הבעיה שלי עם הסרט הדני "אחותי" (Rose) אינה בסרט, שהוא הגון בהחלט, אלא עם השם העברי המנכס שהוענק לו. נכון שדמותה של גיבורת הסרט, אישה מתמודדת נפש, מבוססת על דמות אחותו של הבמאי, נילס ארדן אופלב, אבל הצופה הממוצע הרי אינו מצויד בפיסת המידע הזו, והתוצאה היא כותרת שמתייחסת אל הגיבורה כאל אחות-של-מישהו, לא כנוכחות בפני עצמה. כותרת שהופכת אותה למי שנצפית מבעד לעין "הנורמלית", ולא כקורבן של גבריות מנצלת שיש לה שם משלה. האמת, גם רוז, שהוא שמו של הסרט במקור, אינו שמה של הגיבורה כאן; אינגר הוא שמה. אבל באחת הסצנות המשמעותיות בסרט, אנו מבינים את ההקשר, וגם אם הוא נדמה מעט מופרך – הוא ודאי נכון יותר מאשר הכותרת העברית העצלה והגנרית.
"אחותי" - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב )
כאמור, מסופר כאן על אינגר (סופי גראבל), אישה מתמודדת נפש בשנות החמישים לחייה, שיוצאת יחד עם אחותה (לן מריה כריסטנסן) ובעלה (אנדרס בארטלסן) לטיול מאורגן בפריז. כיוון שמדובר בנסיעה ממושכת באוטובוס, סביר שדבר מחלתה ישפיע על הנוסעים האחרים, והסרט אכן נדרש לאחד כזה – גבר גס רוח שיוצא עם אשתו ובנו לטיול כדי לחגוג את יום הולדתו ה-13 של הבן. הוא שב ומזהיר את בנו (לוקה רייכרט בן קוקר) שלא להתקרב אל האישה החולה, מן הסתם מתוך מגוננות יתר משולבת באטימות רגשית וגישה סטריאוטיפית כלפי מתמודדי נפש. בהמשך כמובן יתברר שהוא בעצמו נוטה להתפרצויות זעם שמעידות אולי על משהו, אבל הסרט אינו מרחיב בעניין – וטוב שכך.
לביקורות סרטים נוספות:
השנה, כמעט שכחנו, היא 1997 והסיפור מתרחש זמן קצר לאחר מותה הטרגי בתאונה של הנסיכה דיאנה, שדמותה שבה והפכה לאופנתית בשנים האחרונות – בין היתר בסרטים על אודותיה, שבהם גילמו אותה נעמי ווטס וקריסטן סטיוארט, וסדרת הטלוויזיה "הכתר". בראיון לאמיר בוגן, ציין אופלב שהסרט אכן מבוסס על טיול לפריז שאליו יצאה אחותו באותו זמן, כאשר קשה להתעלם מהאנלוגיה בין שתי הנשים הנבנית בסרט, ושאליה אף מתייחס שמו במקור. לא בטוח שהאנלוגיה הזו תורמת משהו. כך למשל, סצנה מרכזית בסרט מתרחשת באתר ההנצחה הספורדי שהוקם במקום בפריז שבו נהרגה הנסיכה, אבל הסרט מדגיש כך את היותן של שתי הנשים כקורבנות של עולם גברי באופן מאולץ. בכוונה איני מרחיב, משום שפירוט כזה יצריך גילוי המופיע אומנם בשלב מוקדם יחסית בסרט, ובכל זאת.
לזכותו של אופלב ייאמר שהוא לא מתייחס אל דמותה של אינגר בדידקטיות. נכון, הסרט מציע לנו להיות יותר כמו כריסטיאן, הנער בן ה-13 שיוצר קשר רגשי עם הגיבורה, מאשר כמו אביו החשוך והאנטיפטי. כמעט מתבקש להצמיד לסרט הזה קריאה מבית מדרשו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, שעסק רבות בשיגעון ובמי שמתויגים כמשוגעים, ובאופן שבו החברה הבורגנית כובלת את השיח ש"המשוגע" משחרר אותו. כך, אינגר מפטפטת בחופשיות על מוות ומין באוזני כריסטיאן, ובהדרגה הולכת ונחשפת כדמות בעלת עולם פנימי עשיר, נדיבה ורגישה יותר מכפי שנדמה לסובבים אותה, ומתגלה כדוברת צרפתית שוטפת. הקשר שהיא יוצרת עם נהג מונית פריזאי, בן למשפחת מהגרים מאלג'יר, מעניק לסרט כמה סצנות יפות, ומחבר בין שתי "האחרויות" הללו באופן מעודן.
"אחותי" אינו יותר מאשר סרט שעושה טוב על הלב. הוא מטעין במידה את המתח שבין דמותה של אינגר והסביבה (זו כוללת גם אם דאגנית שאינה שבעת רצון מהמסע), ועל אף היותו סרט בעל אופי ומטרות שמרניות – אין בו אותה נימה של נפנוף אצבע צדקני. אופלב, שב-2009 ביים את הגרסה השוודית של "נערה עם קעקוע דרקון", מתייחס אל דמותה של אינגר כאל יותר מאשר דמות "מייצגת". גם אם נדמה בהתחלה שהמסע שהיא יוצאת אליו עם אחותה ובעלה ישמש מסגרת מדיי מלאכותית להצגת מצוקתה של מתמודדת נפש מול החברה הסובבת, זה לא ממש קורה, בעיקר בזכות הופעה נוגעת ללב של גראבל שנצפתה בעבר בצמד סרטיו של לארס פון טרייר, "הבוס הגדול" (2006) ו"הבית שג'ק בנה" (2018).
אופלב משלב בסרט פלאשבקים מיופייפים שהם בעיקר מיותרים, ומתארים אהבה גדולה שחוותה אינגר בצעירותה. לא לגמרי ברור למה צריך את זה, וממילא פתרון הדרמה שקשורה בסיפור הרומנטי הגדול והטרגי הזה מוצג בסרט באופן שהוא כמעט אגבי. זהו פגם תסריטאי שמייצר ציר רגשי שמותיר אותנו בעיקר אדישים. אם זו, מבלי לחשוף, היא מטרת נסיעתה של אינגר לפריז – מדוע הסיפור הזה נגמר כך? ואולי התהיות הללו מיותרות. "אחותי" הוא סרט שאינו נשען על כתיבה מתוחכמת, דינמיקות מורכבות והפתעות עלילתיות. זהו סרט מסע בסיסי מאוד שמספק מידה של קורת רוח. זה הכול.
