פסטיבלי סרטים הם בדרך כלל, לפחות כך זה ברחבי העולם, נוצצים, מעונבים, רשמיים, עם שטיח אדום פרוס לאורחים ואנשי הקולנוע הרבים שפוקדים אותם, והגישה לכל אותם כוכבים ויוצרים היא מוגבלת עד לא קיימת. בפסטיבל הסרטים בערבה שנערך בימים אלו זה לא כך. למעשה, ההפך הוא הנכון. כשאתם מדרימים לצוקים תשכחו את כל מה שחשבתם שידעתם על פסטיבל סרטים בינלאומי ותגיעו עם ראש פתוח להקרנות תחת כיפת השמיים.
האווירה המשוחררת הזו, החפה מכל פוזה, גורמת גם לענקי הקולנוע להשתחרר מעט, לא להרגיש מחויבים לכללי הטקס המחמירים המוכרים ופשוט ליהנות מכל רגע - כי מתי בעצם תראו במאי בסדר הגודל של יז'י סקולימובסקי (84), שמאחוריו כ-60 שנים של יצירה קולנועית משובחת, פוצח במלחמת כריות עם מפיק-העל הבריטי ג'רמי תומאס (73), שעבד עם הבמאים הנחשבים ביותר - החל מברנרדו ברטולוצ'י, דרך דייויד קרוננברג ועד ג'ים ג'רמוש וריצ'רד לינקלייטר?
לריאיונות נוספים:
השניים, להם קשר חברות ארוך ומיוחד בן כמעט חמישה עשורים, זכו למחווה מיוחדת בפסטיבל, כשגולת הכותרת היא סרטו האחרון של סקולימובסקי, "אי-אה", שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון ומגולל את סיפורו של חמור במסעו הארוך תוך מבט מהצד על המציאות, ללא שום יכולת להשפיע עליה.
"אי-אה" - טריילר
"זה סרט מסע שעוקב אחרי החמור במסעו הארוך ממדינה אחת למדינה אחרת ואז בסופו של דבר מסיים באיטליה", מספר סקולימובסקי בריאיון בלעדי ל-ynet. "רוב הסרט צולם בפולין, אבל זו קופרודוקציה פולנית-איטלקית, כך שבסופו של דבר צילמנו בארבע מדינות שונות ובכמה עשרות לוקיישנים. כיסינו אלפי קילומטרים וזו אחת הסיבות שהיו לנו בעצם שישה חמורים ששיחקו את התפקיד - בעיקר עבור הרווחה שלהם, כי החלק הכי גרוע עבורם בעבודה על הסרט זה השינוע ממקום למקום. הם לא אוהבים את זה. ברגע שהחלטנו באיזה גזע של חמור נשתמש, כל השישה היו מהגזע הזה ואתה לא יכול לזהות מתי יש חמור שונה. אף אחד לא מסוגל כי הם נראים בדיוק אותו הדבר. היו שניים עיקריים, שמצולמים ביותר מחצי מהסרט. קוראים להם טאקו וטולה. ליהקנו את השאר כדי שיהיו דומים ככל שאפשר לשניהם".
איך מביימים חמור על הסט?
"אני מתייחס לחמור כחיית מחמד. והיה לי אימון רב עם הכלבים שלי. עם כלבים יש איזו שפה משותפת, ואם מדברים אליהם בטון מסוים, הם מתייחסים לאותו אדם כחבר ולא כאיום. דיברתי עם החמורים שלי בצורה דומה וגם הקדשתי כל זמן מיותר שהיה לי כדי להיות עם החמורים ולדבר איתם - כשהצוות שלי הכין את השוט הבא או אכל ארוחת צהריים או כל דבר כזה, נשארתי עם כל אחד מהחמורים, איפה שזה היה, דיברתי איתם בקול העדין הזה. למעשה לחשתי באוזניים שלהם ובמקביל גם הבטתי עמוק בעיניים שלהם - זה משהו שאני עושה גם עם הכלבים שלי, זו סוג של שיחה ללא מילים.
"פיתחנו סוג של קשר ואני יודע שהחמור על הסט היה בטוח שאנחנו נשמות קרובות. כשהגעתי לחזרות לא נתתי לאף אחד לתווך בינינו, תמיד הייתי שם, והחמור ידע באופן אינסטינקטיבי שזה המשך ישיר של הדו-קיום בין שתי נשמות קרובות. זה גזל ממני המון זמן. מילת המפתח מבחינתי הייתה 'ביחד', החמור הרגיש שאכפת לי וזה באמת היה נכון. לחמורים יש מוניטין לא מוצדק לא רק כעקשנים, אלא גם כטיפשים. עקשנים הם כן, כמובן, ולפעמים יש להם סיבה. אבל אני לא מסכים עם הדעה המטופשת שחמורים הם טיפשים, הם לא, אלו חיות נבונות ורגישות מאוד ואפשר באמת להתקרב אליהן ברמה החברית".
5 צפייה בגלריה
אנרגיות של המדבר. הבמאי יז'י סקולימובסקי והמפיק ג'רמי תומאס בקרב כריות
(צילום: אדוארד קפרוב)
זהו הסרט הרביעי בו סקולימובסקי ותומאס משתפים פעולה, כשהכול החל אי שם ב-1978 עם הסרט "הצעקה", שזכה אף הוא בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן באותה שנה. "הקשר בינינו נוצר עוד לפני יציאת הסרט", נזכר תומאס. "ראיתי את הסרטים המוקדמים של יז'י. הוא עשה כמה סרטים מדהימים, ואז נפגשנו. מצאנו את התקציב, את השחקנים והלוקיישן ועשינו מה שנקרא 'קסם קולנועי'. הביקורות היו טובות, אנשים אהבו אותו מאוד והוא הותיר חותם עד היום. אז אפשר לומר שזה סרט על-זמני עם סיפור נהדר, שמלא בשחקנים מדהימים".
הקליק ביניכם היה מיידי?
"כן, נהנינו אחד מחברתו של השני ואפשר לראות את זה מהסרטים שיצרנו יחד. לא היו מחסומים בינינו, הכול היה מאוד חופשי. אלו היו זמנים שונים, לפני כמעט 50 שנה, כשהקולנוע היה טוב אלינו".
כשיז'י הגיע אליך ואמר 'אני רוצה לעשות סרט על חמור', איך הגבת?
"הוא חבר שלי שנים רבות, ואני תומך בו. הוא אמר לי שהוא רוצה לעשות סרט בו הצופה נמצא בתוך החמור. ואני מאמין מאוד ביכולות של יז'י כאמן קולנוע ויודע שהוא מסוגל לעשות סרט כזה גם כמעט בכלל ללא דיאלוג. היה לנו סיבוב פסטיבלים מוצלח ונתנו לסרט לנשום קצת אוויר וגילינו להפתעתנו שאנשים אוהבים את 'אי-אה' והם אוהבים את הרעיון של סרט לא ממש ארוך עם מעט דיאלוגים, שנותן להם אגרוף בבטן".
וזה בדיוק מה שעושה סקולימובסקי ב-86 דקות שמבוימות בצורה תזזיתית ויוצאת דופן, עם קאטים מורגשים וקפיצות זמן לא צפויות, מה שגרם ללא מעט צופים בסרט לתהות מיהו אותו במאי צעיר ומבטיח שהחליט להציב חמור בתפקיד הראשי. "שמעתי חלק מחבר השופטים בפסטיבל קאן ששאלו 'מי זה הבמאי הצעיר הזה?' וחצי מחבר השופטים לא ידע שזה בעצם במאי ותיק ומוערך שעשה את הסרט", אומר תומאס וחברו ממשיך: "לאורך כל הקריירה שלי ניסיתי לחפש דרכים חדשות לעשות קולנוע. יש אימרה מפורסמת של אורסון וולס, שאמר פעם 'המצלמה היא הצעצוע הכי טוב עבור ילד'. אני מתייחס למצלמה כצעצוע וחושב איך לשחק איתה בצורה הכי לא רגילה והכי ראוותנית או מפתיעה, כי עדיין יש כל כך הרבה אפשרויות, בטח עם הציוד החדש - עם מנופים, עם רחפנים אפשר למצוא דרכים חדשות להפתיע את הצופים. ומה שאני אוהב לעשות זה להפתיע אותם בכל רגע. מישהו אמר לי שבסרט הזה, 'אי-אה', אי אפשר לצפות מה הולך לקרות בדקה הבאה, שזה נכון".
5 צפייה בגלריה
"הצופים אהבו שהסרט נתן להם אגרוף בבטן". הבמאי יז'י סקולימובסקי והמפיק ג'רמי תומאס
(צילום: אדוארד קפרוב)
באחת הסצנות אי-אה מוצא את עצמו באמצע בית קברות יהודי לצד מצבות עם כיתוב בעברית, ובדיעבד, כך מגלה הבמאי, הם הוצבו במקום בו היו קרבות קשים עם הנאצים, כמו גם קהילה יהודית גדולה שנרצחה על ידם. סקולימובסקי, שנולד ב-1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אומנם לא יהודי, אך למשפחתו קשר ישיר ומרתק לשואה. אביו היה חלק מהמחתרת שפעלה נגד הנאצים ואמו הייתה מפיצה ידיעות ודיווחים חדשותיים שהגיעו אליה מה-BBC. "בסופו של דבר אבא שלי נתפס על ידי הנאצים והוא נשלח לתאי הגזים במחנה הריכוז הגרמני פלוסנבורג", נזכר הבמאי הוותיק. "ואמא שלי המשיכה את הפעילות שלו, ומתחת למיטה שלי, שהייתה קטנה מאוד, הייתה סוג של מדפסת שהדפיסה מברקים עם הודעות שהיא העבירה אחרי שהקשיבה לרדיו. היינו מאזינים לרדיו ואז היא הדפיסה את המידע והעבירה אותו הלאה בחשאי. בנוסף היא החביאה משפחה יהודית שברחה מגטו ורשה - אמא ושתי בנות. והם שרדו. ואז שתי הבנות הללו גדלו והפכו לעיתונאיות מפורסמות".
ואתה זוכר משהו מהתקופה ההיא, כי היית מאוד צעיר?
"כן, אני זוכר לילה כשהתעוררתי והדלת של החדר שלי... למעשה החיילים הגרמנים נהגו להפתיע אותנו בלילה הרבה מאוד פעמים והם דפקו עם הרובים שלהם על הדלת במהלך הלילה. הם הסתערו פנימה ועשו חיפוש. אני אומנתי כילד בלונדיני בן 6-5 לשחק את הילד השמח שקופץ על המיטה. והייתי כל כך מאושר ושמח, שבכל פעם שהנאצים ביקרו אותנו הם היו נותנים לי סוכריות ושוקולדים מבלי לדעת שמתחת למיטה שלי יש את אותה מדפסת שהם חיפשו".
"הבטחתי לעצמי לא לעשות יותר סרט ממוצע"
ב-1962 סקולימובסקי כתב יחד עם רומן פולנסקי (שגם ביים) את התסריט ל"סכין במים", שהפך את האחרון לאחד הבמאים העולים והמבריקים בעולם. התסריט הזניק גם את הקריירה של סקולימובסקי, שביים בזה אחר זה ארבעה סרטים עם מוטיבים אוטוביוגרפיים, כשהאחרון ביניהם, "ידיים למעלה" (1967), נאסר להקרנה במדינה עקב צנזורה קשה שהייתה באותה תקופה, ואף הביא לגירושו מהמדינה. למעשה עברו שנים רבות עד שסקילומובסקי השלים אותו, ורק 40 שנה מאוחר יותר הוא הוקרן לראשונה בפולין.
"כשגורשתי מפולין הייתי צריך למצוא עבודה", הוא אומר. "הייתה לי כבר משפחה - אשתי ושני הבנים הקטנים שלי, לכן לקחתי את ההזדמנות הראשונה שעמדה בפניי, שכמובן הייתה בחירה לא נכונה כי לקחתי על עצמי סרט הוליוודי ענק שמבוסס על ספרו של ארתור קונאן דויל, 'ההרפתקאות של ז'ראר'. הסרט היה מחורבן, לא ידעתי איך לעשות אותו. הייתי במאי חובבן בתחילת דרכו והייתי צריך ללמוד איך פועלת המערכת בהוליווד, ולא ידעתי איך להשתמש בה, כך שהסרט יצא רע. לצערי היו לי במהלך הקריירה כמה סרטים לא טובים, אבל זה קרה בדרך כלל כי הייתי צריך לעבוד כדי להתפרנס. לא תמיד הייתי בר מזל לקבל הצעות מג'רמי (תומאס - ד"ר) לביים למשל את 'הצעקה', בדרך כלל קיבלתי הצעות לסרטים הוליוודיים גדולים, שזה מגוחך".
המעבר של סקולימובסקי לבריטניה ובהמשך לארצות הברית אילץ אותו להמשיך וליצור, אך הוא לא ממש היה מרוצה מהמוצרים שסיפק. "אחרי שעשיתי את אחד מהסרטים הגרועים שלי, החלטתי לקחת הפסקה כדי לחשוב מה לא בסדר איתי, למה עשיתי סרט גרוע שלישי ברציפות", הוא מספר בגילוי לב. "חשבתי שמשהו לא בסדר, כי תמיד הייתי שאפתן ויש לי מספיק שכל כדי לבחור את הפרויקטים הנכונים, אבל למרבה הצער זו הייתה הטעות השלישית הרצופה שעשיתי, אז החלטתי לקחת הפסקה של שנתיים-שלוש, להפסיק לחשוב על עשיית סרטים. ואולי אחרי שארענן את הגישה שלי כלפי הקולנוע, אני אוכל לחזור.
"ההפסקה הזו נתנה לי זמן לצייר בצורה רצינית והיו לי הרבה תערוכות בכל רחבי העולם. התחלתי למכור את הציורים לכמה אנשים מפורסמים, וסוג של טענתי את עצמי מחדש באנרגיות של אמן עם גישה של אמן צעיר שעושה לעצמו שם וצובר הצלחות רבות. עם הגישה הזו הצלחתי לשוב לעשיית סרטים והבטחתי לעצמי שלעולם לא אעשה יותר סרט ממוצע".
זו הבטחה טובה, ואחת שלא קל לקיים.
"כן, בהחלט. ואני חושב שהצלחתי לקיים את ההבטחה הזו - כי מאז ביימתי ארבעה סרטים וכל הארבעה הם סרטים איכותיים והצליחו גם בפסטיבלים. זו הייתה הפסקה ארוכה שנמשכה 17 שנים (בין 1991 ל-2008 - ד"ר). לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן - אבל בגלל שהקריירה כאמן גרמה לי לטפס עוד ועוד למעלה, אז באמת נתתי מעצמי הכול כדי לצייר".
שמעתי שאתה וג'ימי הנדריקס הייתם שכנים. זה נכון?
"כן. כשגרתי בלונדון, אני חושב שזה היה במהלך ההפקה של Deep End, גרתי ברחוב יוקרתי באיזור קנזינגטון בשם קורנוול גארדנס. בקומה מעליי גר ג'ימי הנדריקס, כך ששמעתי המון מוזיקה, חלק מהקטעים שהוא ניגן היו מאוד יפים עם מוזיקה מאוד מעניינת, אבל חלק מהם היו מאוד רועשים, כך שלא כל השכונה הייתה מרוצה שהוא גר שם. פגשתי אותו מספר פעמים כי הייתה לנו גינה משותפת, אבל הוא תמיד היה קצת מעופף, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הוא לא ממש היה מחובר לקרקע. הוא היה כל הזמן במחשבות שלו, בדמיון שלו, אבל תמיד התייחסנו אחד לשני בצורה מאוד ידידותית ובירכנו לשלום אחד את השני".
