נפתח דווקא בספוילר: בחצי גמר מונדיאל 2014 שנערך בברזיל, הובסה הנבחרת המקומית 7:1 על-ידי נבחרת גרמניה. הפרט הזה, שאפילו מי שאינם מכורי גביע העולם בכדורגל זוכרים אותו היטב, מהווה את שיאו של הסרט הישראלי-ברזילאי, "ברזיל אהובתי", שמתרחש באצטדיון שבו מתנהל המשחק הגורלי ההוא, ושבעקבותיו נגוזו חלומות הנבחרת המצליחה בעולם לזכות בגביע בפעם השישית בתולדותיה.
ברזיל אהובתי
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
המשחק הזה, שאליו נשואות עיניהם של גבר כושל, בנו שבז לו ואביו שאינו מעריך אותו, הוא מטרת המסע המשפחתי שבסופו, איך אפשר לא, ייושרו כל ההדורים ויימחקו משקעי העבר. לא משהו שלא ראינו בסרטים רבים דוגמתו, אבל בזכות צוות שחקנים חינני ובימוי שאינו לוחץ במידה יתרה על הרגשות - התוצאה חביבה בהחלט.
סרטו של חורחה גורביץ', צלם מצוין ("חימו מלך ירושלים" של עמוס גוטמן, והסרט הקצר ועטור השבחים "סרט לילה" של גור הלר) שהפך לבמאי (ב-1997 הוא ביים את הדרמה הקצרה והמוערכת "המקלחת" בכיכובם של מוני מושונוב ויוסי ידין) - הוא סרט 'פיל-גוד' כהלכתו. הסרט שצולם ברובו בברזיל בעוד חלק מהסצנות אף צולמו במהלך התחרויות ב-2014, מציע דרמה רגשית מהסוג המוכר לנו מ"אבא גנוב". ולא, הדברים אינם נאמרים בגנותו. אבל זה רק מבהיר עד כמה הסרט עושה שימוש בכמה תנאים בסיסיים ביותר כדי לרצות את צופיו, וקל מאוד להבחין במנגנונים הדרמטיים והאסתטיים האלה.
3 צפייה בגלריה
צוות שחקנים חינני ובימוי שאינו לוחץ במידה יתרה על הרגשות. מתוך "ברזיל אהובתי"
(צילום: Rachel Tanugi Ribas)
האב (אסף גולדשטיין), שכל מיזם שבו הוא נוגע מועד לכישלון, נוסע עם בנו המתנכר בן ה-11 (רותם ברנע) ועם אביו הזקוק לניתוח לב (השחקן הברזילאי אנטוניו פטרין), למסע בברזיל בעקבות המונדיאל. הבן כך מתברר, שונא כדורגל, עניין תסריטאי שנועד להראות את הריחוק בינו לבין אביו, מה גם שעם סבו אין לו קשר מי-יודע-מה. הסב רוכש את כרטיסי הטיסה לברזיל לבנו ונכדו, רגע אחרי שהוא מתבשר בקשר למצבו הרפואי המייאש, וזאת כדי להגשים את חלומו. המסע הזה יחשוף בפנינו את הקשר הטעון בין שלושת הדורות ואת מקורו בטרגדיה משפחתית בברזיל. בהחלט לא משהו שלא ראינו קודם, אבל הפעם הוא מוגש בשילוב מוצלח של סימפטיה וארץ טרופית יפה.
3 צפייה בגלריה
סרט שעוסק במקום שבו ההתמכרות לכדורגל הופכת להרסנית. מתוך "ברזיל אהובתי"
(צילום: Rachel Tanugi Ribas)
אבל זו גם בעייתו של "ברזיל אהובתי", שאת תסריטו כתבו גורביץ' וחגי ליפשיץ. קשה לומר שההתרגשות העולמית סביב המשחקים מפעמת בו. ישנן אמנם סצנות לא מעטות שבהן אנו רואים עד כמה הסב מכור למשחקים - הוא קונה כרטיסים למשחקים באלפי דולרים בשוק השחור, ומשקיע את כל חסכונותיו בנסיעה - אבל סיבת המסע המשפחתי לרגעים נדמית פשוט מאולצת. כאוהדים שרופים של הסלסאו, יש בסב ובנו משהו כבוי, נטול חדווה של ממש. גם סיפור המשנה שהודבק לסרט לא ממש עובד. בסיפור זה גרושתו של האב (הדס קלדרון), נוסעת לברזיל גם היא עם מאהבה הגרמני, שהוא גם הבוס שלה ברשת המלונות שהיא עובדת בה (לא בחירה תסריטאית נעימה במיוחד), המאהב רוצה כמובן לחזות בניצחונה של נבחרת גרמניה - וכמובן שכולם נפגשים באקראי, במקום שבו אפשר להניח שהסבירות שפגישה כזו אכן תתרחש שואפת לאפס.
כדורגל בצד, דווקא הסצנות בהן הסב פוגש את אחותו ומשפחתה בברזיל הן האפקטיביות ביותר בסרט. אולי זאת משום שהמפגש הזה מקרב בין השניים בדרכים לא צפויות, והוא כולל גילוי שמעניק מידה של מורכבות ועומק למערכת היחסים שבין הסב, בנו ונכדו. ואולי זה פשוט משום שאנטוניו פטרין הוא שחקן סימפטי מאוד (אף כי העברית המעטה שבפיו נשמעת לנו מלאכותית, כמקובל בקופרודוקציות שבהן שחקנים זרים נדרשים לדבר בשפתנו), ודמותו כתובה טוב יותר מיתר הדמויות בסרט.
3 צפייה בגלריה
נדרש לכדורגל כמטפורה ליחסים משפחתיים ופחות כסיפור של תשוקה. מתוך "ברזיל אהובתי"
(צילום: Rachel Tanugi Ribas)
"ברזיל אהובתי" עוסק במקום שבו ההתמכרות לכדורגל הופכת להרסנית, שבו ההערצה לנבחרת הלאומית חשובה יותר מהמשפחה, ושבו אבהות מחלחלת כרעל בין הדורות. להבדיל משלל סרטים בריטיים שעסקו באובססיה למשחק כמו "אהבה על הדשא" (1997) או "שחקי אותה כמו בקהאם" (2002) - סרטו של גורביץ' נדרש לכדורגל כמטפורה ליחסים משפחתיים ופחות כסיפור של תשוקה. בסרטים הבריטיים שצוינו כאן, וברבים אחרים, הדגש הוא על ניסיון לפשר בין הכדורגל לבין האהבה או המסורת הניצבות כמכשול בפני האוהד/ת הפנאטי/ת. "ברזיל אהובתי", בחלקיו הטובים, מציג את צדה האפל של האהדה הזו, את התהליך שבו אוהד הופך לאובד. יש בזה משהו דידקטי, ללא ספק, אבל על הסרט שורה נעימות כזו, כך שלצופים לא אכפת.
