תלונה רווחת בביקורת על סרטי נטפליקס היא שהם "סרטי אלגוריתם": ניסיון לענות על צורך שזיהתה נטפליקס בקרב חתך מספק של הצופים שיצדיק יצירת "תוכן" בעל היבטים מסוימים. לשם כך מתבצעת שאילה ואיחוד של מרכיבים מסרטים קודמים, בדר"כ סרטי קולנוע מוכרים היטב, ויצירת גרסאות משונמכות שלהם. התוצר הסופי נחווה כזיוף נטול אנושיות, המגולם בתחושת ה"כבר ראינו את הסרט הזה". ובכן, את התלונה, לפחות בצורתה הרגילה, קשה להפנות ל"הם שיבטו את טיירון" (They Cloned Tyrone). מד"ב קונספירטיבי, קומדיית פעולה, קולנוע אפרו-אמריקני המקיים דיאלוג עם סרטי הבלאקספלויטיישן של שנות ה-70, וסאטירה חברתית-פוליטית – הכל בסרט אחד.
"הם שיבטו את טיירון" - טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ערבוב זה של סוגי סרטים שונים אמור להיות מקורי למדי. אם מוסיפים לכך את הערך של אמירה פוליטית-ביקורתית, אפשר לקוות שזו יצירת אומנות ולא רק תוכן גרידא. ברושם ראשוני זה יש שתי בעיות: ראשית, כל מרכיב בפני עצמו נסמך על אלמנטים ממקורות קודמים, כך שזו עדיין פעולה דומה במהותה לזו של סרטי אלגוריתם. שנית, "טיירון" מורכב משלושה חלקים שלא מתחברים היטב יחד. בשליש הראשון יש אופי קומי מודגש עם זיקה לבלקספלוייטיישן, בשליש השני מודגש ההיבט הקונספירטיבי - בהשראה ניכרת של סרטיו של ג'ורדן פיל ("תברח", "אנחנו"), ובשלישי הדגש הוא על אקשן לא משכנע במיוחד, ומהלך סיום מבולבל מבחינת החשיפה הקונספירטיבית המתבצעת בו. התחושה של "מקוריות", אותו ערך כה נדיר בסרטי נטפליקס, נובעת מהתפניות הלא צפויות בעלילה, אך תפניות אלו אינן מקוריות אלא במידה רבה הן תוצר של הלחמה לא מעודנת של חלקי הסרט.
הבמאי-תסריטאי הוא ג'ואל טיילור, שהרקורד שלו כבמאי הוא בבימוי של פרקים ספורים בסדרות טלוויזיה אפרו-אמריקניות. התסריט נכתב יחד עם טוני רטנמאייר כחלק משיתוף פעולה מתמשך עם טיילור. השניים החלו לשתף פעולה כשכתבו (יחד עם עוד שני תסריטאים) את הסיפור שהיה הבסיס ל"ספייס ג'אם: אגדה חדשה" (2021). אין טעם לעשות עבודת תחקיר מעמיקה בשאלת מידת האחריות שלהם לתוצר הסופי, אך ברור שזה לא קרדיט שיש סיבות רבות להתגאות בו. מאז הם שיתפו פעולה כתסריטאים בשני סרטים נוספים ולא משמעותיים, וכעת בפרויקט הנוכחי שמהווה את סרט הביכורים של טיילר.
העלילה מתרחשת בגטו שחור גנרי שנקרא ה"וויל" (Ville), מעין גרסה לטריטוריית ה-Hood בסרטי השכונה של שנות ה-90. הגיבור הוא סוחר סמים שתקן וזועף בשם פונטיין (ג'ון בוייגה), שמתנייע במכונית פונטיאק משנות ה-70 בצבע ירוק-ליים. עם מכונית זו הוא פוגע בסוחר סמים זוטר הפועל בטריטוריה שלו, ואז חוזר לעיסוקיו מבלי להתייחס למובן מאליו – הנקמה שעתידה להגיע מצד הבוס של אותו סוחר סמים. בהמשך אותו יום הוא מגיע למקום בו מסתתר ממנו סרסור בשם סליק צ'ארלס (ג'יימי פוקס) שחייב לו כסף. בדירה של סליק נמצאת גם זונה בשם יו-יו (טיונה פאריס). בשונה מפונטיין, השניים הם קריקטורות מוקצנות של דיבור והתנהגות בזיקה לדמויות מסרטי הבלאקספליטיישן כמו "סופרפליי" ו"פוקסי בראון" – גם במראה, וגם בהתנהגות המוחצנת. הוויכוחים הבלתי פוסקים בין שתי דמויות אלו מכניסים לסרט טון קומי נדרש, אבל בסופו של דבר גם מוגבל. פאריס היא נקודת אור בסרט, ופוקס, באופן ניכר ומופרז למדי, לועס את התפאורה כאילו הייתה תרנגולת מטוגנת.
סליק ו-יו-יו הופכים לעדים לחיסולו של פונטיין בידי הכנופייה. אבל למחרת היום פונטיין מתעורר בחדר שלו, בריא ושלם. כשהוא חוזר לדירה של סליק, הסרסור והזונה נתקפים בבהלה משיבתו לחיים. השלושה הופכים כעת לצוות חקירה מאולתר ולא סביר במיוחד בניסיון להבין את פשר הדברים המוזרים המתרחשים ב"וויל". זה מתחיל מבית מרופט אך רגיל למראה שבו מעלית מובילה למעבדה תת-קרקעית מסתורית, וממשיך עם חשד הולך וגובר שמרכיבים בקלישאות ההוויה האפרו-אמריקנית (מזון מהיר, קרם ליישור השיער וכו') הם כלים בשירותה של מערכת זדונית.
גילוי זה לא אמור להפתיע לאור השם שנבחר לסרט, ומסגיר את הגילוי של המערכה השניה. לרעיון של זירת הקיום האפרו-אמריקני כדבר שאותו ניתן להבין רק באמצעות קונספירציות הוא תוצר של היסטוריית היחסים הבין-גזעיים. בניסוי העגבת בטסקיגי (משנות ה-30 עד שנות ה-70) הממשל האמריקאי יצר מצג שווא של טיפול בחולי סיפליס אפרו-אמריקניים, כדי לבחון את ההשפעות של הימנעות מטיפול במחלה. המורשת של טסקיגי המשיכה להדהד בתיאוריות קונספירציה אודות הפצת איידס בקרב אפרו-אמריקניים, והנכונות הפחותה של אפרו-אמריקניים להתחסן כנגד הקורונה. "טיירון" מהדהד, גם אם באופן סאטירי, חרדות מסוג זה.
אלמנט נוסף הוא מרכיב ההשתלטות והשעבוד של הגוף השחור ששורשיו ההיסטוריים ברורים. בקולנוע ההוליוודי הלבן, בסרט כמו "פלישת חוטפי הגופות" (דון סיגל, 1956) הקונטקסט של השתלטות על הגוף הוא היריבות האידיאולוגית של עידן המלחמה הקרה. ב"תברח" של ג'ורדן פיל יש שליטה על הגוף והפיכתו לקליפה בה כלואה התודעה, וב"אנחנו" המתח בין הפנים והחוץ של האדם השחור מתקיים בקונספירציה תת-קרקעית שבה חיות דמויות מראה מעוותות של האפרו-אמריקנים המשגשגים שעל פני השטח. הרעיון שאיתו עובד "טיירון" מצוי בין מה שמתחולל בסרטים של סיגל ופיל, אך כמובן שלא ניתן להרחיב מטעמי ספויילר.
מבלי לציין מה בדיוק מתגלה אומר שיש פער בין המקוריות (ויכולת ההבעה הקולנועית) של במאי כמו פיל ומה שמודגם בעבודת הביכורים של טיילור. ככול שנחשף יותר, כך הרעיון - בדרך בה הוא מעוצב בסרט – מגיע למיצוי מהיר. יתרה מזו, ככול שמתגלים הפרטים הקונספירציה הנחשפת הופכת לאבסורדית. סצנת "הארכיטקט" במערכה השלישית, המפגש המכריע שבו הדמות הראשית משוחחת עם "המושך בחוטים" (כפי שהיה ב"מטריקס Reloaded"), היא אפלה, משמימה, ובסופו של דבר מתסכלת עבור מי שהתמיד עד שלב זה.
"הם שיבטו את טיירון" מנסה להיות קולנוע מקורי בצורתו ותוכנו, אך נראה שהניסיון לחבר את מרכיביו לאמירה משמעותית לא צולח. מבחינה וויזואלית חלק גדול מהסרט מתרחש בשעות החשיכה, במרחב הפתוח של "הוויל", או בתוך בתים אפלים. זה נראה יותר מסוגנן קולנועית, אבל זה גם מונוטוני ולא עובד טוב עם הטון הקומי שגם אמור להיות נוכח. הבחירה והשימוש במוזיקה לאורך הסרט מעניינת, אבל היא לא מספיקה כדי לאזן את הבעיות הרבות האחרות.
