היו ימים בהם פסטיבל ערד היה האירוע התרבותי הלוהט של השנה: מפגש פסגה מוזיקלי שסחף המוני צעירים בחולצות פלנל ושקי שינה, שנהרו באוטובוסים מכל קצוות המדינה אל העיירה המדברית, כדי לצפות בשלמה ארצי, ריטה, תיסלם ושאר הכוכבים הגדולים של התקופה. אבל האסון שאירע במופע של משינה בקיץ 1995 הביא להשעיית הפסטיבל, שהייתה למעשה לגניזתו.
מאז נעשו כמה וכמה ניסיונות להחיות את האירוע ללא הצלחה. ודווקא השנה, כשהקורונה מגיעה לכל מקום, אפילו לנגב, החליטה עיריית ערד ליזום גרסה מצומצמת אך ממצה של הפסטיבל ההוא, שתהילתו עדיין זכורה לוותיקי המקום. אמש (ג') התקיים המופע המרכזי של ברי סחרוף, שהמחיש את השינוי שעבר הפסטיבל מחגיגה כלל ארצית לאירוע מקומי וקהילתי שמיועד בעיקר לתושבי העיר.
סחרוף היה שם בימים היפים של הפסטיבל, בתחילת שנות ה-90, כחלק מההרכב האגדי פורטיסחרוף לצד שותפו ליצירה רמי פורטיס. כנער צעיר, בחולצת פלנל ושק שינה, התוודעתי למוזיקה של השניים בהופעה בפסטיבל ב-1990, ונשביתי בקסמם שנמשך אחר כך גם בהופעה ארעית בקיבוץ כזה או אחר או במועדון רוקסן התל אביבי. ובכן, מאז עבר קצת זמן. אני כבר לא הנער האנרגטי ההוא, וכמוני גם רוב המעריצים האמיצים שהתייצבו במתחם האמפתיאטרון בעיר כשהם מצוידים במסכות ותו ירוק. לא אתפלא אם חלק נרחב מאותם אנשים בקהל היו שם בהופעות גם לפני 30 שנה, וניסו לשחזר את הקסם והריקודים עתה כשהם כבדים יותר וגמישים פחות. למען ההגינות יש לומר שגם סחרוף עצמו אינו הפרפורמר של פעם. המרץ פחת והיכולות הקוליות כבר לא בשיאן. ולמרות זאת, דווקא הנוכחות הבימתית השקטה שלו ממשיכה לעשות את העבודה. גם הביצועים להמנוני הרוק שלו נותרו אדירים כבעבר, כאילו שום דבר לא השתנה.
כמה מאות אנשים הגיעו להופעה, רובם נראים בני המקום. המארגנים בוודאי ציפו שהאתר יהיה בתפוסה מלאה לרגל האירוע המרכזי של הפסטיבל, אבל עוד לפני שסחרוף עלה לבמה היה ברור שהיעד לא יושג. מאכזב, אבל קשה לצפות ליותר בימי מזה קורונה. בתנאים האלה עצם קיום המופע הוא הצלחה, אם כי נראה שמי שנכח במקום לא היה מוטרד מדי מהנגיף. כשהתחילו להתנגן הצלילים הראשונים של "יומולדת", שפתח את המופע, עשרות מבין הנוכחות הסתערו על הבמה כדי לשהות בקרבתו של סחרוף. חלק לבשו מסכות, אחרים לא. כולם שרו במלוא גרון וייתכן שגם פיזרו רסס טיפתי לכל עבר. לכל המודאגים, נציין שמדובר באירוע באוויר הפתוח. דבר אחד בטוח: השירים המוכרים, האהובים והקצביים של סחרוף הדביקו את הקהל בחדווה מוזיקלית והמון נוסטלגיה.
רשימת השירים כללה בין היתר את "עבדים", "לב שלם", "ככה זה", "עוד חוזר הניגון", "זמן של מספרים", "בסוף של יום", ו"שלום לבן דודי". הביצועים המוזיקליים של סחרוף והצוות שלו היו מסונכרנים היטב. ניכר שמדובר במקצוענים, אולי אפילו קצת יותר מדי. הכוכב של הערב הגיע לתת עבודה, לא לתקשר עם הקהל ולא לדבר על המצב. סחרוף תמיד היה קצת מופנם על הבמה והתרכז במוזיקה, אך זה לא אומר שהמעריצים לא מצפים שיזרוק איזו מילה, יספר איזו בדיחה או יצווח איזו צווחה כפי שפורטיס היה עושה בזמנו. אבל סחרוף, שנראה כרגיל מצוין לגילו (הילד כבר בן 65), מעדיף לתקשר דרך הגיטרה, המיקרופון והנגנים שמלווים אותו. יחד הם השיגו את הביקוע הגרעיני שהביא לפורקן אנרגיה בקהל, מ"כמה יוסי" ועד גרסת הכיסוי ל"בום פם" של אריס סאן שהשמיע בהדרן.
עבורי רגעי השיא של המופע נרשמו דווקא באותם שירים מתחילת שנות ה-90 שבזכותם הכרתי את סחרוף ופורטיס, באותה נקודה גאוגרפית. "ניצוצות" תמיד מרגש, גם אם שברי לא מצליח למשוך גבוה מספיק את קולו בלי פורטיס כגיבוי. "חלליות", הלהיט הראשון של סחרוף בקריירת הסולו, שיגר אותי עשרה סנטימטרים מעל לקרקע בקפיצה נלהבת, במידה. וכמובן, הביצוע של "אין קץ לילדות", שסגר את המופע, טען אותי במרץ מחודש דווקא לקראת סיום. השיר האלמותי הזה מזכיר כל פעם מחדש שהילדות הגיעה לקיצה, ומה שנשאר אלה הזיכרונות - מפורטיסחרוף, משנות ה-90 ומפסטיבל ערד בשיאו.
בשביל מי שלא בא מוכן אתמול, או הספיק לשכוח את המורשת המקומית, השמיעו המארגנים בלופ אינסופי את "באנו לערד" שהקליטה אחינועם ניני ב-1992 - דרך נוספת להדהד את תהילת העבר של האירוע. "באנו לערד, שמענו שבשינקין לא נשאר אף אחד", היא שרה אז. ובכן, רחוב שינקין בתל אביב כבר מזמן לא רלוונטי. בואו נקווה שפסטיבל ערד רק מתחיל.
