"היריון מדומה" הוא כנראה אחד מניצחונות הרוח על הגוף. מוח של אישה, שמסיבות כלשהן מייחלת להיריון, מסוגל לגרום לגוף לייצר מצג שווא של התעברות. הבדיקה ההורמונלית תגיע עם תוצאה חיובית, השדיים ייצרו חלב, הבטן תגדל, היא תחווה בחילות, הקאות ולפעמים אפילו צירי לידה. הכול יהיה מאוד דומה לדבר האמיתי למעט עניין אחד: היעדר העובר.
"עשרה חודשים" - טריילר
(קרדיט: באדיבות טרנספקס)
הבמאי עידן הובל הכיר את התופעה מקרובת משפחה שחוותה היריון מדומה כשהוא היה בן חמש. "אני זוכר בעיקר את ההתלחשויות של המבוגרים, שאומרים שהיא לא באמת בהיריון", הוא אומר בראיון ל-ynet, "וזה נשאר איתי". כשהשחקנית שירי גדני, חברה של הובל, סיפרה לו שהיא בהיריון - הוא סיפר לה על הזיכרון ויחד הם החליטו להפוך את היוצרות בין הפנטזיה למציאות, ולנצל את ההיריון האמיתי כדי לצלם סרט על הריון מדומה.
צילומי "עשרה חודשים: נפלאות האילוזיה", שעוסק במירב, אישה בעשור החמישי לחייה שנמצאת בטיפולי פוריות ונכנסת להריון מדומה, לא התנהלו כמו צילומי סרט רגיל. זה מתחיל בזה שהבית שבו צולם הסרט הוא הבית הפרטי של גדני ובעלה, הצלם דוד סטרז'מייסטר, שגם צילם את הסרט. הצילומים התפרשו על פני כל חודשי ההיריון, אחת לשבועיים-שלושה, והסצנות נכתבו זמן קצר לפני הצילומים, כשלתוכן מוטמעים גם סיפורים מהחיים של המעורבים בדבר - גדני, הובל ועידית טפרסון, שמגלמת את אמה של הדמות הראשית. "ענייני פוריות זה משהו שנמצא בסביבה שלי כל הזמן, חברות שמתמודדות עם זה", אומר הובל, "וגם הגיל שלי ושל בת הזוג שלי נוקף, אז הפכתי רגיש לזה, אבל לא באתי מהמקום הזה של היריון ופוריות. הרגשתי שיש פה הזדמנות טובה לדבר על הגשמה וחוסר הגשמה ומערכות יחסים".
7 צפייה בגלריה
צילמו כל שבועיים-שלושה. שירי גדני ותום חגי, מתוך "עשרה חודשים"
(צילום: דוד סטרז'מייסטר, באדיבות טרנספקס)
כולם זינקו על הפרויקט, ובהדרגה הלכה והתפתחה התמונה המלאה: אחרי בדיקת האולטרסאונד הראשונה, שבה מתברר שהרחם שלה אינו מכיל עובר, מחליטה מירב לאמץ את הההזדמנות החד-פעמית לחוות לפחות את ההיריון - זאת בניגוד להמלצת הרופאים והסביבה הקרובה לה, כולל אמא שלה ובן זוגה (בגילומו של תום חגי), בניסיון להתעלם מהידיעה שהחודשים האלה לא עומדים להתנקז אל לידה ותינוק. היא לא יכולה לקיים לבד את האילוזיה הזאת, שיכולה להיחשב כשיגעון גבולי. היא זקוקה לתמיכה מבחוץ, ומערכת היחסים שלה עם בן הזוג ואמא שלה עוברת טלטלה בהתאם.
זה קונטרסט מעניין - מצד אחד יש עובר אמיתי, ומצד שני גדני מתבקשת לשחק אישה שאין לה עובר.
"זה גם נס תסריטאי, החיבור הזה, כי למצוא את הבו-זמניות הזאת באיזה סיפור, זה מה שאנחנו התסריטאים מחפשים כל הזמן - יש ילד ואין ילד, זה מאפשר המון קונפליקטים. המזל שלי הוא ששירי וגם עידית טפרסון, ששיחקה את אמא שלה, הביאו המון מהעולם שלהן, אז באופן טבעי זה נכנס לתמה כי שתיהן שחקניות ועל הסט הן הפכו להיות אמא ובת שמעצבנות האחת את השנייה כל הזמן".
היו סצנות שהתקשתם לצלם בגלל ההתנגשות הזאת?
"הייתה סצנה שירדה בסוף, תודה לאל, כשהיא יולדת בתוך בריכה. שם דוד אמר לה: 'היי, תעצרי'. היא הייתה בחודש שמיני ועשתה כאילו יש לה צירים, ודוד עצר את הסט והטיל וטו. אני כמובן אמרתי: 'לא, תמשיכי, מה אכפת לי שיצא פה ילד עכשיו'", הוא צוחק, "אבל זה באמת היה מקום שבו המציאות הייתה חזקה יותר".
איפה החיבור שלך לתסריט הזה, כגבר שהסבירות שלו להיכנס להיריון היא די נמוכה?
"אני מתייחס להיריון בתור דימוי, מבחינתי זה בעיקר הפחד להיות לא-מוגשם, שמלווה גם אותי בתור תסריטאי או במאי או בן זוג. המקום שבו אתה לא מצליח לממש את עצמך או רוצה להיות במקום אחר. יש קורלציה בין מירב וביני, במובן הזה שהיא צריכה את הסביבה כדי שיאמינו לה שהיא יכולה להגיע עם זה עד הסוף. הסצנה שהכי מרגשת אותי היא זו שבה היא מסתכלת על היולדת האמיתית בחדר הלידה, והרגע שהיא מגיעה לשם הוא כמו פרימיירה שאף אחד לא בא אליה. יש משהו ברגע הזה, שאתה סוחב את כולם ועושה הכל אבל אתה לא שם באמת, וזה אחד הפחדים הכי גדולים שלי".
אתה יכול להזדהות עם הרצון החזק להיות הורה?
"אני יחסית מבוגר, עוד מעט 48, ועדיין אין לי ילדים. הזוגיות שלי אומנם לא חדשה, אבל אנחנו מתחילים רק עכשיו לדבר על זה. כשהתחלתי לעבוד על הסרט לא היינו שם בכלל, והייתה גם פרידה באמצע, מה שאולי דווקא גרם לי לתהות מה יהיה איתי עכשיו, יהיה ילד או לא? אני מאוד רוצה ילדים.
"בזמנו הפחד העיקרי שלי היה להיתקע ילד מול ההורים שלי. יש משהו בלא-להביא ילדים שתוקע אותך עם מערכת יחסים עם אבא ואמא שלך, כאילו שאתה עדיין בתיכון באיזשהו אופן. כי כשנולד ילד הכל מותמר לשם, עובר שלב ומשתנה. הם הופכים לסבא וסבתא ואתה מבין את אבא שלך קצת יותר, והוא אוהב אותך אחרת דרך הנכד. השאלה במקרה של מירב היא איך אפשר, בלי ילד, לייצר שינוי במערכת היחסים עם ההורה המשמעותי שלך? אני חושב שבסוף הסרט הן יולדות את הקשר שלהן מחדש. הרצון הזה שיראו אותך כמי שאתה ויקבלו אותך למרות שזה משוגע, זה מבחן אולטימטיבי לאהבה. ורק כשאני אהיה בטוח שאוהבים אותי - אני אוכל לגעת בכאב שלי ולשחרר ולהשתנות".
כגבר החדש, הובל נותן מקום לכל מי שמפקפק בזכותו המגדרית של גבר לכתוב תסריט שמככבת בו אישה בהיריון. "לא הייתי בהיריון אף פעם ואין לי רחם, אז מה זאת החוצפה הזאת, בטח בעולם הסופר-פוליטיקלי קורקט, מי אני כגבר שיכתוב על אישה?", הוא מודה. "זה נכון שיש לי רגשי נחיתות. יש לי סוג מסוים של קנאה לנשים בהיריון, אני רואה אותן ואני מקנא בבת הזוג שלי שהיא יכולה להיכנס להיריון. אבל באמת היה לי ברור שבמובן העמוק זה לא סרט על נשיות או היריון, אלא על הרצון להיות מוגשם ושיקבלו אותך כמו שאתה.
"אני לא חושב שמירב משוגעת. זה ממילא מקום שבו הפנטזיה מאוד חזקה, גם בהיריון אמיתי יש הרבה מהמדומה. בהתחלה עוד אין שם כלום כמעט, בטח לא בשבועות הראשונים, אבל אתה משליך על הדבר הזה הכול ואתה כבר כולך שם. במקום הזה אני מאוד מזדהה עם מירב, למרות שאין שם ילד כל המתחים צפו, היא הרגישה לבד ויש שם את האפשרות לגעת בכאב שלה".
7 צפייה בגלריה
לא מתייחס אליה כאל משוגעת. שירי גדני ועידית טפרסון, מתוך "עשרה חודשים"
(צילום: דוד סטרז'מייסטר, באדיבות טרנספקס)
איך היריון כזה נגמר בדרך כלל?
"לרוב בהתערבות רפואית, אבל יש גם מקרים מאוד טרגיים. נפגשתי עם רופאים ופסיכולוגים לתחקיר והם סיפרו שיש נערות שעברו תקיפה מינית במשפחה והדרך היחידה של הנפש להתמודד היא להיכנס להיריון מדומה. יש גם מצבים שהם רבע טירוף. קראתי טוקבק שמישהו אמר שאשתו הייתה שלוש שנים בהיריון. זה לא רק עניין פסיכוסומטי אלא גם של שיבוש הורמונלי. אגב, אצל בעלי חיים זה יותר נפוץ - הייתה לי כלבה פינצ'רית שהיה לה היריון מדומה, זה סיפור שנכנס לסרט".
"שימי סיר שמן על הגז ואם מישהו נכנס, תשפכי עליו"
הביוגרפיה המשפחתית של הובל והיצירה הקולנועית שלו הן בלתי נפרדות. סרט הגמר שלו בלימודי הקולנוע בסם שפיגל, "חינה", נגע לאמא שלו ולהתכחשותה למקורות המרוקאיים שלה. סרטו העלילתי הראשון באורך מלא, "מנתק המים" (2012), נשען על השנים שבהן עבד אביו כמנתק המים למשפחות שאיחרו בתשלום החשבון. משה איבגי גילם את אביו של הובל, יהושע, בסרט שהוקרן גם בפסטיבל הסרטים בוונציה, זכה לביקורות אוהדות ואפילו עשה היסטוריה - בעקבותיו התפתח דיון בכנסת שהוביל לחקיקה האוסרת על ניתוק אזרחים ממים בעקבות חוב. בימים אלה הובל עמל על פיצוח של חוויה משפחתית נוספת בניסיון לתרגם אותה לסרט עלילתי.
ב-6 באוקטובר טסו הובל ובת הזוג שלו, יעל, לחופשה בכרתים, שמבחינה ויזואלית הזכירה להובל את עיר ילדותו, נהריה. "באזור שהיינו בו, כרתים נראתה תקועה קצת בשנות ה-80", הוא נזכר, "הים, הריח. היו שם עצי אשל שהם הילדות שלי ממש". הובל התעורר אל הדיווחים על התופת שהעלו בו זיכרון ילדות מודחק: "אבא שלי לוקח אותי ואת אחותי לאוטו עם רובה ואקדח, מכניס אותנו לאיזה יער ומלמד אותנו לירות. אני מתקשר לאחותי ושואל: 'את זוכרת את החרא הזה?', והיא אומרת: 'בטח'. למה שאבא ילמד אותנו לירות במטווח בגיל חמש? והיא אומרת: 'אני חושבת שזה קשור לסיפור ההוא'".
הסיפור ההוא, שקשור בקשר מובהק לסיפור הנוכחי, הוא סיפור רצח משפחתה של סמדר הרן על ידי מחבלים בשנת 1979 בנהריה. סמיר קונטאר, אז בן 16 בלבד, הוביל שלושה מחבלים נוספים מדרום לבנון לביתה של הרן, שם לקח כבני ערובה את דני הרן (31) ובתו בת הארבע, עינת. אשתו, סמדר, והבת יעל בת השנתיים, הסתתרו בבוידעם. קונטאר נתפס על חוף הים כשחיכה לסירה שתיקח אותו חזרה ללבנון, אבל הספיק לירות בדני הרן ולרצוח את עינת באמצעות קת הרובה. יעל נחנקה למוות כשאמה ניסתה להסוות אותה במטרה למנוע ממקום מחבואם להיחשף.
"באותו לילה אמא שלי שמעה יריות והעירה את אבא שלי", משחזר הובל מתוך העדויות של הוריו, "הוא ישר מזנק מהמיטה כי הוא בכיתת כוננות של פעם. הוא לוקח אפוד ורובה והיא אומרת לו: 'אל תצא', אבל הוא יוצא. אמא שלי לוקחת אותי ואת אחותי ושמה אותנו מתחת למיטה. היא לא יודעת מה לעשות, היא פוחדת פחד מוות. היא מתקשרת לשכנה והיא אומרת לה: 'שימי סיר שמן על הגז ואם מישהו נכנס, תשפכי עליו'. אז היא עומדת ככה שעות עם סיר שמן רותח, ואבא שלי יוצא - הכול קורה בשכונה בעצם".
אביו של הובל ושלושה אנשים נוספים פתחו בירי על הסירה, ואז צפו ברצח המחריד של שני החטופים. "הסיפור לא נגמר מבחינתי", ממשיך הובל, "כי כשאבא שלי חוזר הביתה, אמא שלי מוציאה אותנו מתחת למיטה, והוא בעצם... הולך לעבודה. 'הייתי צריך לפתוח את הנגריה באותו היום'. זה מה שהוא אומר".
כדי לפענח את עלילת הסרט, הובל ביצע שחזור של הערב ההוא עם שני הוריו. בשחזור הקצר, שנעשה השנה, נראים שניהם שכובים במיטה, מגיבים ליריות-הדמה של הובל ומשחזרים את צעדיהם, תוך כדי סערת רגשות או אדישות, תלוי באיזה הורה מדובר. "אבא שלי מתנהג כאילו הוא לא בפוסט-טראומה. בעצם אף אחד במשפחה לא בפוסט-טראומה, כולל אני. הוא אוכל יותר מדי, זה בגלל זה? הוא לא חולם על זה בלילה. אמא שלי לא מייחסת את הפסוריאזיס שלה לזה. אז היא בפוסט-טראומה?".
היא מאוד נסערת בשחזור.
"בדיוק. אבל גם הנסערות שלה היא סוג של הדחקה. אמא שלי מרוקאית כזאת מלודרמטית, קל לה עם רגשות והיא יכולה להחצין אותם, אבל אני לא יודע כמה היא נוכחת או מכירה בהם. ואבא שלי (מחקה אותו): 'לא קרה כלום, הכול בסדר'. אני מתקשר אליו מכרתים כי יש חדירת מחבלים בנהריה. אני אומר לו: 'אבא, כנס מהר לממ"ד, איפה אמא? קח את האקדח!'. והוא: 'אין פה כלום. נו ספר, איך כרתים?'".
מה ניסית להשיג עם השחזור הזה?
"בעיקר איפה זה נשאר. איפה במשפחתיות וב-DNA ובגוף שלי זה נשאר. האם אני לא יודע שיש לי משהו שהולך איתי כל הזמן אבל לא נגעתי בו אף פעם? אני לא יודע מה יקרה עכשיו לחטופים, למשל. מה זה אומר להמשיך לחיות מפה? אני מסתכל על ההורים שלי וזה נראה יחסית סבבה. וזה מוזר, כי אם זה סבבה - זה גם לא סבבה. השכנה שלך נרצחה! ראית ילדה שמישהו מנפץ לה את הראש, איך זה יכול להיות שאתה בסדר? אני לא מצליח להבין את זה. אני מדבר עם פסיכולוגים ואני יודע שלא כל לוחם בצבא או מי שיוצא מאירוע מייצר פוסט-טראומה. אם מתווכים לך את זה נכון אז אין, אבל אולי עדיף שתהיה, כדי שלא ננרמל את החרא הזה?".
זה נשמע כמו חומר לדוקו.
"אני לא דוקומנטריסט, אני לא כל כך אוהב את המדיום הזה, אבל אני רוצה לקחת את ההורים שלי שישחקו ומתוך הדבר הזה לבנות איזה מהלך ששואל את השאלות באופן עלילתי. לא יומן אישי על האירוע או תהיות פילוסופיות, אלא למצוא עלילה. אני אמביוולנטי לגבי איזו מסקנה אפשר להוציא מהחרא הזה. אני לא פרימו לוי. מה המסקנה של סיפורי הזוועה מ-7 באוקטובר? יש בן אדם אמיץ שמת, יש אמיץ שחי, יש פחדן שמת ויש פחדן שחי. יש מישהו שנרדם תוך כדי שירו עליו - וניצל, ויש מי שמזנק וניצל גם. אתה לא מצליח להבין, אי אפשר לעשות בזה סדר.
7 צפייה בגלריה
מה המסקנה מסיפורי הזוועה שהתרחשו ביום הזה? מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר
(צילום: REUTERS/Mohammed Fayq Abu Mostafa)
"סיפור, פורמט עלילתי, הוא מנגנון שהמטרה שלו היא משמעות, ואי אפשר לחלץ משמעות מהחרא הזה, חוץ מלספר את הסיפור ולהגיד: 'יהיה בסדר כי אנחנו בני אדם ורוח האדם אולי תנצח'. אתה אומר: 'על מה אתה מדבר? הרגע ראיתי איך היא מפסידה למפלצות אדם'. זה מאוד מבלבל אותי, ואני מקווה שאני אצליח לעבד את זה כך שלפחות אני אצליח לשאול את השאלה הקוהרנטית".
"זה שיש בכלל דיון על החטופים זה חולה, פסיכי, שזאת שאלה בכלל"
את הערב ההוא הצליח הובל לשחזר רק מתוך התיאורים של הוריו ולא מהזיכרון האישי שלו, אבל נוכח אירועי 7 באוקטובר הוא מאמין שלמרות הדמיון המסוים בהתרחשויות, החוסן הנפשי הנוכחי של הקולקטיב הישראלי הרבה פחות נוכח. "הם יכלו לספר לעצמם מה קורה", הוא מסביר. "משהו בישראליות, בסיפור הישראלי, היה יותר מוברג. כלומר זה הגורל שלנו באופן כלשהו, אנחנו יודעים למה אנחנו פה. אבא שלי אומר: 'אני בסך הכול חייל, עשיתי מה שהייתי צריך לעשות'. לא היה העניין שהוא בא ואומר: 'אנחנו רוצים לחיות חיים נורמלים, למה העניין הזה לא נפתר כבר?'. מה זה חיים נורמליים? אנחנו באנו מהשואה, מה אתה רוצה עכשיו. אם יש לך תפקיד בעדר, במובן החיובי, יותר קל לעבד את הזוועות האלו. אבל כשאתה מנותק מהעדר ולא מרגיש חלק ממנו, אז הדבר הזה יותר מפחיד. ואני חושב שזה חלק ממה שקורה היום".
איך חווית את השחזור?
"למזלי ההורים שלי מכירים את השגיונות שלי. כשאני מדבר עם אבא שלי הוא ישר מקשקש או מתחיל לריב איתי על פוליטיקה, כן ביבי לא ביבי. הוא ימני עם דעות כאלה שאי אפשר להתווכח איתן, וזה מהר מאוד הופך לשיח האשמות. אי אפשר לדבר איתו על רגשות. אבל ברגע שאני שם מצלמה הוא יותר מרצה, יותר מסכים לדבר ובאמת לא מבין מה אני רוצה ממנו. 'עשיתי מה שצריך. מה אני מרגיש? כלום'. הוא בתוך הממ"ד ויש טילים. 'אבא, מה העניינים?' -'הכול סטנדרטי'. הוא לקח את זה מרפי רשף. 'על מה אתה מדבר? רצחו היום שישה אנשים'. אבל מצד שני, אני יודע שהוא כואב את זה נורא".
איך הוא הגיב ל"מנתק המים"?
"שם הוא התרגש מאוד. קודם כל, כשהיינו בוונציה הייתה לו גאווה מאוד גדולה - לא על הסרט, אלא על זה שהכירו בדבר שהוא עשה. ובעקבות זה הוא דיבר בכנסת והתראיין ברדיו. זה אותו דבר, בן אדם שעבד בעולב של העולב, ניתק מים והיה התליין של השכונה ובו זמנית היה עני בעצמו, הרביצו לו וצעקו עליו וקיללו אותו, ואז הוא קיבל הכרה פה, וגם בוונציה. בכל זאת, 2,000 איש באולם הכי טוב בעולם, כמו שאלוהים התכוון שיראו קולנוע. ומשה איבגי משחק אותך, מה רע? היום זה אולי קצת רע אבל אז זאת הייתה מתנה".
הסיפור של סמדר הרן מאוד דומה ל-7 באוקטובר.
"לא לא!", הוא נזעק, " כי עכשיו קרו 200 כאלה. וזה מה שפוצץ לי את המוח. סמדר הרן זה דבר נורא אבל זה קטן. עכשיו קרו 200! זה מטורף. שי לי עטרי עם הבן זוג שלה, הקולנוען המקסים יהב וינר שהיה סטודנט שלי. סמדר הרן אחד לאחד, הוא קופץ מהחלון והיא בורחת. אלה אנשים שאנחנו מכירים. הבדואי מרפיח, אבא לתשעה ילדים שנוסע עם אשתו בהיריון בחודש חמישי לחממות בניר עוז, ובדרך עוברות הנוחבות ורוצחים את האישה שלו מול העיניים שלו כשהתינוק באוטו. הוא לוקח את התינוק ובורח לתוך שדה ומוצא שם ארון, והם באים אחריו והוא שמונה שעות בתוך ארון. הם מגיעים למצב שהצבא מגיע והמחבלים נשענים על הארון ושומעים את התינוק, מתפתח קרב. אלה סיוטים. ואת רואה את האיש האצילי הזה אחרי שאיבד את עולמו, זה כאב שאי אפשר להכיל אותו. לפעמים מרגיש שאנשים עושים הכול כדי לא להרגיש את הכאב. וזה מכעיס אותי ממש. שאנשים לא מוכנים".
אתה הולך פנימה, בניגוד להורים שלך.
"כשיש ילד שצורח ואתה מתעלם מהצרחות שלו, איזו שריטה אתה מייצר? אתה יכול לייצר בן אדם משוגע. אז אנשים פה צורחים. ואף אחד לא מתייחס אליהם".
עוד מוקדם לדבר על פוסט-טראומה, אבל מה לדעתך 7 באוקטובר עשה לנו כחברה?
"אני חושב שאנחנו במלחמת אזרחים בכל החזיתות. אני חושב שצריך להכיר בזה. יש פה מאבק משמעותי בין שמרנות לליברליות, זאת המלחמה שמתקיימת כרגע, והצד הליברלי שאני תומך בו נמצא בהתגוננות. יש לזה כבר ביטויים פיזיים. 7 באוקטובר הציף את זה. בעיניי, זה שיש בכלל דיון על החטופים זה חולה, פסיכי, שזאת שאלה בכלל. אני לא מצליח להבין את זה. ואנחנו מנרמלים את זה איכשהו".
7 צפייה בגלריה
איך זו אפילו שאלה? תיעוד חטיפת התצפיתניות לירי אלבג, קרינה ארייב, אגם ברגר, דניאלה גלבוע ונעמה לוי מבסיס נחל עוז
אז מה צריך, אחדות?
"אני חושב שהיום האחדות משמשת לאלחוש. היא באה מהצד שמבקש לפרק אותנו. אני מכיר בעובדה שאנחנו במלחמה ובהתפוררות, וחשוב להכיר בעובדה הזאת כדי לצאת משם לייצור תוכנית פעולה. צריך להיפרד מהרעיון של מדינה נורמלית, אנחנו כבר לא שם, ועכשיו - מה עושים?".
