נתחיל בהצהרה בומבסטית משהו: מעטים הם השחקנים ההוליוודיים שראו קריירה משוגעת כמו זו של ג'ון טרבולטה. הקפיצה המטאורית למעמד של סופרסטאר בראשית דרכו, השפל והדשדוש שהגיעו במפתיע זמן לא רב לאחר מכן, הקאמבק המפואר ב"ספרות זולה", הקטסטרופה המונומנטלית של "הקרב על כדור הארץ" רק שש שנים אחרי שהחיה את הקריירה שלו, ואז – להוציא כמה יציאות בודדות - סדרה ארוכה של סרטי B מחורבנים יותר או פחות שנמשכת עד היום: האם היה מי שחווה כזה דבר בעבר? מי שראה קריירה שנעה בין שיאים כאלו ובין נקודות שפל כה זועקות? הנה רעיון לשם סרטו הבא של טרבולטה: "רזומה מקצועי כרכבת הרים". והאמת היא שלאור רוב סרטיו האחרונים של השחקן שחוגג 70 ביום ראשון הקרוב, לגמרי יש מצב שמישהו ירים את הכפפה ויפיק את זה, כי נראה שבקרת האיכות של הכוכב כרגע מסתכמת במילים: "אוקיי, כמה משלמים?".
אבל בואו לא ניגרר פה להכפשות, כי אנו כאן בנסיבות משמחות בסך הכול: יום הולדתו של ג'ון טרבולטה – שחקן הוליוודי, טייס מדופלם וסיינטולוג נלהב (למרות שמועות עיקשות שרצות בחודשים האחרונים לפיהם פיתח עוינות כלפי הכנסייה הסיינטולוגית). וזה באמת מאורע משמח: טרבולטה הוא חלק מנוף ילדותנו, לפחות הקשישים יותר שבינינו; טאלנט שהשתתף בכמה מהסרטים האיקוניים ביותר אי פעם, כאלה שגם שלל הזבלונים שניפק בהמשך הקריירה שלו לא יצליחו למחות. טוני מאנרו, דני זוקו, וינסנט וגה ואפילו צ'ילי פאלמר: אלו שמות שקשה לנתק מפרצופו המדושן של טרבולטה, שהפך את הדמויות הללו לזכורות לא פחות מהתסריטאים והבמאים שהעניקו לו אותן. תאמרו עליו מה שתאמרו – ג'ון טרבולטה הוא כוכב קולנוע ברמ"ח איבריו.
ועכשיו, לביזנס: חמשת התפקידים הגדולים ביותר של טרבולטה, לצד חמשת תפקידיו הגרועים ביותר - אחד והשני, צמודים. המבחר, במיוחד בכל הנוגע לתפקידים הגרועים, היה גדול במיוחד, ולא היה קל לבחור. אז אנא הרגישו חופשיים להציע בתגובות את מה שפספסנו. מי יודע? אולי ביומולדת 80 ניפגש פה שוב.
טוב: "שיגעון המוזיקה", 1977
אחרי שביסס את עצמו כשחקן טלוויזיה עסוק למדי (כולל תפקיד משמעותי בסיטקום "קוטר חוזר הביתה"), ואף רשם תפקיד מצוין בסרט האימה "קארי" (1976), היה נראה שדרכו של טרבולטה סלולה. אבל אף אחד, כולל טרבולטה, לא הכין את עצמו לסנסציה של "שיגעון המוזיקה" – סרטו המוזיקלי של ג'ון בדהאם אודות טוני מאנרו, צעיר מברוקלין הענייה שעובד בטמבוריה, אך הופך בלילה למלך הדיסקו במועדון מקומי.
מה שיכול היה להיות דרמה חברתית קודרת אודות צעירים ללא אופק והחלומות הגדולים שלהם הפך, בידיהם של בדהאם וטרבולטה החתיך ועתיר הכריזמה (וה-Dance Moves!), לחגיגה של קצב, חיים ומכנסי פאדלפון צמודים מדי. הפסקול המושלם של הבי ג'יז, עם כמות אימתנית של להיטים (Stayin' Alive, More Than a Woman, You Should Be Dancing ועוד) היה קריטי גם הוא, והתוצאה הייתה סרט שהפך לתופעת תרבות של ממש, כשהוא מכניס 237 מיליון דולר על תקציב של 3.5 מיליון, ומקבע את הדיסקו כז'אנר המוזיקלי הדומיננטי של התקופה. והדובדבן המתוק של הפריצה הענקית הזאת? טרבולטה בן ה-23, שהפך לשם מוכר בכל בית בארצות הברית ומעבר לה, מצא את עצמו מועמד לפרס האוסקר.
רע: "להישאר בחיים", 1983
ההצלחה של "שיגעון המוזיקה" גררה את ההמשכון העלוב והמביך הזה (בבימויו של סילבסטר סטאלון!), שקבר הלכה למעשה את הקריירה של טרבולטה עד הקאמבק שזימן לו טרנטינו. בסרט, טרבולטה חוזר לנעלי הריקוד של טוני מאנרו (ולבגדי טייץ, ישמרנו השם) - אלא שעכשיו, טוני כבר לא גר בברוקלין הנחשלת ורוקד במועדון המקומי (שהפך בינתיים למועדון גייז). הוא עבר למנהטן על מנת להיכנס לתעשיית התיאטרון של ברודוויי, אבל הדרך לשם לא פשוטה, ועל מנת להגשים את חלומותיו טוני יצטרך לעשות משהו שטרם עשה - להתבגר.
"להישאר בחיים" אומנם הצליח בקופות - פועל יוצא של האהדה הנמשכת לקודמו המוצלח - אבל התרסק באכזריות בגזרת הביקורות שטבחו בו ללא רחם. למעשה, מדובר על הסרט הישן ביותר שאוחז בציון המעליב 0% ביקורות חיוביות באתר שקלול הביקורות Rotten Tomatoes. כמה פנינים, ביקשתם? בבקשה: "אכן, גיהינום של דיסקו", "סטאלון מנסה בטיפשות להפוך את טוני מאנרו לרוקי רקדן", ו"הסרט איננו רק אכזבה, הוא בושה". אאוץ'.
טוב: "גריז", 1978
מלהיט קולנועי-מוזיקלי אחד עצום ומפתיע, טרבולטה עשה את הבלתי ייאמן ועבר מיד לעוד אחד - סרט שהאפיל אפילו על הישגי קודמו בכל הנוגע לממדי הצלחתו, ושאת שיריו כולכם יודעים לזמזם גם מקץ 45 שנה. "גריז" - שבו גילם טרבולטה את הבאד-בוי דני זוקו, בעל מעיל העור והשיער המשוח בברילנטין שמתאהב בנערה האוסטרלית הנאווה סנדי אולסון (אוליביה ניוטון-ג'ון המנוחה) - הפך לשובר קופות מאסיבי, והחיה באמת ובתמים את סוגת המיוזיקל הקולנועי. וכמו ב"שיגעון המוזיקה", גם פה הכריזמה של טרבולטה פשוט זורחת מהמסך, וכך גם הכימיה הסוחפת שבינו ובין ניוטון-ג'ון. זהו השלב שבו טרבולטה נגע בשמיים -– אך למרבה הצער, זה יהיה שיאו האמיתי האחרון לפחות ל-16 השנים הבאות.
רע: "הקרב על כדור הארץ", 2000
בסוף שנות ה-90, אחרי המגה-קאמבק של "ספרות זולה" וסדרה של סרטי ז'אנר טובים/לא רעים, החליט ג'ון טרבולטה לקפוץ ראש לתוך בריכה ריקה. הבריכה הזו הייתה "הקרב על כדור הארץ" , עיבוד לאפוס המד"ב של רון ל. הבארד מ-1982. האברד, שפרט לעיסוקו כסופר מד"ב טראשי גם ייסד את הסיינטולוגיה, היה גיבור אישי של טרבולטה – אחד מהכוכבים הבכירים ששעו לדת/כת הסיינטולוגית, לצד טום קרוז. וכמו שיש אמרה שגורסת שאסור לאדם לפגוש את גיבוריו, כך צריכה להיות אחת שגורסת כי אסור לבן אדם לעבד את ספריו של גיבוריו למסך הגדול, כי במקרה הזה זה נגמר באסון רב-משתתפים.
"הקרב על כדור הארץ" עלה על האקרנים במאי 2000 לקול נחירות בוז קולקטיביות, נכשל קשות בקופות ונותר ככתם כעור ברזומה של כל מי שהיה קשור אליו. ולא לחינם: מדובר בסרט מחריד בכל רמה אפשרית, מהסטים הכעורים, דרך הצילום העקום (ליטרלי אין בו שוט ישר אחד; כל כך קשה לקנות פלס?), ועד לתצוגות משחק שהתואר "איומות" עושה איתן חסד. טרבולטה, כמובן, הוא הפושע הראשי פה: הוא הרוח החיה שמאחורי הפרויקט, השחקן הגרוע ביותר בו, ואף חתום עליו כמפיק. לפי השמועות, אפילו טום קרוז - פאנבוי נלהב של הבארד ותורתו, כידוע - הזהיר את אולפני וורנר המפיצים כי מדובר ברעיון גרוע. הם לא הקשיבו.
טוב: "ספרות זולה", 1994
סרטו המונומנטלי של קוונטין טרנטינו, הגיים-צ'יינג'ר האמיתי האחרון של האמנות השביעית, תפס את העולם לא מוכן. לא רק בגלל החדשנות הנרטיבית/פורמליסטית של יוצרה, אלא גם מפני שהשיב את טרבולטה מהגלות הארוכה שנכפתה עליו בעקבות שרשרת של יצירות מאכזבות שבהן השתתף אחרי השיא קצר-הימים שלו בסוף שנות ה-70. כן, התעשייה ההוליוודית היא חסרת רחמים. פתאום, כולם גילו מחדש את הסופרסטאר-לשעבר, הפעם בתור וינסנט וגה - מתנקש-להשכיר, טיפוס יובשני ואדיש למדי, שמציג גוונים של אותו הניהיליזם השקט והיעדר האמפתיה שמאפיין פסיכופתים אמיתיים. אבל כולו נוטף סטייל, וינסנט שלנו, ולעיתים הוא אפילו מסוגל לחלץ מעצמו משהו שדומה לרגש אנושי, במיוחד כשמיה וואלאס (אומה תורמן) נמצאת בסביבה, או הקולגה שלו ג'ולס (סמואל ל.ג'קסון).
11 צפייה בגלריה
מה אוכלים אחר כך, ג'ולס? אולי שווארמה הפעם? טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון ב'ספרות זולה'
(צילום: AFP)
וכך, "ספרות זולה" נטע את וגה היישר בתוך פנתיאון הגיבורים הקולנועיים הגדולים של כל הזמנים - וטרבולטה הפך שוב לשיחת העיר, שחקן מבוקש ועתיר-באזז, אחרי עשור וחצי של כלום ושום דבר (אלא אם עבורכם "תראו מי שמדבר" זו סוגה עילית). ולחשוב שכל זה לא היה קורה אם מייקל מדסן (שפרץ אצל טרנטינו ב"כלבי אשמורת" שנתיים קודם לכן), הבחירה הראשונה של הבמאי, היה פנוי. הבן אדם, אתם מבינים, כבר התחייב לצילומי המערבון "ווייאט ארפ" - שנחל לבסוף כישלון מר. הלב איתך, מר מדסן. באמת.
רע: "גוטי", 2018
חבר נוסף במועדון ה-0% ביקורות חיוביות ב-Rotten Tomatoes. "גוטי" מתיימר לספר את סיפור עלייתו ונפילתו של ג'ון גוטי, ראש משפחת הפשע הניו יורקית גמבינו. אלא שהפרויקט נפל לידיו הכושלות של קווין קונולי (אריק מ"הפמליה"), וזכה בשחקן ראשי שלוקח את הדמות שלו לקצה הקצוות של האובר-אקטינג (עם מבטא שמהווה פשע סטריאוטיפי בפני עצמו), והתוצאה הנלעגת הפכה מאז לסוג של אגדה. ברצינות, קשה להפריז בכמה שהסרט הזה גרוע. יש מעט מאוד סופרלטיבים שליליים שלא ניתן להרעיף עליו, והעניין מחמיר מכיוון שטרבולטה הכניס גם את אשתו, קלי פרסטון עליה השלום, לתוך הקלחת הזאת.
אבל כל העניין מגיע גם עם מידה מסוימת של צדק פואטי, שכן ג'ון גוטי היה בריון רצחני שעלה לגדולה והפך לסלבריטאי בניו יורק ומעבר לה - והוא חגג כל רגע מזה בטרם הקארמה שבה לנגוס בישבנו. העובדה שסיפור חייו הפך לקטסטרופה קולנועית בקנה המידה הזה – ולא, נניח, איזה אפוס מאפיה מבריק בבימויו של מרטין סקורסזה - הייתה מאמללת אותו עד מאוד, כך שעצם קיומו של "גוטי" מהווה סוג של תיקון קוסמי. כל כלב ביג'י יומו.
טוב: "תפוס את שורטי", 1995
בהמלצת טרנטינו עצמו לוהק טרבולטה למהתלת הפשע המבדחת של בארי זוננפלד, שעיבד את ספרו של אלמור לנארד הגדול (שנתיים לאחר מכן, טרנטינו יעבד ספר נוסף שלו ויעניק לעולם את יצירת המופת "ג'קי בראון"). ושוב טרבולטה עושה את הלא-ייעשה, לפחות במונחים הוליוודיים, כשהוא מגלם שתי דמויות בעלות מאפיינים דומים, באותו הז'אנר, בק-טו-בק. קודם היו "שיגעון המוזיקה" ו"גריז", ואחר כך "ספרות זולה" ו"תפוס את שורטי". ושוב זה עובד נהדר: טרבולטה יושב כמו כפפה על דמותו הכובשת של צ'ילי פאלמר, גובה-חובות ממיאמי שמגיע להוליווד על מנת לגבות חוב מבמאי סרטי B (ג'ין הקמן), ומוצא את עצמו נכנס לעולם ההפקה. טרבולטה מקנה תועפות של צ'ארם לצ'ילי, טיפוס עתיר ביטחון עצמי וקול מכדי מילים, שאף פעם לא מתרגש מכלום ומאף אחד - וזאת למרות שבואו, מדובר בגנגסטר אלים ואכזרי. מדובר בדמות המושלמת, ובשחקן המושלם, כדי להעביר את המסר הברור של הסרט - שמשווה בין הוליווד והעולם התחתון וממחיש שתכלס, אין באמת הרבה הבדלים שם.
11 צפייה בגלריה
הברילנטין מ"גריז" ממש חקק את עצמו על הפדחת הזאת,
אה? מתוך "תפוס את שורטי"
(צילום מסך)
רע: The Fanatic, 2019
את סימן האזהרה הראשון היה אמור טרבולטה לראות כשהגישו לו את התסריט של המותחן הפסיכולוגי הזה, שעוסק באוטיסט חובב קולנוע שנטפל לחייו של הכוכב האהוב עליו. לא רק מחמת פוליטיקת הזהויות וה-PC שהופכת תפקידים כאלה למלכודות-קריירה בשלב זה של התרבות המערבית, אלא גם בגלל שטרבולטה אמור לדעת שהוא לא דסטין הופמן. סימן האזהרה השני שטרבולטה אמור היה לראות – וזהו סימן אזהרה מהבהב – הוא זהות הוגה הסרט והבמאי שלו: פרד דורסט, סולנה של להקת הנו-מטאל הבלתי לימפ ביזקיט, ודושבאג בינלאומי עם קבלות. דורסט אומנם ביים שני סרטים קודם לכן (The Longshots ו-The Education of Charlie Banks), ושניהם לא היו איומים במיוחד - אבל לכו תנו אמון בבן אדם שאחראי למילים It’s my ass and your perfume, They make temptation hard to refuse.
בכל מקרה, טרבולטה לא ראה את הסימנים – או שהתעלם מהם - וזה קרה, The Fanatic בא לעולם. ואם תעשו את הטעות של לצפות בו, גם אתם תתקשו למחות אותו מזיכרונכם, ומכל הסיבות הלא נכונות. "פוגעני לאללה" הוא מחמאה עבורו, וכך גם "מגעיל", "מטומטם" ו"משעמם". אבל יודעים מה? לכו על זה. בכל זאת, לא כל יום יוצא לראות את ג'ון טרבולטה מגלם אוטיסט בחולצת הוואי כאילו שהוא בליפי מיוטיוב.
טוב: "עימות חזיתי", 1997
אומנם יהיו מי שיסייגו את תפקידו המוחצן של טרבולטה באפוס האקשן של הבמאי ג'ון וו דווקא בקצה סקאלת התפקידים הגרועים של האיש. אבל אל תקשיבו להם, כי הם לא מבינים כלום: התפקיד הכפול של טרבולטה בסרט הזה הוא מלאכת מחשבת מוקצנת, בדיוק כפי שהינו התפקיד הכפול שמבצע מולו ניקולס קייג'. מדובר בעצם בדואט מרהיב של אובר-אקטינג, במובן הכובש ביותר של הביטוי, דרך הפילטר האופראי ועתיר-הפאתוס של וו.
טרבולטה מתחיל את הסיפור הזה כסוכן ה-FBI המתאבל שון ארצ'ר ומעצב דמות עגמומית וחמורת-סבר עד ש-וו מתיר את הרסן שלו, ונותן לו לגלם – אחרי הליך רפואי ממש-ממש לא דמיוני שבו השניים מחליפים פרצופים – את יריבו הגדול ומי שאחראי למות בנו, הארכי-פושע הסאדיסט קסטור טרוי (קייג', שבשלב הזה מתחיל לגלם את ארצ'ר, רק נוירוטי כפול מיליון). התוצאה: חגיגה מוחלטת לאוהדי צמד השחקנים הכי שחקניים בהוליווד, כוכבי קולנוע גדולים מהחיים שניגשים לכל תפקיד ברעבתנות ובטוטאליות השמורות לרבי-אומן, ורצים איתו עד שכבר לא רואים אותם. כמה כיף, אלוהים ישמור.
רע: "הוורד המורעל", 2019
באותה השנה שיצא The Fanatic, טרבולטה עשה שני סרטים מזעזעים נוספים: דרמת הספורט Trading Paint שהרוויחה סכום מרשים של 6,890 דולר בקופות הקולנוע, והמותחן הנוארי "הוורד המורעל". אבל השני הוא המחורבן מביניהם, לו בשל יומרתו להיות משהו מעבר לזבלון מצוי של טרבולטה בשלהי הקריירה שלו. הימצאותם של מורגן פרימן וברנדן פרייזר בקאסט, למשל, אמורה הייתה להעניק איזושהי ארומה מעט יותר איכותית לכל העניין. אבל הריח המושל הוא ריח של דרעק, דרעק מהסוג הממוחזר והלעוס לעייפה, בלי טיפה של השראה או יצירתיות, אבל עם ימבה מבטאים דרומיים מוגזמים.
טרבולטה הוא שמנהל את המלחמה העצובה ביותר עם המבטא שכפו עליו פה – איפשהו בין לוס אנג'לס לטקסס, שם מתנהלת העלילה. מכמיר לב לראות אותו כך, כמו ברובם המוחלט של הפרויקטים שלו בעשור וחצי האחרונים, מנסה לשחזר תהילת עבר. מאידך, מדובר באלוף הקאמבקים הבלתי מעורער של הוליווד, ככה שאף פעם אי אפשר באמת לומר נואש. לחייך, ג'וני בוי!
