ג'וני גולדשטיין אף פעם לא ישכח את הפעם הראשונה שהשמיעו אותו ברדיו. "אני זוכר את זה טוב מאוד, הייתי בן 12", מספר המפיק המוזיקלי. "הדג נחש התארחו בתוכנית 'עסק שחור' עם לירון תאני וגורי אלפי, והשמיעו שיר שלי בפעם הראשונה ("ג'וני הקטן", ע"ט). הייתה לי את החוויה הזו מחדש כשאני פה". כשהוא אומר פה, אגב, הוא מתכוון לאמריקה. בריאיון זום עם ynet שהוא מקיים מהאולפן שממוקם בביתו שטוף השמש בלוס אנג'לס, קליפורניה, גולדשטיין משחזר את ההתרגשות הראשונית ברחובות של עיר הכוכבים. "הלכנו לקניון והבת שלי אמרה 'אבא, השיר שלך!'. הסתובבנו בסנטה מוניקה ושלוש פעמים השמיעו שירים שונים שלי. זה היה מוזר, קצת אחרת, וזה כיף".
אפילו שהוא חי את התעשייה הכי מקרוב והכי בגדול - גולדשטיין בן ה-32 עדיין לא לגמרי התרגל. כבר בשיר הראשון שלו שהוקלט לפני 20 שנה, הוא ידע בדיוק לאן הוא מכוון כששר "אני ג'וני הקטן, אתם עוד תשמעו ממני, אני אכבוש את העולם, אני אככב ב-MTV". את ערוץ המוזיקה החליף מאז הטיקטוק, הקטן גדל וכיום מככב שם בענק כשהוא עובד עם האמנים הגדולים: מדייויד גטה, דרך וויל איי אם והבלאק אייד פיז, כותב להיטים ל"מהיר ועצבני", וגם לפורמולה 1, ואחד השירים המובילים בתקופה האחרונה - Players של הראפרית-זמרת הצעירה קוי לריי, שגולדשטיין חתום על הפקתו (כמו גם על אלבום הבכורה שלה שמכה גלים), קיבל מעמד פלטינה בארצות הברית, נכנס למצעדים ברחבי העולם ולטופ 10 היוקרתי של מגזין המוזיקה האמריקני "בילבורד", שם הוא גם מככב ברשימת מפיקי ההיפ-הופ היוקרתית.
כשעבדת על Players עם קוי לריי, ידעת שיש לך להיט בינלאומי?
"ידעתי שהביט הזה הוא מיוחד, ושאני צריך למצוא לו את המקום הנכון. היינו באולפן בלוס אנג'לס, והשמעתי לה כמה דברים חמים וכל מיני ביטים. היו כמה שהיא הגיבה אליהם, אבל כשהגעתי לביט הזה קוי אמרה 'אוקיי, תנגן את זה', והיא התחילה לעשות עליו פריסטייל. וזה היה סוג של טייק ראשון שכל הבסיס של השיר היה כבר בפנים. היה שם המון מהאנרגיה שהיה צריך".
בשיר הזה סמפלת את The Message של גראנד מאסטר פלאש והפיוריוס פייב. אתה אוהב להשתמש בשיטה הזאת?
"אני בא מהיפ-הופ, וסמפלים זה הדבר הכי ראשוני בהיפ-הופ - אתה מחבר משהו אחד עם דבר אחר וקורה משהו חדש. זה נורא מעניין כי The Message זה שיר שכבר היו לו כמה גלגולים - היה את השיר המקורי (שייצא ב-1982, ע"ט) וגם בניינטיז, ואחר כך אייס קיוב עשה שיר ופאף דאדי גם. בדרך כלל זה גלים של 20 שנה, אבל היום הגלים מתקצרים ממש. קחי לדוגמה את ג'ק הארלו עם הסמפול של פרגי (בשיר First Class, ע"ט), שזה אפילו יותר קצר. הרגשתי שיכולים לקרות עוד גלים ושעכשיו זה רגע נכון".
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
יש מבחינתך שירים שאסור לגעת בהם לטובת סמפולים?
"אין דבר כזה 'קדוש'. שלא לדבר על זה שב-My Body (של קוי לריי, ע"ט) לקחנו את It's My Party והפכנו אותו ל-It's my body, I could fuck who I want to. בסוף זה עניין של טעם ואיך לעשות את זה נכון. גם בשיר שפותח את האלבום שלה, Bitch Girl, רציתי למצוא משהו שיהיה שונה ואחר. והשיר הזה זה ה-דבר, זה האסנס של מה שאנחנו עושים באלבום הזה - כן, היא אחרת וזה החוזק שלה. אני לא זוכר ששמעתי ראפרית כזאת וידעתי שזה הולך להפוך את כולם".
בביקורת שעלתה במגזין "פיצ'פורק" האמריקני בחרו דווקא לסקול את ריבוי הסמפלים באלבום של לרוי, בהם Man's World של ג'יימס בראון ו-Pump Up The Jam של טכנוטרוניקס. "למזלי, בגלל שאני בביזנס הזה מגיל 12, גם כשהביקורות טובות וגם כשהן רעות אני לוקח אותן בערבון מוגבל".
"דייויד גטה זה אחד האנשים הכי צנועים ונחמדים שפגשתי"
ההצלחה הענקית של קוי לריי הלהיבה לא רק את גולדשטיין או את הקהל, אלא גם די ג'יי ומפיק בעל שם בינלאומי שהפך לקולגה וחבר, שביקש להביע את הערכתו לגולדשטיין. "כמה ימים לפני שסיימנו את האלבום קיבלתי הודעה מדייויד גטה שכתב לי, 'איך אני שמח בשבילך! לא מאמין שאתה עשית את זה'. זו הודעה שמאוד ריגשה אותי והיה לי כיף לקבל אותה. ואז הוא התקשר אליי ואמר שהוא רוצה לעשות רמיקס ל-Players. כשהגענו למיאמי הוא השמיע לנו אותו ועפנו שם באוויר".
אותו הביקור הספונטני במיאמי הפך לעבודה משותפת של השניים על האלבום של הזמרת הצעירה. "היה חיבור מטורף. כל הסשנים האלה היו כמו איזה סרט - סיימנו להקליט בחמש בבוקר, ואז בבוקר אי אפשר לישון מהאופוריה של מה שעשינו, אז נכנסים ועובדים גם למחרת. זה היה מטורף. ככה יצא שעשינו יחד שלושה שירים באלבום".
החיבור החזק הזה ביניכם מייצג את החוויה הכוללת שלך כמפיק?
"יש פה חוויות מכל הסוגים. אנשים כמו דייויד אין הרבה. זה אחד האנשים הכי צנועים ונחמדים שאי פעם פגשתי בחיים שלי, ביחד עם זה שהוא אחד הכוכבים הכי גדולים ומצליחים בעולם. החיבור בינינו הוא מאוד מיוחד כי אנחנו מצליחים לעבוד ולא צריכים לדבר".
שני מפיקים על אותה קונסולה, זה נשמע לא פשוט.
"לכולנו יש אגו, אבל כשיודעים לנתב את האגו למקום חיובי אז לעבוד ביחד זה הכי קל שיש. זה כל הכיף, גם במוזיקה. להיפך - לעבוד לבד זה קשה. בסוף אנחנו פה בשביל לחוות ביחד, כמו שלשבת לאכול לבד זה לא כיף. אם אני לבד אני תמיד אוכל גרוע. באיזשהו מקום זה אותו הדבר להיות לבד באולפן. כשאתה ביחד עם חברים שלך וכשאתה יוצר ממקום כזה טוב - אין יותר כיף מזה".
בשלב זה, לגולדשטיין יש קריירה שנפרשת כבר על פני 20 שנה, ומלבד רשימת הקרדיטים שמתארכת מעבר לים, גם בארץ הוא הותיר את חותמו על הסצנה. בתחילת העשור השני של שנות ה-2000 הוביל לצד עברי לידר את הרכב האלקטרו-פופ TYP, ובין להיטי הענק שהפיק נמצאים "זוט עני" של אלה לי, "לא יוצא למסיבות" ו"דיבור נגוע" של מרגי, "פרצופים" של עומר אדם, "מתגעגעת" של נתן גושן ועוד רבים וטובים.
אבל הכישרון שלו הצליח לפרוץ גם את גבולות המדינה, וגולדשטיין פיתח קשרים והשיג הפקות מעבר לים כך שבשנים האחרונות - לפני שהשלים את המעבר - מצא את עצמו עובד מול לקוחות בארצות הברית כשהוא בכלל חי במכמורת. "במשך ארבע שנים חייתי בשעון הפוך לגמרי. מ-19:00 בערב עד 5:00 בבוקר. ברגע שהקורונה נגמרה התחלתי לעשות לכאן נסיעות, אבל זה התחיל להיות קשה והבנו שלא נוכל להמשיך ככה הרבה זמן", הוא מעיד.
6 צפייה בגלריה
"כשיודעים לנתב את האגו למקום חיובי אז לעבוד ביחד זה הכי קל שיש". ג'וני גולדשטיין, דייויד גטה וקוי לריי באולפן
(צילום: אוסף פרטי)
לטובת הקריירה שפרחה, גולדשטיין ומשפחת - אשתו ענת, מעצבת בהשכלתה, והילדים - יולי (6) ואדם (3), העתיקו את מקום מגוריהם לצידו השני של העולם לפני מספר חודשים. "אנחנו מאוד-מאוד משפחתיים ובארץ גרנו דקה הליכה מאחותי ומהאחייניות שלי, וזו הייתה החלטה קשה מהבחינה הזאת. אבל מהבחינה המקצועית כבר לא היה אפשר למשוך את זה. זה היה ברור שפשוט אין דרך אחרת". כיום גולדשטיין חתום במקביל גם בסוני וגם ב-APG, ויש צוות גדול שיוצר עבורו כל הזדמנויות ושיתופי פעולה. "אני כל הזמן בסשנים פה עם הרבה אמנים מרגשים - חלקם מאוד גדולים, וחלקם דקה לפני שהם פורצים. זו תקופה מרגשת במוזיקה. יש איזו מיידיות כזאת, והאופציות של שיר להתפוצצות הן מאוד רחבות".
בעולם ששירים מתפוצצים כל יום בטיקטוק - כמפיק, מה מערכת היחסים שלך עם עולם הסושיאל?
"אין לי מערכת יחסים עם הסושיאל מדיה בכלל", הוא צוחק. "כל הרעיון של הטיקטוק הוא שהקשב שלנו כבני אדם הולך ומצטמצם. שירים הפכו יותר קצרים מהרבה סיבות, בעיקר ספינס - אם אתה שומע פזמון מעט פעמים אתה תרצה לשמוע את השיר שוב. אנחנו חיים בעידן של סטרימינג. פעם קנית את האלבום וזהו, היום כל פליי הוא רלוונטי וכשאת שומעת שיר ואת שבעה ממנו - אז לא תעשי פליי שוב. וככל שהשיר קצר יותר, אנשים נוטים לעשות יותר פליי. טיקטוק תופס אותך ב-16 שניות, זה לא שיש לי בעיה בעולם הזה. אני מחפש השראה בכל דבר שמגיע אליי, איפה שאני נתקל בה - אני לוקח אותה".
כמי שראה את העולם הזה משתנה, ואפילו הספיק לשפוט בעבר בתוכנית ריאליטי מוזיקלית ("הלהקה 2", "להיות זמרת"), אתה בעד הכיוון שהעולם הולך אליו?
"אני לגמרי זורם עם זה, כי זה מה שיש. אני לא חושב שיש נכון או לא נכון. בתפיסה הגדולה שום דבר מהותי לא השתנה. כל עוד יש מקום לאמנים חדשים להגיע, ויש מקום לאמנים גדולים לעשות דברים גדולים, אז זה הדבר העיקרי והכול בסדר".
היום גם הרבה אנשים יגידו שהאלבום מת, ובכל זאת הנה אתה בא ועושה אלבום קלאסי.
"אלבומים מעולם לא מתו. היה רגע שלא היה ברור איך נכון לעשות את הדבר הזה, אבל להתעלם מאלבומים זה רעיון שאף פעם לא היה חכם. עבור אמנים שנולדו לתוך הרגע הזה, שלא היה ברור אם שווה לעבוד על אלבום, זה היה מאוד מבלבל. אבל אלבום מעולם לא היה מיועד לכל הקהל. ככל שהאמן יותר גדול - האלבום יותר מצליח, והסינגלים עושים את העבודה מסחרית. אלבומים זה דבר חשוב כי אתה יכול להעביר סיפור יותר גדול, להגיע לעומקים גדולים יותר, מוזיקלית וטקסטואלית".
"זה שלשיר יש סמפול טוב לא מבטיח שהוא יצליח"
כמי שמבלה שעות על גבי שעות באולפן, גולדשטיין מבין שהאחוז של השירים שכן תפס והפך ללהיטים הוא נמוך מכמות העבודה שמושקעת בטוטאל והשירים שלא מגיעים למצעדים. "אני חושב שלנתח למה שירים מסוימים לא תפסו זה דבר בלתי אפשרי. לדוגמה, Die for You של דה וויקנד (שיצא ב-2017, ע"ט) רק עכשיו מתפוצץ. גם למיילי סיירוס יש שיר כזה".
6 צפייה בגלריה
"יש לה את ההזדמנות ואני מאוד מאמין שהיא תוכל לעשות את זה, זה רק עניין של זמן". נועה קירל
(צילום: טל שחר)
גם נועה קירל סמפלה את הקלאסיקה Mr. Sandman בסינגל הבכורה הבינלאומי - Please Don't Suck, אבל השיר לא זכה להצלחה שייחלו לה.
"להוציא שיר לרדיו בארצות הברית זה עלויות מטורפות, מאות אלפי דולרים. זה לוקח זמן, וגם אז שום דבר לא מובטח. זה לא כמו בארץ. יש שירים נורא טובים שמתפספסים, וזה שיש שם סמפול טוב או שהוא כתוב מעולה לא מעיד כלום, זה לא מבטיח שהוא יצליח. אין לזה תשובה. בהקשר של נועה יש לה את ההזדמנות ואני מאוד מאמין שהיא תוכל לעשות את זה, זה רק עניין של זמן".
אחד מדמויות המפתח שגולדשטיין עובד איתו צמוד כבר שנים הוא לא אחר מוויל איי אם, הפרונטמן של בלאק אייד פיז ומפיק מוזיקלי מבוקש בעצמו. השניים הכירו לפני כשבע שנים במחנה כתיבה מוזיקלי בצרפת - כיפי כמו שזה נשמע, מדובר בסוג של ריטריט יצירתי שמאגד מוזיקאים לכתיבה מרוכזת ואינטנסיבית. "פגשתי אותו שם והחלפנו טלפונים, ובקורונה עבדנו על דברים יחד מרחוק", גולדשטיין אומר. "אנחנו עובדים רצוף כבר ארבע שנים ומאוד אוהבים לעבוד ביחד וגם עובדים ממש טוב. הוא אחד האנשים הכי קרובים אליי ושאני הכי מעריך, הוא גם חבר וגם מנטור. זה כיף ליצור ככה ביחד".
חלק מהעבודה המשותפת והמוצלחת הולידה גם את פסקול הביוגרפיה הקולנועית של ארית'ה פרנקלין, "ריספקט" בכיכובה של ג'ניפר הדסון, שעליו השניים קיבלו מועמדות לגראמי, גם את האלבום השמיני של בלאק אייד פיז וגם את השיר The Formula שמלווה את מרוצי הפורמולה 1, ומופיע בזמן התחרות כחלק מהניקוד. "אני חובב פורמולה 1 וגם אבא שלי", הוא צוחק, "תוך כדי צילמתי לאבא שלי את הטלוויזיה - 'אבא, אתה רואה? השמיעו את השיר!'. הוא גם חובב בייסבול ונשאר ער כדי לראות את הליגה. הכי מצחיק שבמקביל שיר הנושא של ליגת הבייסבול זה שיר שעשיתי עם פלו ריידה, אז שלחתי לו גם בהתלהבות".
בימים אלה נפוצו שמועות בצהובונים מעבר לים שוויל איי אם עובד על שיתוף פעולה מוזיקלי חדש עם לא אחרת מבריטני ספירס, אחרי שזכו יחד להצלחה אדירה עם הלהיט Scream and Shout, שיצא לפני כעשור. כשאני שואלת את גולדשטיין לגבי ההיכרות שלו עם הפרויקט הוא עונה בתמציתיות - "אני משתדל לא להגיב על שמועות", ולא מרחיב על כך עוד.
כשהוא מדלג בין פרויקט לפרויקט, גולדשטיין מעיד שעל אף שהתחום מצריך סבלנות רבה בהמתנה לחומרים שיצאו החוצה - הוא דואג גם לספור לעצמו הצלחות במסע האינטנסיבי והמרגש הזה. "כמו בספורט, גביעים זה דבר נחמד. כשאני עובד על משהו ואז צריך לחכות, זו תחושה מאוד מוזרה - ולפעמים צריך לחכות הרבה. אז אני הבנתי שצריך ליהנות מהניצחונות. כמו חנות מזכרות של עצמך לדברים שעבדת עליהם מאוד קשה. זה ממש חלום, הזוי. קודם כל להיות מקום ראשון במצעד מפיקי הראפ בארצות הברית במשך 10 שבועות זה הזייה. זה מביא תשומת לב מאוד נעימה. וגם היה רגע ש-Players היה מקום תשיעי במצעד 100 הלהיטים, טיילור סוויפט ואני נלחמנו על הספוט".
היא נלחמת שם עם הספוטים של כולם, הא?
"לגמרי", הוא צוחק.
גם בארץ התעשייה של ההפקה המוזיקלית התרחבה מאוד בשנים האחרונות, כשיש הרבה יותר אפשרויות עבור מפיקים מאשר בעבר. מה היית מייעץ למי שנמצא בתחילת הדרך?
"להתרכז במה שאתה הכי טוב בו. בישראל אתה חייב לעשות הכול מהכול כדי כמעט לשרוד, ויש בזה משהו קצת מבלבל. כי אתה לא תמיד טוב בהכול. ככל שאתה מבין במה אתה צריך להתמקצע - ככה סיכויי ההצלחה שלך גוברים. לחפש את הדבר שאתה הכי טוב ולשים בו גז. בסוף הביזנס הזה זה עניין של עבודה קשה, כישרון ומזל. אם אין אחד מהם הלך עליך".
היית אומר שהיום אתה נהנה מההצלחה שלך?
"אני לגמרי מנסה ליהנות מכל רגע. הרבה פעמים ההנאה מגיעה דווקא מהדברים האחרים - בסופ"ש היה למשל רגע מיוחד עם הילדים שלי, ההנאה היא לאו דווקא להגיע לנאמבר וואן. אני משתדל כמה שיותר ליהנות מהחיים, ומצד שני יש בי רעב לעבודה שהוא לא נגמר. אני חושב שזה חלק מהמנגנון הטבעי שלי, לעבוד המון וקשה ולא לעצור".
