בשנות ה-80 היה הגיטריסט גארי קמפ הכוח ה"קריאיטיבי מאחורי שפנדאו בלט, מלהקות הפופ הבולטות והמצליחות של העשור, והאחראי ללהיטי ענק שכבשו את המצעדים ברחבי העולם כמו Gold ו-True. באמצע שנות התשעים הלהקה התפרקה והמוזיקאי שחרר את Little Bruises, אלבום הסולו הראשון שלו, שלא נחל הצלחה מסחרית למרות ביקורות חיוביות שליוו את יציאתו. מאז מצא עצמו קמפ על במות התיאטרון, בקולנוע ("האחים קריי" ו"שומר הראש" לצידה של וויטני יוסטון) ועל מסך הטלוויזיה, חזר לשפנדאו בלט ונפרד ממנה שוב, והחל לנגן עם ניק מייסון, חבר להקת "פינק פלויד". אולם כל השנים האלה לא מצא את עצמו יושב וכותב חומר לאלבום סולו נוסף.
בימים אלו, 25 שנים לאחר צאת האלבום הראשון שלו, מגיע Insolo, אלבום הסולו השני של קמפ והסיבה לשמה נפגשנו אתו לשיחה אישית ובלעדית שמתקיימת אצלו בסטודיו הממוקם במרכז שכונת נוטינג היל הטרנדית שבלונדון.
ריאיון עם גארי קמפ משפנדאו בלט
זהו יום הראיונות הראשון אותו מקיים קמפ פנים אל פנים מאז תחילת המגיפה העולמית, והנהלים מעט שונים מאשר בעבר וכוללים הגעה מוקדמת לשם ביצוע בדיקת קורונה, וקבלת אור ירוק סופי לביצוע הריאיון רק עם קבלת תוצאה שלילית של כל הנוכחים. עם זאת, ההתרגשות מהמעמד לא פוסחת גם על שועל קרבות ותיק כמו קמפ. "את לא מבינה כמה אני מתרגש. נמאס לי לראות אנשים בתוך ריבועים על המסך ולשמוע אותם מדברים שלא בסינק עם התמונה", הוא אומר.
קמפ לא זר לראיונות זום. במסגרת הפודקאסט Rockonteours, אותו הוא מגיש עם הבסיסט גאי פראט (שניגן עם פינק פלויד, מדונה, מייקל ג'קסון ואחרים), השניים מגישים סיפורים אקסקלוסיביים על החיים בדרכים, בסטודיו ומה באמת קורה מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה. הפודקאסט הראשון שלהם שעלה בספטמבר 2020 אירח את ניק מייסון, מאז הם דיברו עם ענקי התעשייה דוגמת בוב גלדורף, מיק פליטווד, מריאן פיית'פול וג'ון בון ג'ובי.
"ב-Rockonteours גאי ואני משוחחים עם מוזיקאים אחרים ואני חושב שהשיחה כל כך מעניינת וקולחת כי למוזיקאים יותר קל לשוחח עם מוזיקאים, אנשים שבאים מאותו העולם וחווים את אותם הדברים", מסביר קמפ, "הפודקאסט הוא בעצם שלושה מוזיקאים שמשוחחים מאחורי הקלעים. אירחנו אנשים נהדרים והדבר שמאוד ברור הוא שלא משנה מאיזה ז'אנרים מגיעים, כולם בסוף חוזרים לביטלס, וזה קטע. הביטלס התחילו את הכל".
את השירים לאלבום החדש כתב קמפ כבר ב-2019, רגע לפני שהוירוס עצר את העולם. כשהגיע הסגר הוא הרגיש צורך להמשיך ולעבוד על האלבום, עם ההבנה שממש כמותו גם מוזיקאים אחרים יושבים בבית ולא נמצאים בדרכים בסיבובי הופעות. הוא יצר קשר עם מוזיקאים חברים כמו ריצ'רד ג'ונס (The Feelings) ופראט, ושלח להם דמו. הם שלחו לו את החלקים שלהם, והכל שולב יחד. קמפ מספר שבקיץ, כשהאולפנים נפתחו, הוא נכנס לאולפן והקליט מחדש חלקים רבים.
השיר היחיד באלבום אותו כתב בזמן הקורונה הוא Too Much, ובו מתאר קמפ חשש ותשישות נפשית מכל מה שקורה בעולם. ולא רק הוירוס, הוא מסביר, אלא בכלל. "הייתי בבית במרכז לונדון, הילדים שלי היו בחדר ליד ושמעתי את אשתי מסתובבת בבית. באותה התקופה ראיתי המון אומנים ברשת שאומרים לנו מה לעשות ואיך להתמודד ואיך אנחנו אמורים להחליט. ויש היסטוריה של אומנים שכותבים מחאה וכותבים על הסביבה, וכולם היום אקטיביסטים, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שכרגע אני רק רוצה להיות עם האנשים שאני אוהב. אני המום מהחדשות, מהמשבר ברחובות ולא יכול להזיז את הרגליים. אני לא מסוגל לצאת החוצה, להחזיק שלט ולהגיד לאנשים לשנות את החיים שלהם, לא מסוגל לשאת באחריות הזאת. מה שכן יכולתי לעשות זה לכתוב את השיר. אחרי שהשיר יצא פנו אלי לא מעט אנשים ואמרו שהם לחלוטין מזדהים עם ההרגשה, שגם הם מרגישים כך לאחרונה, אז אני משער שגם זה דבר טוב. אני לא מנסה לשנות אף אחד אלא רק להעביר את התחושה שאתה לא לבד".
על התופים בשיר אחראי לא אחר מרוג'ר טיילור האגדי, המתופף של להקת קווין. ״רוג'ר הוא חבר טוב שלי, הוא בחר לנגן את השיר הזה, ואני לא ממש יודע למה", מסביר קמפ. "הוא אמר שהוא מאוד אוהב את השיר וחשבתי לעצמי שזה שיר מוזר בשבילו לבחור כי יש באלבום שירים שמבחינה מוזיקלית חשבתי שיותר מתאימים לו, אבל הוא התחבר לשיר וזו הייתה הבחירה שלו".
למה לקח לך כל כך הרבה זמן לצאת עם אלבום שני?
"זה כל כך מביך שעברו 25 שנים מאז האלבום הראשון. וזה היה אלבום סולו שני קשה. אף פעם לא הייתה לי התשוקה לעשות אלבום נוסף, אני לא יודע למה. אני מאוד גאה באלבום הראשון, הוא אלבום חזק שאולי יצא בתקופה בה אנשים לא ממש רצו לשמוע מה יש למוזיקאי משנות השמונים לומר בתקופה בה שלטו בלר ואואזיס. ואז דברים אחרים סחפו אותי: חזרתי לשפנדאו בלט, כתבתי שירים ללהקה, שיחקתי בקולנוע, טלוויזיה ובתיאטרון ואז התחלתי לנגן עם ניק מייסון. אז זה לא הרגיש נכון, אבל פתאום - זה כן".
קמפ משתף שהיו מספר דברים שהדליקו אצלו את ניצוץ היצירה. "הדבר הראשון היה העבודה שלי עם ניק מייסון. יש לנו הרכב שנקרא Saucerful of Secrets, בו אנחנו מנגנים את החומרים המוקדמים של פינק פלויד. זה נתן לי המון ביטחון כגיטריסט וכזמר, והכיר אותי לקהל מעריצים אחר שאולי היה ציני בעבר לגבי כי שפנדאו בלט הייתה להקת פופ. יש הרבה סקסיזם במוזיקה. אם נשים נוהגות לאהוב להקה, הלהקה לא ממש נחשבת ראויה וחבריה לא נחשבים למוזיקאים רציניים. זו כמובן שטות גמורה, אבל אנשים היו תחת הרושם הזה לגבי.
"בנוסף, מלאו לי 60 (כיום קמפ בן 61 – ש.ג). זה גיל גדול ויש יותר מאחורי מאשר לפני. אני לא חזק כמו שהייתי, לא חד כמו שהייתי, וזה הדאיג אותי. פתאום מצאתי את עצמי כותב המון מילים לשירים בזמן סיבוב ההופעות עם מייסון. בתהליך העבודה שלי, אם אני כותב מילים לפני המוזיקה זה אומר שזה שיר שאני צריך לשיר אותו. הרבה מהשירים שכתבתי היו בנושא הזה – איך אתה מתחבר עם האדם שפעם היית, ואני בעסק שבו מראים אותי כאדם צעיר הרבה. אבל מה הרלבנטיות שיש לאותו אדם צעיר למי שאני היום? ולמה אשתי אוהבת את הבחור הזה שאולי לא חזק כמו שהיה בעבר? היו הרבה שירים שהתפתחו מתוך הרעיון הזה".
אתה עדיין מזהה את הבחור הצעיר שהיית בעצמך?
"כן. Waiting for the Band, הסינגל השלישי מהאלבום, הוא שיר שכתבתי על אותו הבחור. השיר קרה בבת אחת. שיחקתי ככה על הפסנתר, ופתאום עלה לי בראש ילד בן 13 - והילד הזה היה אני. ראיתי את עצמי מלא בהתלהבות וציפייה למוזיקה, כמעריץ של דיוויד בואי וגלאם רוק וטי-רקס, מתלבש והולך עם החברים שלי לכניסה האחורית של מועדונים כדי לחכות ללהקה שתגיע. והופתעתי, כי זה לא היה שיר שרציתי לכתוב. אבל אז הגיעה המוזיקה והרגשתי שאני עדיין אותו הילד שעומד בקדמת הבמה באולם מופעים מיתולוגי, אותו אחד שמחכה ללהקה שתגיע, שמחכה למוזיקה שתבוא ותשנה לי את החיים, תרים אותי ותיקח אותי לרגע לעולם טוב יותר מזה בו אני חי. וזו הייתה תגלית נהדרת, כי אותו הילד עדיין חי בתוכי. כשמצאתי את השיר הזה ידעתי שאני צריך לעשות את האלבום, כי הוא הלב שלו".
חלק מההתבוננות הפנימית על השלבים שעבר בחייו הביאו את קמפ להרהר גם בשפנדאו בלט, הלהקה שלו, שאחד מחבריה הוא מרטין קמפ, אחיו הצעיר, ושסיפורה נמשך 40 שנה. הלהקה התפרקה ב-1990 אחרי עשור בו היו המלכים של עידן ה new romantic בפופ, ומכרו מעל 25 מיליון אלבומים. הלהקה התאחדה ב-2009 לסיבוב הופעות לפני שסולנה, טוני האדלי, עזב שוב ב-2017.
לדברי קמפ, למרות העובדה שהלהקה חוגגת 40, הזמן שלה עבר ואין סיכוי לקאמבק או סיבוב הופעות חגיגי לציון המאורע. "תחשבי על זה", הוא מסבירֿ, "העבודה הראשונה שאי פעם הייתה לך בחיים, ונכנסת למשרד והיו שם ארבעה אנשים שעובדים אתך, ומישהו היה אומר לך שאת צריכה לבלות את שארית חייך איתם - זה היה מוזר, לא? וזו המשמעות של להיות בלהקה. הכרנו עוד בבית הספר, היו לנו כמה להיטים גדולים ביחד, אבל זה לא ייתכן שעדיין נצטרך לעשות את זה כל הזמן. אבל אנשים כועסים עלינו. הם אומרים: 'אתם חייבים לחזור לנגן ביחד, לפתור את חילוקי הדעות ביניכם, זה לא בסדר שאתם לא עושים את זה יותר'. אבל מה שהם בעצם אומרים זה: 'אתם יכולים בבקשה להחזיר אותי לגיל 15?'. זה לא באמת קשור אלינו. תשמעי, יש יוצאי דופן ואני עדיין מקבל באזז כשאני הולך לראות את הרולינג סטונז. אבל לא, אני לא חושב שיש מקום ששפנדאו יחזרו להיות ביחד. עברנו כמה רגעים קשים ובכל פעם שאנחנו חוזרים יש הרבה תקווה, ואז יש המון לחץ ומתח. אני חושב שהדבר הנכון לעשות הוא פשוט להגיד: 'כל הכבוד, עשינו מוזיקה טובה, היה לנו כיף ובואו נשאיר את זה ככה'".
נגעת קצת קודם בדעות הקדומות שיש לאנשים על להקות שנערצות על ידי נשים. אתה מרגיש שהוכתמת על ידי אותן הדעות?
"כן, יש הרבה שבטיות במוזיקה ואנשים נשאבים למקומות שהם מרגישים בהם בטוחים. אבל אני גדלתי כילד מאוד אקלקטי שבא ממעמד הפועלים. ב-1971 כשהלכתי לבית ספר, התערבבתי עם ילדים ממעמד הביניים. כולנו נהגנו להסתובב עם השרוולים של התקליטים שקנינו, כאילו היו דגלים או סמלי סטטוס. מעמד הפועלים היה עם דיוויד בואי, רוד סטיוארט וג'נסיס, ומעמד הביניים היה עם הפרוגרסיב רוק. אבל הייתי שאפתן ואוהב מוזיקה, ואוסף התקליטים שלי הכיל את בואי וג'נסיס אבל גם את מרווין גיי ושיק ופאנק, והכל נכנס לתוך הילד הזה שבסופו של דבר עשה מוזיקה. אבל אנשים הסיקו שאני לא מעוניין בשום דבר חוץ מפופ שטחי. אני חושב שבזה שהצטרפתי לניק מייסון הראיתי לכולם שיש לי חדות כמוזיקאי ושהתפיסה שלהם כלפי וכלפיי האחרים שמסביבם היו נערות צורחות - מוטעית".
האם זה חדר אליך? השפיע לך על הביטחון?
"התקופה של שפנדאו היתה מדהימה. מכרנו אלבומים ועשינו כיף חיים. אבל היה אלמנט של חוסר כבוד למי שהיינו כמוזיקאים למרות שהיינו כולנו טובים, ניגנו מעולה וכתבנו שירים שמאוד הצליחו ואפילו צלחו את מבחן הזמן. אבל עם כל זה, אני מודה שהתפיסה כלפינו השפיעה עלי. אנו מתקופה בה עשינו הכל. החברים בלהקה ניגנו את המוזיקה שלהם, עיצבו את הקליפים שלהם והחליטו על הנראות והשיווק שלהם. לא היינו תוצר כמו בתחילת שנות התשעים, בהן יצרו להקות בנים".
גרי ג׳יימס קמפ נולד בסוף שנות החמישים בלונדון לאיילין ופרנק קמפ, זוג ממעמד הפועלים. אביו עבד במפעל דפוס כל חייו. הלהקה הראשונה אותה הקים עם חבריו מבית הספר, טוני האדלי, סטיב נורמן וג׳ון קיבל, נקראה Roots. לאחר מספר גלגולים והצטרפותו של מרטין קמפ, אחיו הצעיר, ללהקה, הם שינו את שמם לשפנדאו בלט. הופעתה הראשונה של הלהקה התקיימה בדצמבר 1979 במועדון הבליץ האגדי שבקובנט גארדן. בשיא ההצלחה נישא קמפ לשחקנית סיידי פרוסט, ולשניים נולד בן משותף. הנישואים ארכו חמש שנים. פרוסט התחתנה לאחר הגירושים עם השחקן ג'וד לאו (לשניים שלושה ילדים משותפים), ואילו קמפ התחתן עם הסטייליסטית לורן בארבר ונולדו להם שלושה בנים.
קמפ מעיד על עצמו שתפקיד חייו הוא היותו אבא ובעל, ולכן, למרות שתמיד היה מוקף במשפחה מפורסמת ושעל חבריו הקרובים נמנים מיק ג'אגר, רוני ווד ועוד מפורסמים רבים, הוא לא באמת נתן לתהילה ולפרסום מקום או חשיבות יתרה. "הדבר שהיה לי הכי חשוב כל החיים הייתה המשפחה שלי", הוא אומר. "הילדים שלי. אני עסוק בגידול ילדים בשלושים ואחת השנים האחרונות. הילד הקטן שלי הוא בן 9, אז זו עדיין תעסוקה מלאה. מתסכל אותי שגברים נשאלים הרבה פעמים על ידי גברים אחרים מה הם עושים וישר מתחילים להפציץ בפרטי העבודה שלהם, כי זה מה שעושה רושם. אבל כשאני נשאל מה אני עושה אני קודם כל אבא ובעל, וזו העבודה העיקרית שלי וגם העבודה הכי קריאייטיבית שלי. כמוך, אני מנסה לתת לילדים שלי את הכלים לגדול להיות אנשים הגונים, וזה לא דבר קל, בטח כשהם מגיעים לגיל מסוים. אבל אני חושב שזה לוקח המון זמן וצריך להקדיש לזה את הזמן. לדעתי בביזנס שלנו זה כל כך חשוב לתת את הזמן הזה, כי הרבה פעמים העבודה לוקחת אותך לתקופות מחוץ לבית וזה יכול להיות מאוד מתסכל. חוץ מזה אני גם סובל קצת מסינדרום המתחזה. אני כל הזמן מחכה לרגע שמישהו יבוא וידפוק לי על הכתף ויגיד: 'סליחה, זו הייתה טעות נוראית, אתה יכול פשוט לעזוב?'".
אתה באמת חושב שאתה לא מספיק טוב?
"זה קיים בפנים כל הזמן", מודה קמפ, "בגלל שאני עוסק במספר תחומים. לפעמים אני מופיע בתיאטרון, אני משחק עם אנשים שעושים את זה כבר עשורים, ופתאום מגיע איזה מוזיקאי בלהקת פופ ומשחק מולם. אני חושב שזה גם סינדרום של מעמד הפועלים. את יודעת, אבא שלי עבד בבית דפוס והיה אדם צנוע מאוד שמאוד הושפע מעניין המעמדות. ואני יודע שזה לא דבר נהדר, אבל חלק מהמנטליות הזו נשארה איתי, את יודעת, זה חלק מה-DNA שלי".
אם מדברים על DNA, אתה נשוי ליהודייה ושלושה מתוך ארבעת הבנים שלך הם יהודים. בבריטניה, כמו בהרבה מקומות בעולם, יש עליה באנטישמיות. איך אתה מרגיש עם זה?
"אני דואג לבנים שלי ואני לא אוהב לשמוע את הדברים האלה. אני לא מכבד אף צורה של גזענות, ונראה שאנטישמיות היא צורה של גזענות שלאנשים מאוד קל לחטוא בה ולגלוש אליה, כי אנשים לא מבינים שהם גזענים והם מחברים את זה לפוליטיקה ולאידיאולוגיה. אנחנו חיים בתקופה מאוד משונה בה כל אחד רוצה לקחת צד. הכל הופך לקונפליקט. זהות פוליטית הפכה להיות כל כך חשובה, ולפיכך גם מסוכנת. אנשים חושבים שהזהות שלהם ראויה ולכן חשובה יותר, ומפה הדרך מאוד קצרה לגזענות. להתייחס לקבוצה של אנשים מסוימים כאילו הם כולם אותו הדבר עם אותן המחשבות ואותו הלך הרוח - גם זה דבר שקל לעשות בעולם המדיה החברתית המפלגת. אני מאוד מוטרד. אבל בסופו של דבר יש לי תקווה. המדינה הזו (בריטניה – ש.ג.) היא בבסיס ובלב שלה מדינה טובה".
ומה עם ביקור בישראל?
"לא ביקרתי בישראל עדיין, אבל אנחנו לחלוטין נגיע. היינו מתוכננים לבקר בקיץ שעבר, אבל הקורונה הגיעה ולא הצלחנו. אנחנו מקווים להצליח להגיע באוקטובר הקרוב, אם יתאפשר. אשתי ביקרה בישראל בתור נערה צעירה. היא יהודייה פולניה, המשפחה שלה הגיע לאנגליה מפולין לפני שלושה דורות, ועדיין היא מרגישה קשר עמוק לישראל. גם אני, כנוצרי, אשמח לבקר בכל האתרים הקדושים".
