בקיץ 1997, במסגרת מסע יחסי הציבור המסיבי לקידום האלבום השלישי של אואזיס, Be Here Now, הם הצטלמו לסרט תעודה שעקב אחרי שלבי יצירתו. אחת מהשאלות שהופנתה אז לעבר האחים גלאגר הייתה מה הם מעדיפים עכשיו – שהאלבום החדש שלהם יימכר כמו השניים שקדמו לו או שמנצ'סטר סיטי, הקבוצה ששניהם אוהדים בטירוף, תזכה באליפות הליגה האנגלית. אני לא ממש זוכר מי משני האחים – ליאם או נואל – בחר לענות למראיין, אבל את התשובה לא אשכח – בבחירה בין הלהקה לבין הקבוצה הוא הלך בגדול על השנייה.
מנצ'סטר סיטי לא זכתה באליפות הפרמייר-ליג (הליגה האנגלית) בעונה הבאה. וגם לא בזאת שאחריה. אלו היו השנים שבהן הצד האדום של עיר הפועלים שבצפון בריטניה הלך לישון עם חיוך על הפנים אחרי משחקים. בערך באותם הימים, אואזיס, אחרי שני אלבומים סופר מצליחים שהפכו אותה ללהקה הגדולה בממלכה, עשתה את הצעד הראשון במסע הארוך והאיטי שלה בדרך הבטוחה למטה. 12 שנה אחרי, האחים גלאגר הפכו מהשניים שהחזירו את הצבע ללחיים של הרוק הבריטי, לזוג צ'ילבות שאפילו לא טורחים להרים טלפון אחד לשני בחגים, וסיטי היא הקבוצה ששולטת ללא עוררין במנצ'סטר.
עוד ביקורות אלבומים:
לליאם גלאגר יש עכשיו אלבום חדש, C’mon You Know. עם אלבום שלישי וטוב תוך חמש שנים (ואפילו רביעי - אם כוללים בספירה את הופעת האנפלגד המוצלחת שלו מלפני שנתיים), די ברור שהוא מסתדר מצוין גם בלי אחיו הבכור, נואל, זה שכתב את השירים הקסומים של אואזיס של אמצע הניינטיז. אם אחרי פירוק הלהקה, היה נדמה שנואל הוא הצד המנצח במשפט הגירושים הלהקתי, וליאם רק מחכה לרגע שבו תגיע ההזמנה לאיחוד כוחות מחודש, נדמה שעכשיו המצב די השתנה.
לקח לליאם לא מעט זמן עד שהוא מצא את הקול שלו. לשיר הוא תמיד ידע – גם כשהוא עשה זאת עם ידיים מאחורי הגב, ועם מסטיק בפה כחלק מהפוזה השחצנית. כתיבת שירים הייתה הדיי ג'וב של אח שלו. Different Gear, Still Speeding, האלבום הראשון שליאם הוציא לאחר פירוקה של להקת האם, היה נורא. הלהקה שהוא הקים אז, Beady Eye, הורכבה בעיקר משאריות של אואזיס, וככה היא גם נשמעה, כמו חיקוי אחד ארוך ולא מוצלח. בזמן שנואל הוציא אלבומים שהדגימו שהוא נותר אחד מכותבי השירים היותר מיומנים בממלכה - שאפילו לא זקוק לסולן כריזמטי לידו - ליאם די הלך לאיבוד. שש שנים אחרי, ליאם הוציא את As you Were הכיפי ומאז הוא רק הלך והשתפר.
בניגוד ללא מעט אלבומים שיצאו השנה, C’mon You Know לא עוסק בהשפעות הקורונה. במקום לדון במה שהמגפה כן או לא עשתה לעולם או לשיר על כמה כיף היה לו בבית, גלאגר החליט לפתוח אותו עם חתיכת הצהרה בדמות More Power. שיר עם מקהלת ילדים שמפרפרת ללא פחות מאשר You Can’t Always Get What You Want של הסטונס. לרוב, כשנתלים באילן כה גבוה זו מתכונת די מובטחת לנפילה. זה לא המקרה. בהמשך השיר, כשהוא נפתח והגיטרות והתופים נכנסים, כבר מתברר שזוהי יותר מחווה יפה מאשר ניסיון שוד לאור היום. More Power הוא קטע נהדר שרק מתעצם מהאזנה להאזנה, והוא אפילו לא השיר הכי טוב פה.
לאורך קריירת הסולו שלו גלאגר ניסה לא פעם להתרחק מהסאונד של להקת האם. אואזיס - ברגעיה הטובים, וגם באלו שפחות – שאבה לא מעט מאגדות הרוק הבריטי שקדמו לה, והציעה תמהיל קולח ופרוע שערבב יפה בין הביטלס, הקינקס, המי, והוגש לרוב בטמפרטורת החדר. בשירי הגיטרה של גלאגר פה אפשר לאתר גם לא מעט אלקטרוניקה שהייתם מצפים למצוא דווקא באלבומים של הגורילז - הלהקה שמנהיג הנמסיס שלו לשעבר, דיימון אלברן מבלר. איכשהו זה עובד, ואפילו לא רע בכלל.
באלבום הקודם שלו ליאם נעזר לא מעט בשירותיו של המפיק גרג קרסטין. ב-Everything’s Electric הוא מגייס חבר טוב מאוד של קרסטין - את דייב גרוהל. מפגש הפסגה הזה מתגלה כאחת מהרצועות היפות פה. לעומתו, Moscow Rules שבו מעורב עזרא קוניג מוומפייר וויקנד, רחוק מלהיות קטע מסעיר. הפנינים האמיתיות מתגלות בין היתר בשיר הנושא המצוין ששואב לא מעט השראה מפריימל סקרים, World’s in Need ו-Better Days הפסיכדליים-ביטלסיים או הבלדה Too Good for Giving Up עם חטיבת כלי הקשת והפסנתר היפיפיים, שמדגימים שלפעמים מוזיקאי יכול להפיק מרגליות דווקא כשהוא נשאר קרוב מאוד לאזור הנוחות שלו.
מי שעוקב אחרי קריירת הסולו של גלאגר יגלה שהוא הצליח להעמיד עקומת למידה מרשימה ועקבית. C’mon You Know החדש שלו, הוא אלבום טוב, אפילו מאוד, שבניכוי שניים-שלושה שירים גם היה יכול להתקרב לשלמות. אם אתם מעריצי אואזיס בדימוס אלו לא חדשות כל כך רעות מבחינתכם. אבל כשחושבים על זה לרגע וקולטים ששני האחים לבית גלאגר מסתדרים כל כך טוב בנפרד (למרות שנואל הוריד הילוך או שניים בשנה-שנתיים האחרונות), מבינים גם שהאיחוד המיוחל של אואזיס הולך ומתרחק. כרגע הסבירות יותר גבוהה שמנצ'סטר סיטי תזכה להניף את הגביע בתום העונה הבאה של ליגת האלופות מאשר שהאחים גלאגר יחלקו במה. יש מצב ששניהם – בנפרד כמובן – חותמים על התסריט הזה.
