עברו יותר מ־30 שנה, אבל אלינור אהרון זוכרת היטב את המפגשים שלה עם הכותב השרמנטי של "החופש האחרון", סדרת הטלוויזיה הראשונה שבה כיכבה עם חבריה ללהקת “צעירי תל־אביב”. אחרי הכול, היום הוא נושא את תואר ראש הממשלה של ישראל. "היינו מהופנטים מיאיר לפיד", היא נזכרת, "הוא היה חתיך ומלא בכריזמה, וכשהוא ירד במדרגות בבית דני עם המגפיים שלו, כולנו התמוגגנו. היינו מאוהבים בו. הוא ביקש שכל אחד מאיתנו יגיד לו מה הדבר הכי נועז שעשה בחיים כדי לכתוב לנו את השירים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז לאהרון יצא להיות בצד המעריץ, אבל אז, בתחילת שנות ה־90, היא מצאה את עצמה בעיקר בצד הנערץ. זה קרה כאשר צעירי תל־אביב כבשו את המדינה כחבורה של מלצרים מזמרים בתוכנית הלהיט "לא כולל שירות". "עד היום אנשים עוצרים אותי ברחוב ומספרים שהם גדלו עליי, וזה מאוד משמח אותי ומחמיא לי", היא אומרת. "סימן שיש לי מקום אצלם בלב. חזרתי לא מזמן לרקוד, והבנות בסטודיו סיפרו לי שכשבאתי בפעם הראשונה לשם הן היו נרגשות לרקוד איתי. האמת שאני הייתי נרגשת הרבה יותר מהפגישה איתן".
עוד כתבות למנויים:
לא הכביד עלייך שעשרות בני נוער רדפו אחרייך כמעט לכל מקום?
"זה היה מאוד מחמיא, אבל אז גם למדתי כמה להיות אנונימי זה דבר חשוב. אתה מרגיש הרבה יותר חופשי כשאתה לא ייצוגי כל הזמן. היינו להקת נוער עירונית שקיבלה תוכנית טלוויזיה, אף אחד לא תיאר לעצמו שהלהקה תהפוך להיות הדבר הכי חם בישראל ושגדודי מעריצים יסתערו עלינו. כשהיינו יוצאים לרחוב, כולם זיהו אותנו. הייתי אז בת 15־16 ולא יכולתי ללכת לקולנוע או לדיזנגוף סנטר בלי שירדפו אחריי. היו מתקשרים אליי הביתה כל הזמן, בכל שעה כמעט. ההורים שלי נאלצו להחליף מספר טלפון אחת לכמה זמן.
"אני זוכרת שכשהופענו בסינרמה, לא שמענו את הווליום, רק צרחות אימים של המעריצים. היינו צריכים אנשי ביטחון שייקחו אותנו לבמה. הילדים ניסו לטפס עליה כל הזמן. תמיד שלחתי תמונות חתומות למי שקיבלתי ממנו מכתב. הבנתי את המעריצים. היינו בשבילם השראה אמנותית וחברתית ונתנו להם לגיטימציה לחלום בגדול ולהאמין שכמעט הכול אפשרי".
מה כל כך תפס ב”לא כולל שירות”?
"זאת הייתה הסדרה הראשונה לנוער שנכתבה בגובה העיניים. זה היה מאוד אותנטי ודברים אותנטיים הם אלה שבסופו של דבר תופסים את האנשים. ביטאנו גם את מה שהנוער הרגיש בשפה שלהם. היו לנו שירים מרגשים, ובסצנות שהיינו צריכים להתאהב, באמת התאהבנו זה בזה".
6 צפייה בגלריה
''התמימות שהייתה אז לא קיימת היום''. אלינור אהרון בלהקת ''צעירי תל אביב''
(צילום: אמיר ויינברג)
אז היו רומנים בתוך הלהקה?
“האהבה הראשונה שלי הייתה עם דני גומס. היינו אז שני ילדים מהורהרים. אחרי שנפרדנו קרתה לו תאונת דרכים. הוא נפצע קשה ונשאר משותק מהחזה ומטה. במשך שנה ליוויתי אותו בבית החולים, ואז הבנתי שזה גדול עליי. אחר כך, ב’לא כולל שירות’, הייתי בזוגיות עם ניר גבע”.
אם התוכנית הייתה משודרת היום ההיסטריה סביבכם הייתה אפילו גדולה יותר.
"ההיסטריה הייתה גדולה אז לא פחות. התמימות שהייתה אז לא קיימת היום. היום העולם הרבה יותר חומרי. היה משהו נורא יפה בתמימות ההיא ואני אוהבת אותה הרבה יותר".
מלבד אהרון, היום בת 49, נשואה ואמא לשניים, כיכבו ב”צעירי תל־אביב” שמות כמו שרית וינו, סער פין, טל מוסרי, ניר פרידמן, שיר גוטליב, ליאת אחירון, דנה דבורין ויריב יפת. אורי פסטר ויצחק שאולי ביימו, ובין הכותבים, מלבד לפיד, הייתה גם נירית ירון שכתבה את הסדרה "לא כולל שירות".
6 צפייה בגלריה
''אני לא חוויתי תחרות בלהקה''. מתוך ''לא כולל שירות''
(צילום: צילום מסך, הערוץ הראשון, באדיבות "כאן 11")
ההצלחה הגדולה הובילה את אהרון גם להתמודדות בקדם־אירוויזיון 1991 עם השיר "נערה צעירה", שזכה במקום הרביעי. היא הייתה הסולנית, וארבעה מחברי הלהקה שימשו כזמרי הליווי שלה. "אני לא חושבת שהייתה לי שאיפה להגיע לאירוויזיון", היא מודה, "זאת הייתה חוויה נחמדה, בלי יותר מדי ציפיות. נהניתי מאוד. הדצים זכו במקום הראשון עם 'כאן'".
היו בין חברי הלהקה גם תחרותיות וקנאה?
"שיר גוטליב אמרה בראיון שהייתה גם קנאה. אני לא חוויתי תחרות בלהקה, למרות שמבחוץ זה אולי נראה ככה. הייתי מאוד תמימה. אחר כך שמעתי שהיו מחנות בין המעריצים – מחנה שיר ומחנה אלינור, כמו מחנה עפרה ומחנה ירדנה. זה שיעשע את שתינו".
נשארתם חברים עד היום?
"אנחנו כמו בני דודים שמתבגרים וכל אחד מקים את המשפחה שלו וחי את חייו, אבל כשאנחנו נפגשים באירועים ובראיונות, אנחנו עדיין כמו משפחה. ככה כל אחד בחייו".
כשגדלה, אהרון חלמה בכלל להיות רקדנית. דודה הוא בצלאל אלוני, מנהלה האישי המיתולוגי של עפרה חזה, והקרבה לאחת הזמרות האיקוניות והאהובות בישראל השפיעה עליה עמוקות. "עפרה הייתה ההשראה שלי", היא אומרת. "כל אלבום שהיא הוציאה קיבלנו עם הקדשה וחתימה, ולמדתי אותו בעל־פה. בעצם למדתי לשיר ממנה. היא קראה לי ‘נוני’ והייתה כמו דודה בשבילי, דודה שהלכה מוקדם מדי לצערי הרב. אני זוכרת אותי עושה איתה כפיפות בטן ומלמדת אותה טכניקות של ריקוד. היא הייתה מצחיקה אותי נורא כשהייתה מחקה את ההורים שלה בתימנית; היא הייתה יפהפייה ומוכשרת כמו שד. למדתי ממנה לעמוד ולשיר על במה. היא שרה כל כך בקלות, בלי להתאמץ, והיה לה קול פעמונים יחיד ומיוחד".
מתי נודע לך שהיא חולה?
"הייתי בת 27 ולא ידעתי שהיא חולה. התקשרתי לבצלאל והייתי בהלם שגם הוא לא ידע שהיא הגיעה למצב קריטי מהר כל כך. מהרגע שעפרה התחתנה היא התרחקה ממנו. אני נורא אוהבת את דוד שלי. הוא איש מתוק ומוכשר ולא מפסיק ליצור, גם היום".
בתיכון למדה אהרון בבית הספר לאמנויות ובתלמה ילין, שירתה בלהקת חיל חינוך והגדנ"ע, הנחתה את תוכנית הטלוויזיה "תוסס" עם איתי שגב, שיחקה בקאמרי ב"דבר מצחיק", שביים מיקי גורביץ', בטלוויזיה בסדרה "חצי המנשה" ובקלטות וידיאו לילדים שזכו להצלחה. אחר כך פנתה ללמוד משחק בסטודיו של ניסן נתיב, ובמשך שנים שיחקה בתיאטרון הקאמרי, בין השאר ב"עוץ לי גוץ לי", שם גילמה את בת הטוחן; ב"הורדוס" של עדנה מזי"א, ב"קרום" של חנוך לוין, וב"פרק ב’” מאת ניל סיימון.
בגיל 33 נישאה למוזיקאי אוהד בן־אבי. "הייתי בת 30 כשהכרתי אותו", היא אומרת. "הוא היה צעיר ממני בחמש שנים. היה בינינו קליק, אבל לי היה אז חבר ולו הייתה חברה. הקשר בינינו התחיל כמה שנים אחר כך. באלבום הראשון שלו הוא עשה לי אודישן לאחד השירים. הוא חלם בלילה על זמרת ששרה את השיר הזה, ופנה אליי. יצאנו אז איזה שבועיים ואמרתי לו, 'אתה צעיר לי מדי'. נפרדנו לשנה ואחרי שנה הוא חזר אליי עם כל האלבום. הקשבתי לאלבום בבית, שמעתי את הקולות שלנו יחד ופשוט ראיתי את הסרט של החיים שלנו. מאז אנחנו יחד. אוהד הוא אחד המוזיקאים המוכשרים בארץ. השירה שלו והקול שלו גרמו לי להתאהב בו".
לא מיהרת להתחתן.
"כל החיים רציתי להתחתן. החוכמה היא לפגוש אדם שיש לך הרבה מן המשותף איתו וגם להצליח לשרוד את הזוגיות ואת חיי המשפחה. נישואים זו אמנות שחייבים לרצות אותה, אחרת נורא קל לפרק משפחות".
במשך שנים אהרון ובן־אבי ניסו להפוך להורים. את בתם אביגיל ילדה כשמלאו לה 40, ואת בנה רפאל לפני שנתיים, בגיל 47. "עבדתי ממש קשה בלהיות אמא", היא אומרת. "משפחה הייתה משאת נפשי. השקעתי את כל האנרגיה שלי בזה. הריונות אצלי זה סיפור. עשיתי המון הפריות IVF ללא הצלחה. הניסיונות האלה מאוד מטלטלים את הבית. זה רכבת הרים ורכבת שדים יחד. ציפייה גדולה מאוד והרבה כלום עד שזה קורה. אבל המטרה הייתה שווה בשבילי הכול. אף אחד לא אומר לך שבסוף הדרך תהיה הצלחה, אף אחד לא מבטיח לך כלום. אתה לא יודע איך תסתיים הסאגה הזאת.
"את רפאל ילדתי בשבוע 24 ואת אביגיל בשבוע 31. למזלנו הוא נולד גדול יחסית לשבוע שלו, וגם הגיב מאוד יפה. הוא שקל 760 גרם והיה בערך בגודל כף היד שלי. כשראיתי אותו היה לי קשה מאוד. הילדה נולדה במצב טוב, 1.700 קילו, היה לה כבר סנטר כפול, ואילו הוא היה עור ועצמות. ראית את כל הנימים והוורידים. אמרתי לעצמי, אני לא מוותרת. אני מתפללת ושואבת חלב. כל היום קראתי תהילים. אמרתי לרופא שעשה לנו שיחה, 'אני מבינה שזה מיום ליום', והוא אמר, 'יותר נכון, משעה לשעה'. הלב שלי נפל".
היא מדפדפת בנייד ומתגאה בילד זהוב שיער ויפהפה. "הילד שלי הוא פשוט נינג'ה. הוא נחוש. היה לי המון חלב, מעבר למה שהוא היה צריך. אחר כך תרמתי לבנק החלב איזה 120 ליטר. אמרתי, תודה שיש לי משהו להחזיר לעולם בתמורה למתנה הנפלאה שקיבלתי".
היו רגעים שחשבת שזה לא ילך ולא תהפכי לאמא?
"בטח שחשבתי. אפילו נרשמנו לאימוץ. חברים טובים שלנו אימצו. ראיתי ילדה מתוקה ואמרתי לאוהד, 'יאללה, בוא נירשם לאימוץ, זה כל כך קסום ומתוק. אני רוצה ילד או ילדה לחבק'. זאת גם מצווה לאמץ. ביום שזימנו אותנו לפגישה בסוכנות האימוץ, קיבלתי הודעה שההיריון שהייתי בו מתפתח כמו שצריך.
"היה גם היריון באמצע, בין אביגיל לרפאל, שנפל בשבוע ה־20 בלידה שקטה, וזאת הייתה טראומה גדולה. לקח לי זמן להתאושש מזה. אמרתי היום לאביגיל, 'את יודעת מה היה הכי חשוב לי בחיים? – לא הקריירה, להיות אמא'. זה באמת שווה כל מאמץ וכל ייסורים שצריך לעבור בדרך למטרה. זה התפקיד של חיי. היום אני ממליצה לנשים להתחתן גג בגיל 30. תתחתנו ותביאו ילדים. אל תחכו. חבל על עוגמת הנפש. אבל אתה צריך למצוא פרטנר שאתה והוא מתקשרים".
הצלחת בכלל לשחק בשנים של ניסיונות ההפריה הממושכים ושמירת ההיריון?
"היה לי מאוד קשה. למזלי היה לי את 'עוץ לי גוץ לי' מדי פעם ואת 'בוסתן ספרדי' בהבימה, שבה החלפתי את גלית גיאת. משלב מוקדם הייתי בשמירות היריון והבנתי שאני כבר לא יכולה להיות שחקנית. הייתי מסתכלת על שחקניות בהיריון ואומרת, יו, איזה כיף להן, הן משחקות עד חודש תשיעי, עולות על הבמה, ואני לא".
איך אוהד התמודד עם זה?
"אוהד החזיק אותי בחודשים הראשונים אחרי הלידה. הוא הצחיק אותי. אוהד הוא המתנה שלי. הוא מחייה אותי, מרגש אותי ומרומם את נפשי. היינו בימים קשוחים. בהתחלה הייתי בטיפול נמרץ, והתינוק בפגייה. אמרתי לו, 'איך אני יכולה לשמוח? אני צריכה לקרוא תהילים', והוא תמך בי. צריך פרטנר טוב לעבור את זה. אני באמת אדם מאמין, אבל אוהד האמין יותר ממני שהדברים יסתדרו ושהכול ילך טוב. הוא כתב שיר נורא יפה לפני שאביגיל נולדה – 'כמה אני רוצה', וכשאני שומעת את זה יש לי דמעות בעיניים ומחנק בגרון. גם אני כתבתי שיר לילד שיבוא – 'לא סתם'. אנחנו לא אנשים דתיים, אבל האמונה החזקה מחוללת ניסים ונפלאות בעולם החומר. קורים קסמים".
השנים שאחרי ההצלחה הגדולה שלך היו פחות קלות מקצועית. המשכת לשחק בתיאטרון ובטלוויזיה, אבל לא שיחזרת את הצלחת הנעורים.
"לא הרגשתי שאני צריכה להתאמץ כדי לשמור על ההצלחה ההיא. הפרסום לא עניין אותי. רציתי סיפוק, ללמוד, למצוא בן זוג. התפרסמתי בגיל מאוד צעיר, אבל לא התכוונתי להיות מפורסמת. הפרסום לא היה חלום חיי. רציתי להתמקצע ולהיות טובה יותר. גם לא קיבלתי מספיק הצעות שמצאו חן בעיניי או התאימו לי. היום, אחרי שהשלמתי את בניית הבית, תודה לאל, אני מרגישה בשיא ומוכנה לגדול מחדש. אני מרגישה שעכשיו אני רק צריכה את המזל הנכון ואת התפקידים הנכונים. אני צריכה שהכוכבים יסתדרו לטובתי - והם יסתדרו. גם המראה הצעיר שלי לא משחק לטובתי. לא ייתנו לי תפקידים של נשים מבוגרות. היום אני מוכנה לשחק אמא, לשחק תפקידים עם משקל. אני מרגישה שהאימהות והחיים הוסיפו לי את המשקל הסגולי הנדרש, שהם שייפו את האיכות שהייתה בי. אני מרגישה מוכנה מאי פעם לתיאטרון ואני מאמינה שזה יקרה".
את האלבום היחיד שלה הוציאה אהרון רק בגיל 39. "בהתחלה הוצאתי עוד קודם שני סינגלים בעזרת מקס גת מור, אבל לא קרה עם זה שום דבר, ואז אוהד התלהב מאוד מהשירים והפיק לי את האלבום. לא תיארתי לעצמי כמה זאת תהיה משימה קשה כשזוג עובד יחד על אלבום. אני כל כך גאה באלבום הזה. גיליתי שאני מלחינה ושיש לי שפה מאוד מיוחדת משלי. היום יש לנו תוכניות לעשות פרויקט ילדים. כבר יש לנו כמה שירים".
6 צפייה בגלריה
''הייתה לי איזושהי רתיעה מהנושא''. מתוך ההצגה ''מועדון הלב השבור''
(צילום: שלומי פרין)
בימים אלו אהרון משתתפת במופע “אהבת חיי”, שבו ארבע זמרות מבצעות שירים מ”שיר השירים”, והחל משבוע הבא (הבכורה ב־18 באוגוסט, כחלק מפסטיבל אסיטיז' שיתקיים בתיאטרון הבימה) היא תשחק, לצד איתי שגב, בהצגת הילדים המוזיקלית "מועדון הלב השבור" של תיאטרון משקפיים, שכתב רובי קסוס. "פנו אליי חבר'ה בוגרי סמינר הקיבוצים שהקימו את התיאטרון, ואמרו שהם רוצים לעשות הצגות שיש להן אמירה קצת יותר נועזת, כשהראשונה שבהן עוסקת בנושא הגירושים", היא אומרת. "הם החליטו שלא יכול להיות שאין הצגה שמנגישה את הנושא לילדים כשכל זוג שלישי מתגרש. כשלירון נוח, הבמאי, פנה אליי, הייתה לי איזושהי רתיעה מהנושא. אמרתי, מה אני צריכה להכניס את נושא הגירושים לחיים שלי? אני נשואה 15 שנה, ומי שנשוי יודע שלהחזיק נישואים זה מפעל חיים לא פשוט".
לא הגזמת?
"זה לא משהו רציונלי. הילדה שלי, בכל פעם שאני ואבא שלה מדברים בצורה שקצת נשמעת לה מתוחה, שואלת, 'אתם בסדר? אתם לא רבים?'. בסופו של דבר עשיתי עם עצמי תהליך. חודש אחר כך הם חזרו אליי שוב עם ההצעה ושמחתי מאוד. היום אני אוהבת את ההצגה. אני יודעת דבר אחד בוודאות - אני רוצה לשחק, לשיר ולרקוד וכמה שיותר. אני יודעת שהבמה והטלוויזיה הם המקום הטבעי שלי".
פורסם לראשונה: 07:46, 12.08.22
