חידה קולנועית למיטיבי-לכת: מה הסרט הכי מצליח שיצא לאקרנים בשנת 1988? לא זה לא "מי מפחד מרוג'ר ראביט", הלהיט הנפלא לכל המשפחה ששילב אנימציה ופילם נואר באופן מושלם. זה גם לא "ביג" או "תאומים" שנהנו מכוכבים כמו טום הנקס ושוורצנגר בדרך למקום מכובד בעשירייה הפותחת. זה אפילו לא "מת לחיות" ששינה את ז'אנר האקשן והלחים לתוכו את ברוס וויליס. התשובה: "איש הגשם". כן, דרמת המסע המינורית - שבהמשך גם זכתה באוסקר - עם דסטין הופמן וטום קרוז (שהיה אמנם כוכב עולה אבל לא "טום קרוז") היא שמלכה בקופות בדמדומי האייטיז, עם דירוג "למבוגרים" בארצות הברית שהיום אף סרט מתקרב אליו (אלא אם מדובר ב"דדפול" שזה הקטע שלו). וזה קרה גם בלי שום ספר מיתולוגי ברקע או קהל יעד מובנה. פשוט תסריט מצוין, בימוי זורם של בארי לוינסון וכמובן משחק משובח, הספיקו להביא עשרות מיליוני צופים לקולנוע. ברשימת עשרת הסרטים המצליחים באותה שנה מצוי בדיוק המשכון אחד: "קרוקודיל דאנדי 2".
עוד המשכון. "מואנה 2" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
עוד חידה: מה הסרט הקופתי לשנת 1994, בדיוק לפני 30 שנה? כאן התשובה קלה יותר, אבל רק בדיעבד: "פורסט גאמפ", עם 330 מיליון דולר בקופות בארצות הברית לבדה. הסרט אמנם מבוסס על ספר, אבל חוץ מזה מדובר כמעט באותו סיפור כמו "איש הגשם" - סיפור מחמם-לב על אדם עם קושי שכלי, שמתרחש על רקע הנופים של אמריקה וסוחט את הלב בזכות תסריט מלא רגעים זכורים וכמובן, הופעה של פנומן בתפקיד הראשי. וגם הוא זכה באוסקר. רשימת עשרת הסרטים המכניסים בקופות באותה שנה - שכוללת קלאסיקות כ"מלך האריות" ו"ספרות זולה" מצד אחד וסרטים נשכחים ודביליים כ"סנטה קלאוס" מצד שני, ובין לבין הרבה סרטים מהנים כמו "המסכה", "טיפשים בלי הפסקה" ו"שקרים אמיתיים" - מציגה גם מספר עגול במיוחד של סרטי המשך. אפס.
לפני כשבוע וחצי, עיתוני התעשייה חגגו מספר עגול נוסף: עשר. זהו מספר סרטי ההמשך בעשיריית הסרטים המכניסים בקופות לשנת 2024, לראשונה אי פעם בהיסטוריה מאז שהחלו לספור בצורה מסודרת את נתוני הקופות של כלל האולפנים ב-1974. ולאור העובדה שלפני שנות ה-70 סרטי המשך היו מצרך נדיר בהרבה מאשר היום, אפשר גם לחתום על תואר "לראשונה בהיסטוריה של הקולנוע". ואלה שמות: "הקול בראש 2" מוביל את הלהקה עם 1.6 מיליארד דולר בקופות. אחריו "דדפול ו-וולברין" (שהוא בעצם "דדפול 3", ומכאן נפסיק להשתמש בשמות המונפצים שנועדו להסוות שמדובר בסיקוולים) עם 1.3 מיליארד, ואז "גנוב על הירח 4", "חולית 2", "גודזילה נגד קונג", "קונג פו פנדה 4", "ונום 3", "ביטלג'וס 2", "בחורים רעים 4", "כוכב הקופים 4". צריך להגיע למקום ה-13 כדי לגלות סרט שהוא לא סיקוול, פריקוול, חידוש או דשדוש - "מרשעת", שייכנס בקרוב לעשירייה.
אז שנת 2024 עדיין לא תיכנס להיסטוריה כראשונה שבה "כול" עשרת הסרטים הם סרטי המשך, רק תשעה, ועדיין מדובר בשיא (עד כה 2015 ו-2022 רשמו 8 סרטי המשך בעשירייה הפותחת). אך לשם השוואה, עד המיליניום, המספר הגבוה ביותר לסרטי המשך בעשירייה עמד על ארבעה בשנה - וגם זה במשורה. המגמה ברורה, שלא לומר זועקת: הקהל הרחב הולך לקולנוע לראות סרטים באולמות, רק אם ראה מתישהו סרט קודם עם אותו שם וקידומת אחרת.
לאן נעלמו הצופים המבוגרים?
הוליווד מאז ומתמיד ממחזרת ומחפשת מאיפה יבוא הלהיט הבא. בתוך כל מפיק מכובד מסתתר מנחם גולן קטן שמחפש את הספר/תופעה/מתקן לונה פארק שממנה יוכל לסחוט להיט, ובשאיפה - סדרת הלהיטים הבאים. "שיר אשיר בגשם" המהולל (1952), למשל, נולד בכלל מהצורך של אולפני MGM לרקוח סרט סביב שירים ישנים שהאולפן אחז בזכויות שלהם שעמדו לפוג. כן, גם השיר בגשם הוא בעצם להיט נשכח משני עשורים לפני שקיבל מתיחת פנים בזכות הריקוד של ג'ין קלי תחת הטיפות. זה שיצא מזה סרט נפלא וקלאסיקה לדורות היה מבחינת האולפן רק בונוס.
מילת הקוד כיום לכך היא IP - Intellectual Property. ובעברית פשוטה: "קניין רוחני". משהו שיש עליו זכויות יוצרים, שאולפנים רכשו בעמל רב או לעיתים ממש קמו סביבם: מארוול, די-סי, מלחמת הכוכבים, הארי פוטר, או כל מגה-ספר או הצגה שהפכו לתופעה. לכן, גם הכללתו של "מרשעת" בעשירייה עוד שבוע-שבועיים היא לא גליק גדול - זו הצגה שהיא להיט ענק מובנה עוד מברודוויי. אז לגבי העשירייה השנה אפשר להגיד שאנחנו במניין של "תשעה המשכונים פרופר ו-IP אחד". אף תסריטאי רעב לא התאמץ במיוחד הפעם.
המשכונים, בבסיס, הם בעצם IP מובנה בתוך השיטה ההוליוודית: יש לאולפנים כבר את הזכויות לדמויות, לעולם, והכי חשוב את הקהל שאוהב אותם עוד לפני שהציץ בפריים מהטריילר. רק כישלון מהדהד של הסרט הקודם, או תג מחיר מוגזם שמבקש כוכב (היום אין כמעט דבר כזה, "מוגזם") יכולים למנוע את הפקתו של המשכון. ולכן לא מפתיע שבחצי המאה האחרונה, ובמיוחד מתחילת עידן הבלוקבאסטרים בשנות ה-80, המשכונים הם חלק מרכזי מהתפריט ההוליוודי. הרי מהו המשכון, אם לא חצי-עבודה ברוב המקרים? לוקחים סרט אהוב מהעבר, עושים לו סיפור המשך שברוב המקרים הוא בעצם רימייק במסווה עם כמה דמויות חדשות ואולי לוקיישן אחר, מחברים את הספרה "2" עם טייטל מתחכם - ויאללה, הקהל בא (ולראיה, כשעושים משהו שונה רדיקלית, כמו ב"ג'וקר 2", הוא לא בא). חובבי קולנוע יודעים לצטט בעל פה את רשימת הסיקוולים שמתעלים על חלק א' - "הסנדק 2", "האימפריה מכה שנית", "שר הטבעות: שיבת המלך", "האביר האפל" - אבל מוצרי הפרימיום האלה הם עדיין היוצא מהכלל שמעיד על הכלל.
7 צפייה בגלריה
חחחחחחח אף אחד לא אהב את הסרט שלי. מתוך "ג'וקר: טירוף בשניים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אין כמובן דבר רע בהמשכון לכשעצמו. במקרים הטובים והנדירים זה כי באמת יש סיבה ועניין לפתח את הסיפור הלאה, לבדוק מה קרה לדמויות אחרי כמה שנים, ובמקרים הבאמת-מוצלחים לסובב את הציפיות ולהביא את הסדרה כולה לגבהים חדשים. נניח, "חזרה לעתיד" כדוגמת-אב לטרילוגיה מושלמת. אבל ברוב המקרים, סיקוולים הם פשוט מוצר קפיטליסטי חכם ומנומק: הוא מציע עוד מאותו דבר, משהו מוכר ומנחם עם דמויות שאנחנו אוהבים ועולם שנמשכנו אליו בחלק א', לצד כמה שינויים קוסמטיים כדי שנרגיש שאנחנו בכל זאת לא משלמים פעמיים על אותו המוצר.
הנקודה היא לא איכות הסרטים: יש ברשימת הסיקוולים המולכים בקופה השנה כמה מוצרים חביבים בהחלט שהושקעו בהם לא מעט לב ונשמה ("דדפול ו-וולברין", "ביטלג'וס ביטלג'וס", ולדעת כמעט כל העולם למעט כותב שורות אלו גם "הקול בראש 2") כשם שיש בעשיריות של לפני 25, 30, ו-35 שנה סרטים איומים או לחילופין נשכחים לחלוטין.
העניין הוא התמהיל. המשכונים היו לאורך כל העשורים האחרונים חלק מכובד מהתפריט הקולנועי, לא כולו. השדרה המרכזית בהוליווד, כך ניכר, פשוט כמעט ולא זוכרת איך לעשות דבר אחר. והצמצום בתמהיל לסרטי המשך מוביל בהכרח גם לצמצום בז'אנרים ובקהלים. העשירייה של 2024, למשל, מצביעה על כך שרק שלושה סוגי קולנוע עדיין מזרימים את הקהל לאולמות: ילדים, קומיקס וסרטי נוסטלגיה לשנות ה-80-90 סטייל "ביטלג'וס 2". לפעמים הם טובים יותר ולפעמים פחות, אבל איפה קומדיות מפגרות למבוגרים שכיכבו בעשיריות סטייל "משתגעים על מרי" ו"לילות טלדגה: הבלדה על ריקי בובי", סרטי העצמה נשית לדודות כמו "מועדון האקסיות", סרטי מלחמה היסטוריים כמו "להציל את טוראי ראיין" או איזה סרט עצמאי כמו "סיפורו של וויל האנטינג" שהתפלק לעשירייה והציג לקהל כוכבים חדשים כמאט דיימון ובן אפלק? בחסות הקורונה, הקהל המבוגר כאילו התפייד מהאולמות, והשאיר את הזירה ריקה לבני 30 מינוס.
זאבים של נייר
שנה שעברה, כשחגגו בעיר הסרטים את תופעת ה"ברבינהיימר" - הציוות המקרי של "ברבי" ו"אופנהיימר" שיצאו בסופ"ש אחד והפכו שניהם ללהיטים - ההלם הגדול לא היה כל כך מ"ברבי", שהוא בסוף סרט IP, מבוסס-מוצר עם יח"צ ענק וקהל מובנה שבא לראות "איך עשו את ברבי על המסך הגדול", אלא מ"אופנהיימר". לפי כל המבחנים, סרטו של כריסטופר נולאן הוא הדודו, החיה הנכחדת, אחד האחרונים מסוגו: דרמה ביוגרפית כבדה שמבוססת על ספר לא מוכר, בלי קהל מובנה (פיזיקאים שצורחים בוז עכשיו, אנחנו מתנצלים, באמת), והאפיל היחיד שמביא צופים לשבת שלוש שעות באולם הוא של הבמאי וקצת מהשחקנים. אתם יודעים, מה שפעם היה סיבה מספקת לבוא לסרט.
ההיפוך של IP בז'רגון ההוליוודי הוא ה-Spec. בקצרה: תסריט "ספקולטיבי", קרי כזה של תסריטאי שיוצר אותו מאפס, בלי חומר קודם, ונכנס לחדר באולפן עם מפיקים חמורי-סבר, מנסה למכור להם את הרעיון לסרט במשפט או שניים או עשרים בפיץ' נלהב ומלא תנועות ידיים - מקווה שיגרום להם להתאהב ברעיון ובסיפור שלו (או לחילופין, שולח את לחמו בדמות תסריט שעמל עליו שנים, ומקווה שיהיה מי שירים את הכפפה). הסצנה הזו קיימת כיום כמעט רק בקולנוע העצמאי.
יוצרים של סרט כמו "איש הגשם" לא רק שלא היה חולמים להגיע למקום הראשון ברשימת שוברי הקופות, הם פשוט לא היו מקבלים אור ירוק. אולי כסדרת טלוויזיה, אולי כסרט דל-תקציב שמתחרה בקאן ואז מכוון לאוסקר (כמו "אנורה" השנה). אבל כמנה העיקרית של הוליווד? כסרט שמוצדק להוציא על הפקתו מיליונים ולהביא את הכוכבים הכי גדולים אחרי אודישנים מפרכים ו-ויכוחים עם הבמאי? למי יש כוח לזה? אפילו טרנטינו מתמהמה שנים כבר בהכנה לסרט הבא שלו, ואנחנו מקווים שהוא נהנה בינתיים ממזג האוויר (והטילים) בתל אביב. אפילו ספילברג, פעם ארכיטקט להיטי הקופה של הוליווד, הפך לפתע ליוצר עצמאי כושל, כזה שהמבקרים מתחננים שתראו את הסרטים שלו אחרי סופ"ש מזעזע ראשון בקופות: "הפייבלמנים" ו"סיפור הפרברים" (טכנית, גם סרט IP) לא כיסו את התקציב שלהם, כי הקהל שפעם נהר לקופות לראות את "אי-טי" מחכה לראות אותם בבית, אם בכלל.
לכן כדאי לדייק - זה לא שלגמרי לא עושים סרטים למבוגרים בהוליווד, או שכולם חוץ מכריסטופר נולאן חטפו שבץ. אלא שפשוט הם לא מעניינים את האולפנים כל כך. עיון ברשימת שוברי הקופות מגלה שכמעט כל הלהיטים "למבוגרים" שנעשו בעשור האחרון, וכאלה שלא עומד מאחוריהם שום IP קודם אלא רק במאי ושחקנים ותסריטאים שבאו לעבוד מאפס - "היו זמנים בהוליווד", "אלביס", "תברח", "מקום שקט" - מאכלסים במקרה הטוב את העשירייה השנייה והשלישית בשנה בה יצאו. מאז מהפכת הסטרימינג ובמיוחד מאז הקורונה, הקהל המבוגר מעדיף לראות את הסרטים והכוכבים שלו בבית, באיחור, בזמן שלו, וגם זה לא מספיק.
נקודת ההוכחה: "זאבים". סרט האקשן החביב השנה בכיכוב בראד פיט וג'ורג' קלוני - על הנייר שניים מהכוכבים הגדולים שעוד נותרו להוליווד - עם הבמאי של "ספיידרמן", זכה לתגובות טובות גם אם לא מתלהבות כשעלה לאפל TV. פיט וקלוני עשו את סיבוב הראיונות שלהם, בענקית הטכנולוגיה שידרו שהכל סבבה והם מרוצים, והנה השבוע "אפל" הודיעו שהם מבטלים את התוכניות להמשכון. הסרט עלה על פי דיווחים בין 150 ל-200 מיליון דולר - כולל 35 מיליון לכל כוכב ופמלייתו ומשפטי הגירושין/נדל"ן שלו - ואין שום נתון שקוף לציבור של כמה כסף הוא הכניס לאפל בדמות מינויים חדשים. המסקנה, כבודו: זה פשוט לא משתלם יותר.
7 צפייה בגלריה
המשכון? יותר סיכוי שיעשו המשכון לסדרת סרטי "אושן". מתוך "זאבים"
(צילום: באדיבות אפל TV פלוס)
זו הכלכלה, טמבל
נהוג להתלונן על הוליווד שאין בה רעיונות מקוריים, שהכל שם ממוחזר ועצלני ושטחי, אבל כמו שלמדנו גם במערכת הבחירות האחרונה בארה"ב: זו הכלכלה, טמבל. יש הרבה תסריטאים בעולם וגם בעיר הסרטים עם הרבה רעיונות וסיפורי ילדות קורעי-לב. אבל להוליווד נמאס לחכות לכריסטופר נולאן האחד שיודע גם לעשות סרטים מעולים שלא מבוססים על אף מותג קודם, וגם להביא קהל בונקר. כל השאר, כולל ספילברג וסקורסזה, הפכו לרעש טורדני שמקודם בעיקר לצורך הפרסטיז'ה בעונת הפרסים.
אז מי אשם במצב העגום היום? הקהל או האולפנים? כמו הרבה בעיות בעולם שלנו, אפשר לומר: כולם, ואף אחד. מהצד של האולפנים ובתי הקולנוע, אפשר לקבוע קודם כל שלא מדובר בבתי תמחוי, ומאז ומתמיד דבר אחד מוביל אותם - כסף. "האולמות זקוקים לשוברי קופות", פסק השבוע גבריאל רוסמן מאוניברסיטת קליפורניה. "ולא אכפת להם מאיפה הם משיגים אותו: סיקוולים, רימייקים, סרטים מקוריים או כל מיני תופעות חדשות כמו שידור אירועי חדשות וספורט באולמות". במילים אחרות: עזבו אותם באמא שלכם מעתיד הקולנוע. יש טבלאות שוברי קופות, וכל מפיק בהוליווד קורא את המפה כבר עשור פלוס. מה שמבוסס IP בגדול עובד, מה שלא - לא, בניכוי נולאן.
הקהל מצידו גם לא מתאמץ: הוא רואה שהוליווד שוקעת עוד ועוד במדמנת ההמשכונים ומכוונת בעיקר לילדים ונוער, וכל מה שלא - זמין בקלות בטלוויזיה בזכות מהפכת הסטרימינג. אולפנים מקדימים יותר ויותר את תאריכי השחרור לפלטפורמות הביתיות, שם לפעמים סרט שעלה בקולנוע עולה לנטפליקס או ל-HBO מקס או לאפל TV תוך פחות מחודש (זוכרים כשזה היה עניין של לפחות חצי שנה, לחכות לקלטת בבלוקבאסטר, ולפחות שנה וחצי לשידור ראשון בטלוויזיה?). אז למה שמישהו יטרח לצאת מהבית כדי לראות נניח את החדש של קלינט איסטווד? או את "הכל בכל מקום בבת אחת" שעשה את בכורתו בישראל בטלוויזיה עוד לפני שזכה באוסקר, חצי שנה לאחר שבקושי הוצג כאן באולמות?
נוצר כאן מצב של ביצה ותרנגולת. היטיבה לתאר את זה מכולן ג'ודי פוסטר - פעם אחת הכוכבות הגדולות בהוליווד והיום מטיפה בשער, כמו הרבה "לשעברים" - שסיכמה את מה שמתרחש בהוליווד כמקבילה התרבותית ל-Fracking. הסברון: "פראקינג" הוא תיאור מעולמות הסביבה והאנרגיה לשאיבת נפט וגז מהשכבות הכי עמוקות שאפשר להגיע אליהן על ידי גירוי וסדיקה של שכבות סלע ("סדיקה הידראולית", בעברית תקנית). במילים אחרות - לחפור ולחפור ולחפור עוד גם במחיר של פגיעה ממשית בכדור הארץ, ועם הדמיון הלא מקרי של המילה הזו ל"פאקינג", אפשר להבין למה הביטוי הזה הפך לאחד המנטרות הכי שנואות בעולמות איכות הסביבה והפרוגרסיבים בארה"ב (טראמפ מבטיח לחזור לזה, כמובן).
בהשלכה של פוסטר לעולם הקולנוע - האולפנים חופרים עוד ועוד בתחתית החבית עם שיחזורים דהויים יותר ויותר של סרטי עבר, עד שגם לא נשאר משהו להתגעגע אליו. "כשעושים עוד ועוד סרטי קומיקס ב-200 מיליון דולר ורק אותם", אמרה פוסטר ב-2018, "האולפנים מספקים לנו תוכן רע כדי לרצות את ההמונים ואת בעלי המניות שלהם. כמו בפראקינג, הם מקבלים את התוצאות הטובות ביותר באותו הרגע אבל הורסים את כל המאזן האקולוגי. ובעיקר הורסים את הרגלי הצפייה של צופי קולנוע בכל העולם". פוסטר אמנם כיוונה את האש שלה למארוול - ספורט לאומי בהוליווד - ולעולם סרטי הקומיקס, אבל דווקא ההתדרדרות של הז'אנר מאז רק מחזקת את הנקודה שלה: אם גם סרטי מארוול מתחילים לגמגם עכשיו, אז מה בעצם נותר להוליווד? צופים בני 25 היום עוד גדלו בקולנוע על "איירון מן" ו"הנוקמים", אבל לאיזה סוג קולנוע יתגעגעו האחים הקטנים והילדים שלהם? המשכון לחידוש של ההמשכון שחודש כבר פעמיים?
וזו אולי הנקודה המדוייקת אך גם העצובה ביותר בנבואה של פוסטר: אין להוליווד עוד מאגרים. כמה פעמים שמעתי בשנים האחרונות מחברים ומכרים שגדלו על קולנוע את התלונה ש"מזמן לא ראיתי סרט טוב" או "נתקלתי בקלאסיקה X מהניינטיז בנטפליקס, למה כבר לא עושים סרטים כאלה טובים?". לשאלה הבאה מכיווני, מתי פעם אחרונה הלכו לקולנוע לראות סרט, כולל כזה שהומלץ בכל פורום ובכל דרך כולל על ידי, אליהם, אישית, בדרך כלל נעניתי בשתיקה מחוייכת, בואכה משיכת כתפיים ומסדר תירוצים לגיטימיים לגמרי על הילדים והמצב והפקקים והחיים עצמם.
אבל כשקולנוע הופך יותר ויותר לעסק שרק מספק קצת אוויר להורים בחופש הגדול, תירוץ ליציאה כיתתית עם החבר'ה או מקסימום הזדמנות לדייט זוגי עייף שבו נראה סרט שהוא תזכורת דהויה למשהו שאהבנו לפני 30 שנה, אל תתפלאו שהוא הופך לפחות ופחות חשוב בעיני אנשים שפעם היו חייבים סרט לנשמה פעם בכמה זמן. בעוד כמה שנים, החדשה המרעישה לא תהיה שעשרת שוברי הקופות הם כולם המשכונים, אלא שמישהו בכלל חלם שאפשר עוד לביים סרטים כמו "איש הגשם" ו"אופנהיימר".
