הקלישאה "נדרש כפר כדי לגדל ילד" יכולה לקבל טוויסט מאוד אפל אם נחליף את המילה "ילד" ב"רוצח סדרתי". מעשי הזוועה שחוללו רוצחים סדרתיים כמו טד בנדי או ג'פרי דאהמר אינם רק גילום של פתולוגיות נפשיות של אינדיבידואלים מעוותים, אלא התרחשו בהקשר חברתי-תרבותי מסוים. בין אם מדובר בסביבה שבה צמח הרוצח, האופן בו הזמן והמקום מעצבים פעילות רצחנית בעלת אופי ספציפי, וכמובן בתשומת הלב שלה זוכה הרוצח בשלבי החיפוש, ההעמדה לדין, ובייצוגו המתמשך בתרבות הפופולרית.
"עכביש קדוש" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מורכבות זו יכולה להיות נקודת מוצא טובה לעיון בכמה מסרטי המפתח שהציגו דמויות של רוצחים סדרתיים – "פסיכו", "המנסרים מטקסס", "שתיקת הכבשים", "שבעה חטאים", "זודיאק". כולם תוצרי התרבות שממנה יצא המספר הרב ביותר של רוצחים סדרתיים (במספר אבסולוטי – מעל 3,200, אבל גם יחסי לגודל האוכלוסייה). סרטים בנושא זה מתרבויות אחרות, כמו ”M” של פריץ לאנג הגרמני או "זיכרונות של רצח" של בונג ג'ון-הו הדרום קוריאני, יכולים גם כן להיבחן בפרספקטיבה החברתית-תרבותית הייחודית להם.
לביקורות סרטים נוספות:
"עכביש קדוש" (Holy Spider), סרטו השלישי של הבמאי ממוצא איראני עלי עבאסי, הוא דוגמה מעניינת לבחינת היחסים בין רוצח סדרתי לחברה. עלילתו מבוססת על מעשיו של סעיד האנאי, רוצח סדרתי שפעל בתחילת שנות ה-2000, ובמשך כשנתיים, במשהד באיראן. במהלך תקופה זו הוא רצח לפחות 16 נשים שעסקו בזנות. כשנתפס והועמד לפני בית המשפט ו"משפט הציבור", ההצדקה שהוא הביא למעשיו הייתה שהוא עסק בטיהור העיר שהאיסלאם השיעי מחשיב כקדושה.
עבאסי, בן 41, עזב לפני 20 שנה את איראן ועבר ללמוד ולגור בשבדיה. בשני סרטיו הקודמים הוא הפגין משיכה לצדדים האפלים של ז'אנר הפנטזיה (עם הדים לחוויית ההגירה). ב"שלי" (2016) מהגרת מרומניה משמשת כאם פונדקאית לתינוקת שכוחות אפלים מעורבים ביצירתה, עם הדים מאוד ברורים ל"תינוקה של רוזמרי". ב"גבול" (2018) הגיבורה בעלת המראה המוזר ויכולת הרחרוח החריגה, שמשמשת אותה היטב בעבודתה כשומרת גבול, מגלה את זהותה האמיתית כטרולית. ב"עכביש קדוש" עבאסי פונה למקום שממנו הגיע ואותו הוא עזב. העולם של משהד מוצג בסגנון ריאליסטי-ברוטאלי במיוחד, גם אם יש בו הבלחות ספורות של תודעת הרוצח. זהו מבט ביקורתי על עולם שמעצב רוצח מסוג זה, ועל היכולת שלו להפוך בסביבה זו לגיבור תרבות. כשהמציאות מספקת אפלה כה רבה, אין צורך בפנטזיה.
את הסרט מתחילים עבאסי והתסריטאי-שותף שלו אפשין קאמרן בהארמי בליל ה-11 לספטמבר 2001. בחירה שאי אפשר שלא להכיר במשמעותה הסמלית. הרוצח האנאי (מהאדי בג'סטאני) כבר נמצא בערך בנקודת האמצע של סדרת הרציחות. המהלך הראשון של הסרט עוקב אחר אם חד הורית (אליס ראהימי), שכמו כל הקורבנות של האנאי עסקה בזנות והייתה מכורה לסמים. אנו רואים אותה כשהיא עומדת מול הראי בפלג גוף עליון חשוף, על הגב שלה חבורות המעידות על חייה האכזריים. ב-13 הדקות הראשונות של הסרט היא משמשת כגיבורה, רק כדי שמהלך זה יסתיים באחריתו הבלתי נמנעת.
3 צפייה בגלריה
כשהמציאות מספקת אפלה כה רבה, אין צורך בפנטזיה. מתוך "עכביש קדוש"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
המשך הסרט נע בין שתי הדמויות הראשיות. הרוצח האנאי, גבר בן 50 שלחם במלחמת איראן-עיראק, אך לא זכה למות בה מוות קדושים. הוא עובד כפועל בניין, ולכאורה הוא אזרח טוב ואב מסור לשלושה ילדים. עבורו אין כל סתירה בין עיסוקיו בימים ובלילות, שני אלו משלימים האחד את השני. ברגעים הספורים בהם עבאסי יכניס אותנו לתוך תודעתו של הרוצח הוא ירמוז שיש כאן גם דחפים מיניים אפלים, שמוצאים צידוק ב"עבודת האל".
הדמות השנייה היא של עיתונאית בשם ראהימי (זאר אמיר איברהימי) שהפכה לפרילנסרית לאחר שהעורך שלה ניסה להתקרב אליה בדרכים לא נאותות. היא חדורת אמביציה, ולעיתים נכונות יתר, לעשות כל מה שנדרש כדי להתחקות אחר עקבותיו של הרוצח. היא פועלת באופן כמעט עצמאי מכיוון שאנשי המשטרה במשהד אינם חדורי מוטיבציה עזה לאתר את מי שרוצח את הנשים הנמצאות בתחתית הסולם החברתי. ראהימי תמצא את עצמה נתונה מספר פעמים לסכנה מצידם של גברים. המרחק בין אישה משכילה שלא חסרה בה תחושת ערך עצמי, לבין הנרצחות האומללות, אינו כה רב כשמדובר בחברה שעוותה על ידי ערכים דתיים. בשליש האחרון של הסרט, עם ההסטה של העלילה לסיטואציה המשפטית, הסרט ימשיך להיות מטריד, אבל בעיקר בהקשר של הצגת יחסה של החברה לגילוי הרוצח.
3 צפייה בגלריה
הברוטליות של העולם לא נחסכת מהצופים. מתוך "עכביש קדוש"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"עכביש קדוש" הוא סרט שיצר במאי שעדיין מחזיק בדרכון איראני, ושעלילתו מתרחשת באיראן, אך הוא לא סרט איראני. בראיונות שנערכו עימו, עבאסי לא היסס לבקר את המשטר האיראני, וגם אלמלא היה עושה כן, אחרי הסרט הזה מוטב שלא ישוב לבקר במולדתו. זוהי הפקה דנית-גרמנית-שבדית-צרפתית, שצולמה בעמאן – שמהווה כתחליף למשהד. השחקניות המגלמות את הנרצחות הן איראניות שחיות בגלות – ולכן גם יכלו לבצע את התפקידים הדורשים חשיפה פיזית שלא יכולה להתרחש בקולנוע האיראני. כמה אירוני ששחקניות בקולנוע האיראני אנוסות להופיע עם חיג'אב, אותו פריט לבוש המשמש כאמצעי הרצח המועדף על האנאי.
"עכביש קדוש" אינו מורכב מבחינה קולנועית. הוא סרט שהברוטליות של העולם ושל המעשים שנעשים בו לא נחסכת מהצופים. מי שחי בתרבות שבה הולכת ומתפשטת האפלה של פנאטיות דתית ולאומנית, לא יהיה מופתע מהיכולת של אנשי דת, ושל אנשים שמדברים בשם ערכי הדת, לעמוד מאחורי המעשים הנתעבים ביותר. ייתכן שלצופים באירופה המערבית הדברים יהיו קצת יותר מפתיעים.
