גלילאו גליליי היה האדם הראשון שחזה במאדים מבעד לעדשת הטלסקופ שהמציא ב-1609. חמישים שנה לאחר מכן, כריסטיאן הויגנס ההולנדי תיעד את כוכב הלכת ברישומים על הנייר ואפשר לאחרים ליהנות מהגורם השמיימי בקווים כלליים. ארבע מאות שנה עברו מאז. הסקרנות נשארה, הטכנולוגיה השתנתה. טלסקופים מתקדמים הפכו את התצפיות לבהירות יותר, ודייקו בהתאם גם את השאיפות של הקהילה המדעית על כדור הארץ. כיום, אחרי שלל פיתוחים של מחשבי על וחלליות משוכללות, המסע למאדים קרוב מאי פעם. למעשה, הוא כבר בגדר משימה מוצהרת של נאס"א, שההכנות אליה החלו, והיעד להשלמתה נקבע מראש לעשור הבא. החלומות הללו מעולם לא הרגישו כל כך ממשיים, בראש של מדענים מטורפים וגם בהפקות דוקו האחרונות שמתעדות את תהליכי הגשמתם. במציאות, לא כמדע בדיוני.
כוח המשיכה המתעצם של מאדים בקהילה המדעית וגם הפוליטית בארצות הברית ובעולם כולו, והתנופה שהתחדשה בקרב מקבלי ההחלטות באים לידי ביטוי לא רק על צגי המחשב במרכז החלל ביוסטון, אלא גם על מסכי הטלוויזיה ובבתי הקולנוע. מן הסתם, החשיפה המוגברת שמספקת נאס"א ליוצרים לא נעשית בחלל ריק. לראשיה יש אינטרס משלהם לסחוף את הציבור הרחב עם הכוונות היומרניות שלהם. ללא שיתוף הפעולה שלהם, סרטים כמו "לילה טוב, אופי" של ראיין ווייט ו"הפרידה הארוכה ביותר" של הבמאי הישראלי עידו מזרחי, לא היו יוצאים לפועל. שתי ההפקות הללו הושלמו לאחרונה ומלוות את המשימה כפי שהיא מתגבשת ברמה הארגונית, המדעית, הטכנולוגית וגם האנושית והרגשית. בשני המקרים, היוצרים מספקים ההצצה הנדירה לתוך הנעשה בחדרי חדרים של סוכנות החלל האמריקנית שמן הסתם אפשרה להם גישה ישירה למתקניה ועובדיה, כדי לקדם את היעדים שלה ותוך הקפדה על המיתוג שתואם את מטרותיה.
כתבות נוספות במדור הקולנוע:
מבחינה תרבותית לפחות, מאדים הוא הכוכב של כוכבי הלכת. הוא לא בהכרח עומד במרכז המפה האסטרונומית, ובוודאי לא זו האסטרולוגית, אולם ככל שמדובר בדמיון האנושי, הכוכב האדום ריתק רבים וטובים, ואפילו מעולים. חלקם נמו עליו בחלומותיהם, אחרים נרתעו ממנו בסיוטיהם. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נפוצה על פני כדור הארץ "קדחת מאדים" והדביקה אינספור יוצרים. הבולט שבהם הוא ה.ג'. וולס, שספרו "מלחמת העולמות" מתאר את פלישת אנשי המאדים לעולמנו. יצירת המד"ב הקלאסית זכתה בהמשך לשלל עיבודים למסך הגדול והקטן (הבולט שבהם של סטיבן ספילברג ב-2005, בכיכובו של טום קרוז), אבל עוד לפניהם, ב-1910, תומאס אדיסון הפיק את סרטו הקצר של אשלי מילר "טיול למאדים", שמלווה מדען אנושי שיוצא בכיוון ההפוך. שנתיים לאחר מכן אדגר רייס בורוז חיבר את הספר "נסיכה ממאדים", שגיבורו עמד במרכז הסרט הכושל של דיסני "ג'ון קרטר" ב-2012.
קדחת מאדים חוזרת
בשנים האחרונות, אחרי קפאון ארוך, שנבע בין השאר מהתפרקות ברית המועצות וסיומה של המלחמה הקרה, סוכנות החלל האמריקנית מרגישה שוב רוח גבית כמו בימי מרוץ החלל של ממשל ג'ון פ. קנדי ופנטזיות מלחמת הכוכבים של רונלד רייגן. ההתעוררות הזו הניעה גם לא מעט יוצרים שחזרו לפנטז על מאדים, אבל לא על החייזרים השוכנים בו, אלא על האסטרונאוטים ברי המזל שיזכו לבקר בו ויצטרכו להתגבר על שלל אתגרים בדרך. "משימה למאדים" של בראיין דה-פלמה (2000), "הכוכב האדום" (2000) ו"הימים האחרונים על מאדים" (2013) היו כאלה. "להציל את מארק וואטני" של רידלי סקוט מ-2015 היה עיבוד מדויק לספרו של אנדי וויר, שגולל בכתובים את משימת ההישרדות של אסטרונאוט על הכוכב האדום באופן שנחשב לתיאור קרוב למציאות המעשית. רחוקים יותר מהמציאות הקרובה, אך קרובים יותר לחלומות ההתפשטות האנושית העתידית בחלל, הם סרטים כמו "זיכרון גורלי" של פול ורהובן שעוסקים בתהליך היישוב של הכוכב כתחליף לכדור הארץ.
בשלב זה, כשהצהרת הכוונות של נאס"א מתחילה לקרום עור, גידים וסיבים אופטיים, מאדים נמצא בהישג יד ובמקום חלומות, אפשר להתרכז במהלכים המעשיים להגשמתו - במציאות ועל המסך. שני ממדים שמשתלבים היטב בקמפיין של נאס"א שראשיה יודעים, שלקבל אישור למשימה יהיה קשה אף יותר מהשלמתה.
על הרקע הזה הם הסכימו לשתף פעולה עם "לילה טוב, אופי" המעולה של ראיין ווייט, שלפני שיצא לספר את סיפורה של פמלה אנדרסון בדוקו המדובר של נטפליקס, ליווה במשך שנים את השהות של הרובר/רובוט המכונה אופורטיוניטי שנחת על מאדים ב-2004. בניגוד להגדרות המשימה הראשוניות קצרת הטווח שלו, הוא המשיך לשוטט על פני הכוכב במשך 14 שנים עד לאובדן הקשר עמו, והסרט מטיב לסקור את הפעילות שלו וגילוייו, אבל גם את הקשר האישי שפיתחו מהנדסי נאס"א לישות המכנית שגיבשה לעצמה חיים כמעט עצמאיים - 132 מיליון ק"מ מהם. הסרט הנוגע ללב נחשב למועמד מוביל לאוסקר התיעודי, אך נפלט במפתיע עוד בשלב הרשימה הקצרה (רשימת חיסול של כמה ממצביעי האקדמיה על פי כמה מהדיווחים).
("לילה טוב, אופי" - טריילר)
במקרה של "הפרידה הארוכה ביותר", שהוקרן בפסטיבל סאנדנס היוקרתי, מזרחי מתמקד דווקא בממד האנושי של ההכנות למסע למאדים. במרכזו עומד הפסיכולוג ד"ר אל הולנד שאמון על הכשרת האסטרונאוטים לחיי הבידוד הצפויים להם במהלך המסע הארוך למאדים. בשילוב ראיונות איתו ועם האסטרונאוטית קיילה בארון, שנמנית על נבחרת נאס"א למשימה המאוישת, וגם עם קיידי קולמן, שהייתה שם לפניה במסע לחלל, מזרחי מטיב לתאר איך תיראה השיגרה שלהם, הריחוק מהמשפחה והמשברים הנפשיים שצפויים במהלך המסע, הארוך מאוד. הדוקו המרתק של הבמאי הישראלי ושותפו המפיק ניר סער ממשיך באופן טבעי את סרטם התיעודי של קתרין גורינג' ולורן דה-פיליפו "גן עדן אדום" מ-2020 שסקר ניסוי התנהגותי שערכה נאס"א במדבר באריזונה, שם התבקשו מתנדבים לנהל שגרת חיים במשך כמה שבועות בתנאים דומים לאלו שבני אנוש יאלצו להסתגל להם במאדים. עם זאת, "הפרידה הארוכה ביותר" חודר לשאיפות יוצאות הדופן, החלומות וההכנות של האסטרונאוטים עצמה, מעבר למיגון החומרי שמספקת להם סוכנות החלל.
"מעולם לא הייתי חנון חלל, והסיפור הזה לא היה במסלול שלי", אומר מזרחי שחי ויוצר בניו יורק כבר יותר מעשרים שנה והצטרף ליוזמה בהזמנת המפיקה ולדה וויט, שעבדה איתו בעבר והייתה נחושה ליצור סרט על משימת המאדים אחרי מפגש כמעט מקרי עם נציגי נאס"א ב-2014. "תמיד אהבתי סרטים שקשורים לחלל מהצד הפסיכולוגי שלהם, פחות מדעי. השתכנעתי לצאת למסע הזה, אבל היריעה הייתה כל כך רחבה. גיליתי שהמשימה למאדים היא לא נושא לסרט אלא לאנציקלופדיה. זה לא סיפור, ולא כל כך היה לי מושג איך להתנהל מול זה". מזרחי מגלה שבשלב מסוים הוא ניסה לצאת מההפקה ואף הציע במאי אחר שיחליף אותו, אבל המפגש שלו עם ד"ר הולנד שינה את הכול וגיבש עבורו נרטיב שאפשר להיצמד אליו. "זה היה רגע של גילוי. מכאן ואילך זה נהיה העוגן של הסיפור. הוא איש מאוד זהיר, אבל כבר אחרי כמה משפטים הבנו שהעבודה שלו זה בעצם לשמור על אסטרונאוטים שפויים בחלל. היה ברור לי שאני כבר לא עושה סרט על חלל, ושבתוך הזירה הזאת של החלל, יש סיפור מאוד אנושי וארצי".
על אף הרצון הטוב שהפגינו אנשי יחסי הציבור של נאס"א במפגש הראשון עם המפיקה וויט בדוכן שלהם בכנס התרבות והטכנולוגיה SXSW באוסטין לפני תשע שנים, ולמרות הפתיחות היחסית כלפיו כבמאי, ההתנהלות מול סוכנות החלל לא הייתה פשוטה. "זה דבר אחד שהיחצנים של נאס"א מגיעים לסאות' ביי סאות'ווסט, אבל אחרי זה כשאתה באמת רוצה לעשות סרט ומבקש שנאס"א יפתחו בפניך את הדלתות, זה נהיה מאוד מסובך", אומר מזרחי. "היו דברים מאוד בסיסיים שהיינו צריכים להסדיר מהתחלה. נאס"א מקבלים אלפי בקשות וכחלק מהתנאים שהם הציבו לי מלכתחילה הובהר שהם צריכים לאשר איפה הסרט יוצג בארצות הברית ובפני מי, וזה צריך להיות מקובל עליהם. מבחינתם, הנושא של הסרט קצת רגיש (מזרחי מספר שבנאס"א מסרבים אפילו לקרוא לד"ר הולנד פסיכולוג ותפקידו הרשמי מכונה "מומחה להתנהגות"), והיינו צריכים להיזהר באופן שבו ניגשנו לזה".
5 צפייה בגלריה
"ברגע שהאסטרונאוטים היו בעניין, זה שינה את הכול". מתוך "הפרידה הארוכה ביותר"
(צילום: Sundance Institute)
אתה נאלץ להתאים את עצמך לתנאים שמוכתבים על ידי נאס"א ולרמת החשיפה שהם מאשרים, אבל אתה בכל זאת יוצר עצמאי. זה לא מתנגש?
"אף פעם לא סילפתי שום דבר או שיקרתי, אבל הייתי תמיד צריך להבין איפה יש לנו אינטרס משותף, גם כשמדברים על הבעיה העמוקה שרציתי לדבר עליה. אני חושב שהם יודעים שאין להם מושג איך לתקשר את המשימה שלהם בצורה אטרקטיבית, בצורה שהולכת רחוק יותר מהמדע היבש או מהשאיפה לגילוי שזה משהו מאוד כללי. בסוף הצלחנו לפתוח את זה".
לא הייתה לך הרגשה שאתה בעצם יוצר סרט תעמולה עבור נאס"א שמנצלת אותך לצורך קמפיין המאדים שלה?
"המפיקה חשבה מלכתחילה שזו הסיבה העיקרית לעשות את הסרט. לדחוף את המשימה ולעזור לאנשים להיות אסטרונאוטים. אני לא בא מהמקום הזה, אבל בהפוך על הפוך אנחנו משתלבים בקמפיין של נאס"א. דווקא זה שאנחנו מוציאים לעולם את הדברים השבריריים יותר זה מחזק את הצורך לא רק להוציא את המשימות האלה לדרך, אלא גם לשמור עליהן מאוישות בבני אדם, במקום רובוטים. תמיד יהיו מספיק אנשים שיקבעו שבשביל להשלים את המשימות הללו לא באמת צריך אנשים. אבל מכל כך הרבה סיבות טכניות, אם נוציא את האדם מהדבר הזה, זה פשוט לא יעניין יותר. כמו באמנות, זה יכול לעורר השראה בעולם כל כך מבולבל ומפולג כמו שלנו. אז אם זה יכול לתרום מהבחינה הזאת, אני אהיה מאושר".
גם למכונות יש רגשות
הגורם האנושי של המשימה עומד כאמור במרכז "הפרידה הארוכה ביותר", ומעניק לו את העומק הרגשי הטבעי כשגיבורי הסרט, האסטרונאוטים, מוצאים עצמם נאלצים להכריע בין פריצת הדרך חסרת התקדים שלה יהיו שותפים לבין החיים האישיים והפרידה מהמשפחה. ניל ארמסטרונג טבע את המשפט האלמותי "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות" כשפסע לראשונה על הירח. הסרט של מזרחי מדגיש שהקפיצה הגדולה הבאה של האנושות לכוכב האדום מצריכה המון צעדים קטנים, אמיצים וכואבים מבני האדם שייקחו בה חלק. תפקידו של ד"ר הולנד הוא לאחוז בידם, צעד אחר צעד, לאורך המסע שלפני המסע. ממש כפי שהטכנאים של נאס"א עבדו על התכנון והבנייה של הרובר אופורטיוניטי (ושל אחיו התיאום ספיריט), וליוו את שיטוטיו על המאדים. ב"לילה טוב אופי", הבמאי ווייט מצליח לחלץ המון אמפתיה לגיבורו הממוכן מתוך נקודת המבט של צוות המשימה האנושי שנותר על כדור הארץ ונושא את עיניו אליו. אבל בסופו של דבר, כדאי לזכור שמדובר בישות ממוחשבת חסרת נשמה.
בסרטו של מזרחי הכוכבים הם בני אנוש, והם חולמים על כוכבים אחרים, בחלל החיצון. לדבריו, ברגע שהם הסכימו להיחשף באופן אישי ולדבר מול המצלמה, הדינמיקה של ההפקה השתנתה לחלוטין, וכך גם היחס החשדני של נאס"א. "ברגע שהאסטרונאוטים היו בעניין, זה שינה את הכול, כי הם הכוכבים של תוכנית החלל", מסביר הבמאי. "ברגע שהם אישרו את ההשתתפות שלהם, אז הדלתות האמיתיות התחילו להיפתח. הם כמו כוכבי רוק. אתה יכול לקבל אישורים מנאס"א לצלם טכנולוגיה או אנשים שמפעילים אותה, אבל כדי להגיע לאסטרונאוטים זה מהלך מסובך יותר. הם מוגנים ואפשר להבין למה. צריך להגן עליהם, ועל זה הסרט בעצם. אבל אחרי שעברנו את המחיצות האלה, הם היו פתוחים מאוד ורצו לדבר על דברים אישיים. אני חושב שלא רבים שואלים את השאלות האלה, והיה להם מעניין. זה היה כיף, כי הגישה הישירה הייתה שם כל הזמן".
מזרחי מוסיף שהוא היה לחוץ לפני השיגור של הסרט בהקרנה פרטית לאסטרונאוטים לפני סאנדנס, אך התרגש לגלות שהם אהבו את מה שראו על המסך. בניגוד לעדשת הטלסקופ של גלילאו גליליי שצפה הרחק אל החלל החיצון, ולעדשות המשוכללות של הטלסקופים המתקדמים של נאס"א האבל ו-ווב, כדי להתבונן פנימה לנפש האדם צריך עדשת מצלמה פשוטה אך רגישה ובמאי טוב ערני מאחוריה. הטכנולוגיה עומדת בעדיפות עליונה במסע לגורמים שמיימיים, אבל כשמדובר באנשים, הקירבה האישית היא הכי נגישה.
5 צפייה בגלריה
"יש לי חלום להגיע למאדים, אבל זה כנראה לא יקרה". עידו מזרחי
(צילום: Sundance Institute)
הסרט עשה לך חשק להצטרף למשימה ולהגיע למאדים?
"יש לי חלום להגיע למאדים. זה כנראה לא יקרה. זה מסעיר אותי. זה שם אותי במקום משונה קצת כי כשהתחלתי לעבוד על הסרט הייתי רווק, והיום אני נשוי עם שני ילדים. אני זוכר את עצמי יושב מול מי שהיה בזמנו ראש המשימה, וניסיתי לשכנע אותו לשים אותי על החללית הזאת כדי שאוכל לתעד את המסע. היום יהיה לי יותר קשה לעלות על החללית הזאת ולהיפרד מהמשפחה לכל כך הרבה זמן, אבל אני עדיין אצטרך לשקול את זה. למרות כל המשברים הפסיכולוגיים שעלולים לצוץ, אחרי הכול הצורך להגיע למקום הזה שאנחנו רק מדמיינים אותו ועוד לא נגענו בו, זה גדול מהכול עבורי".
