באופן סמלי למדי, יגאל שילון הלך לעולמו היום (ד') קרוב מאוד ליום הולדתה ה-30 של "פספוסים" בערוץ 2, תוכנית המתיחות שהתחברה למהפכת הטלוויזיה המסחרית והייתה לחלק ממהדורת השבט החדשה. יחד עם "המעגל" הפופולרית של אחיו דן שילון, נוצרה בישראל תרבות בידור חדשה, ששואבת השראה מארצות הברית אבל לא מתיימרת להניח שגם הצופים והצופות שלהם באים משם. דן הושיב את שר האוצר עם תרבוש ויגאל גרם לאהוד מנור ז"ל לחשוב שהוא נחת בטעות בסוריה. והציבור אהב את זה. ואפילו מאוד.
האיקוניות של שילון מתבטאת לא רק בשכלול מתמיד של הז'אנר שבו עסק עוד מתחילת שנות ה-80 (עד לרמות קיצוניות שגם גררו ביקורת), אלא גם בהפיכתו לאייקון מזוהה בפני עצמו, שכל הופעה שלו מסמנת רגע שבו הבלוף יוצא לאור, והנמתח מבין שלא באמת הייתה לו סיבה לחשוב שאשתו בוגדת בו עם הטוסטר. משהו בפנים של שילון, יחד עם הסיגר המיתולוגי כמובן (גם היום סמל לעוצמה ואון), נטעו בקהל את התחושה שמדובר במוח חורש מזימות (מהסוג המשעשע ולא המזיק), זה שיודע היכן נמצאות המצלמות הנסתרות ולכן הוא בעל גישה למציאות שאנחנו לא חשופים אליה. יש טאלנטים שמתפרסמים בזכות אנרגיה, שנינות, חדות, יכולת לשאול שאלות קשות או פשוט להיות כריזמטיים להחריד; שילון היה המאסטרמיינד: לראות אותו בסביבה פירושו לחשוד שמשהו קורה והבדיחה היא אף פעם לא על חשבונו.
אולם בסופו של דבר, ורק אחרי 14 שנים ארוכות ומוצלחות, השינויים בתחום החלו להשפיע גם על "פספוסים". פריחת הריאליטי, למשל, יצרה ריגושים חדשים, מהירים ומאוד אגרסיביים, שאפילו מתיחות מורכבות לא מסוגלות לספק. מתיחה מושלמת היא כמו שער יפה בכדורגל: הקליימקס חד-פעמי והוא לא נוטה להגיע כל יום. בריאליטי משחקים כדורסל – ולא כל משחק צריך לנצח עם הבאזר. שילון ניסה את מזלו גם שם, עם "המופע של סטיב", רק כדי לגלות שהוא לא מרגיש בבית וגם הצופים והצופות הבינו זת היטב. גם התמורות הטכנולוגיות פעלו לרעת שילון, שהיטיב להבין את כוחם של סרטונים ביתיים ושילב אותם בהצלחה פנומנלית בתמהיל של "פספוסים". אלא שבעידן יוטיוב והאייפון כבר לא היה צורך לחכות פעם בשבוע לתוכנית בערוץ 2 כדי לראות תינוקות עושים דברים מצחיקים.
ובכל זאת, שילון לא נאחז בקרנות הרייטינג שהיה, והלך להמציא את עצמו מחדש. הוא הבין למשל שמקומו בפרונט היה נכון לתקופה מסוימת ואין בעיה לנהל מתיחות מאחורי הקלעים, תוך השארת הבמה לדמויות אחרות: כך למשל היה עם "אמבוש" בערוץ 10, גרסת הספידים של "פספוסים", וגם ב"נראה אותך" עם שי גולדשטיין ואבי נוסבאום ושנים לאחר מכן עם "צא מזה" עם נוסבאום ועדי אשכנזי. אפילו תוכנית בערוץ הילדים הייתה לו, "סתאאאם!". הידיים היו ידי הקומיקאים והכוכבים הטריים והרעננים, אלה שחלמו להיות על המסך כששילון כבר היה כוכב שם; אבל הקול ובעיקר המוח היו שלו.
גם כשהקאמבק הזה מיצה את עצמו, שילון לא התעטף בעלבונו וגם את מחלתו הוא הופך בחדות אופיינית לרגע טלוויזיוני מרגש וסוחף, באמצעות דוקו בקשת (על אף שביתו לאורך השנים היה ברשת) בהובלת ארז טל (שנאבק בו על ההגמוניה בערוץ 2 כנציג קשת). בסרט שילון דיבר בין השאר על חברו הטוב, דודו טופז ז"ל, שמעלליו האיומים וסופו הטרגי היוו תמרור אזהרה לכל מי שנפל מהאולימפוס של הפריים טיים. כיאה למי שהתפרנס מאמנות הזיוף בטלוויזיה, שילון ידע לקדש את מה שאמיתי ולהניח למה שלא.
ואולי הסמליות ביום הזה היא לא 30 שנה ל"פספוסים", שעלתה לאוויר ב-1994, אלא אירועים גדולים ודרמטיים הרבה יותר (שילון היה הראשון להודות בכך). בתקופות אחרות, מותו של איש טלוויזיה מסדר הגודל שלו היה הרבה יותר דומיננטי בסדר היום. אבל עכשיו, עם כוכב ריאליטי שנבחר לנשיאות ארצות הברית (בפעם השנייה!) ומבטיח נקמה בדמוקרטיה, והדחת שר ביטחון באמצע מלחמה בשביל חוקי השתמטות וטיל שנוחת לתוך שמשת מכונית ברעננה, כמעט מתבקש להביט בתמונתו המפורסמת של שילון והסיגר ולשאול מתי הוא יוצא והמתיחה מסתיימת.
