המצלמה הביתה".
ככה זה נגמר?
נועה: "לפי הגרסה של שמוליק, המצלמה הובטחה לו ונלקחה, ואריק חייב לו עד יום מותו. הוא היה אומר בהופעות שלו שאריק לביא חייב לו מצלמה. בתקופות ששמוליק היה באאוט הוא היה מגיע לרופין 14 מתחת לבית וצועק, שושיק, תורידי את המצלמה. הם היו מתעלמים והוא היה הולך. בהופעה אחת אני הייתי, והוא אמר, אני יודע שהבת של אריק לביא בקהל, הוא חייב לי מצלמה!"
שושיק: "כשהייתה הופעת מחווה גדולה לאבא במשכן האופרה בת"א, אחרי מותו, הזמנתי את שמוליק. הוא הגיע על כיסא גלגלים. הם אהבו מאוד זה את זה".
שושיק: "זה שיר שהוא כתב לי, על מפית בבית קפה בתל־אביב. התחיל לשרבט, עם הקפה, ואז בא הביתה ואמר, 'כתבתי לך שיר'. אני לא טיפוס רגשני אז שמחתי בדרכי. גם לא אהבתי לקבל מתנות בכלל, היינו מאוד שונים באופי ואולי בגלל זה שרדנו ככה. ואז אריק נתן את הטקסט לקראוס".
נועה: "נעמי שמר כתבה את השיר על עצמה ובהזרה של משוררת היא כתבה נועה במקום נעמי. השיר בוצע על ידי בצל ירוק ונחמה הנדל. כמה שנים אחרי שנולדתי, אבא ביקש מנעמי להקליט את השיר מחדש והיא כמובן הסכימה. אני יודעת שלהרבה ילדות קראו בישראל נועה בזכות השיר הזה. במהלך השנים השיר הפך כל כך מזוהה עם 'הבת של אריק לביא', עד שלצערנו חשבו שיש לאבא רק בת אחת. מה שלא הרבה יודעים: אמא הקליטה שיר שתרצה אתר כתבה על יעל, 'יעל מטיילת'".
נועה: "אריק הקליט עם 'שוקולד מנטה מסטיק' אחרי שפשנל הקים את השלישייה. הייתה לאבא אז יבלת במיתרי הקול, ולכן מי שמכיר אותו ואת השירה שלו ממש טוב, ישמע שהוא קצת צרוד בתקליט הזה. אחרי ההקלטה הוא עבר ניתוח של הסרת יבלות ממיתרי הקול ואסור היה לו חודש לדבר. זוכרת כילדה שהוא היה כותב לנו על פתקים".
נועה: "שיר מחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה. אבא לקח מאוד קשה את המלחמה, זה היה מבחינתו שבר מול אריק שרון, גם סברה ושתילה, למרות שהחברות שלהם שרדה את זה. מבחינתו היה כשל מוסרי שם. האביר נאלץ למות צעיר על מלחמה שהיא מיותרת".
שושיק: "אריק הכיר את רוטבליט דרך שמוליק קראוס. רוטבליט היה הלום קרב וזה נפגש במדויק עם ההתפכחות של אריק, תהליך שבעצם שנינו עברנו אחרי המלחמה הזאת. האווירה שהייתה אז".
נועה: אבא השתעשע עם המשפט 'כל החלומות אשר חלמנו, כל החלומות כולם', שעלה בראש שלו. הוא התכוון לחלומות של המדינה ושל המשפחה. במהלך השנים האלה לאבא לא הייתה חברת תקליטים גדולה מאחוריו, והוא נחשב קצת האז בין. לא היו לו להיטים ממש גדולים עד שהגיע 'כל החלומות'".
הוא נלחץ מזה?
נועה: "לא. על ביקורות לא טובות הוא היה אומר לי, האיש הזה לא מבין כלום. כל עוד הופיע, והופעות היו הרבה, לא היה אכפת לו מעניין הלהיטים. ב'כל החלומות' אבא מימן את ההקלטה בעצמו והיו שעות מוזרות באמצע הלילה כי הוא לקח את התעריף הכי זול באולפן. הם הזמינו זמרת ליווי לשיר אבל לזמרת הליווי הייתה הופעה, היא לא הגיעה להקלטה ולא היה כסף לדחות".
שושיק: "נועה הייתה אז בי"ב. ב־11 בלילה אני מקבלת טלפון מאריק, תגידי לנועה שתבוא. הנה סקופ בשבילך: נועה הייתה במקהלה של התיכון עם דנה אינטרנשיונל".
נועה: "נסעתי לאולפן, הייתי מאוד עייפה, ולמחרת היה מבחן באזרחות. הייתי חרשנית אז לקחתי לאולפן את החומר. הם היו מעירים אותי מדי פעם להקליט את הקול, והשאר היסטוריה. זה כמובן היה כקליפ ב'סיבה למסיבה' וכולם צחקו עליי אחרי שאני יודעת לספור עד אחת. בהמשך הלכתי למסיבה של כמה תיכונים בתל־אביב וכולם חיקו אותי. מזל שכבר אז היה לי עור של פיל. הרבה שנים התביישתי בזה שאולי אבא לקח אותי לשיר כפרוטקציה, אבל היום זו מזכרת יקרה".
פורסם לראשונה: 07:51, 19.05.23
