אני לומד לא להתחרט על כלום, אבל להגיד לך שאין לי רגעים בצפייה שבא לי לבעוט לעצמי בפרצוף, ושאני לא מתעצבן מדי פעם שלא דייקתי כמו שחשבתי שאני צריך? קורה לי לפעמים על הסט, בגלל חוסר ריכוז שלי, מחסור בזמן, לחץ מסביב, שאני לא "מביא אותה" כמו שרציתי, ואלה רגעים מאוד מתסכלים עבורי. שאני צריך איכשהו להתפשר עם עצמי, כי אין ברירה אחרת. השעון דופק, יש תקציב להפקה, אי-אפשר לחרוג, אז אני משחרר. זאת עבודה מאוד קשה, לאלף את המפלצת הביקורתית בתוכי. אני כל הזמן מגיע לתקרת זכוכית. כל תפקיד חדש מעורר שוב את השאלה אם אני יכול להביא כאן משהו חדש. כל פרויקט חדש מביא איתו חרדה ופחד, כמה חלקים אני יכול להאיר וכמה צדדים חדשים אני מסוגל להראות בעצמי. אני מאוד מקפיד, בטח בשנים האחרונות, לא לחזור על אותו תפקיד. לאתגר את עצמי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
יש משהו בנקודה שאני נמצא בה היום, בטח זה קשור גם לגיל, שמאפשר לי להיפתח לדברים שפעם חששתי מהם יותר. נגיד, לגעת במוזיקה. מאז ומעולם בא לי לשיר. איכשהו לא עשיתי את זה שנים כי זה נורא מפחיד אותי. להעמיד אותי למבחן האם אני שר טוב, האם אני מסוגל. אני מאוד שיפוטי כלפי עצמי, אבל איכשהו משחק זה כבר מנגנון שאני מכיר. במוזיקה זה דורש עין ביקורתית חדשה. אני אוהב הרבה סגנונות מוזיקליים. פאנק, רוקנרול. אני מאוד רוצה למצוא את הצבע שיתלבש עליי נכון. הסגנון של אנדרסון פאאק מגניב אותי מאוד. כרגע אני מפלרטט עם זה. לא יודע אם זה ייצא בסוף לפועל, אם יהיו לי הכוחות והזמן. אני כן מרגיש שפתחתי איזו דלת חדשה. אפילו המחשבה להנחות משהו מסקרנת אותי. לראיין אנשים, לצאת מאזור הנוחות שלי. ברגע שהתחלתי לאהוב את עצמי יותר, אני מוכן שיראו אותי, פחות מפוקס ב"מה יגידו", כבר לא צריך להתחבא יותר מאחורי דמויות. המחשבה הזו, ששחקן הוא רק שחקן, מיושנת. יש כמובן גם שיקול כלכלי. לפתוח את עצמי למקורות הכנסה נוספים. אבל משחק יהיה תמיד בסיס-האם, בראש סדר העדיפויות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כבר שנים, מאז שאני במקצוע הזה, אנשים מרגישים חופשי לומר לי הכול. מתוך אהבה ודאגה, עכשיו רוצים שאני "אסתדר", שתהיה לי משפחה. מצד אחד זו חוויה מורכבת, מצד שני זו חוויה שאני כבר יודע לשחות בה, פחות מסתתר, אומר בפירוש: אני רוצה משפחה וילדים, אבל הלב עוד לא נפתח עד הסוף. אני לא נותן לדיון הזה להשתלט עליי. לכן, כשמישהו ניגש ומתחיל לשאול אני לא נרתע. אין לי מגננות. אין לי בעיה עם זה. כל הזמן שואלים אותי מה יהיה. לפעמים אני עונה, לפעמים לא מתאים לי באותו רגע. מלא אנשים שמרשים לעצמם לפלוש לתוך המרחב האישי, כי זה נראה להם טבעי: אני אצלם בסלון כבר המון שנים. אז למה לא לנהל איתי שיחה סופר-אישית באמצע הרחוב? מנסים לשדך לי, להכיר לי, להציע לי בלי סוף. אני לא צריך טינדר. במקום אפליקציות היכרויות יש לי אנשים שפשוט ניגשים עם שידוך. אני מנסה לנקות את הרעש הזה ולהתקדם. הציפייה הזאת, שאני כבר אזוז שלב, אתקדם, השפיעה עליי יותר בגיל צעיר. כשהייתי בן 38. היה לי קול כזה בראש שדחק בי, יאללה, הזמן עובר, אתה חייב לעשות ילדים. לא יודע מה קרה, אבל היום אני רגוע יותר. שלו יותר. די, זה מה שזה. מה יעזור לי להיות בלחץ? ההחלטות הכי לא נכונות מגיעות מתוך פאניקה.
5 צפייה בגלריה
''מנסים לשדך לי, להכיר לי, להציע לי בלי סוף. אני לא צריך טינדר.''. יהודה לוי
(צילום: טל עבודי)
נכון. אבל עכשיו אתה לא מחפש מישהי חדשה להתאהב בה, אתה מחפש את אם ילדיך.
מסכים איתך. זה סטייט אוף מיינד קצת שונה. יש לזה משקל אחר, אבל אני משתדל שלא להכביד עם הדבר הזה, לא להביא אותו לדייט הראשון. איכשהו, היתרון היחסי במקרה הזה הוא שאני לא באמת צריך לדבר על זה, זה כבר די ברור. מדברים על זה בשבילי.
האינסטינקט הראשון שלי אחרי פרידה הוא לחתוך. לא רואה סיבה להשאיר שאריות. אני לנצח אוהב את כולן. כל אחת מהאקסיות שלי הייתה חלק מהלב שלי. הן בנו חלקה בלב שלי. אבל אני מאמין בלהמשיך הלאה. אם אתקל בהן אז ברור שאני אחבק אותן חזק, אבל לא חושב שזה נכון לשמור על קשר. יש כאלה שמצליחים להפוך את האהבה שנגמרה ולייצר ממנה חברות מסוג אחר, זה מהמם, אבל לי זה לא קרה עד היום. כשזה מתנתק – זה פשוט מתנתק. פרידה זה חרא של דבר; כואב מאוד, תחושת כישלון, נתלש לך איבר מהגוף. אולי בגלל זה קשה לי להתאהב מחדש. מצד אחד משהו התגמש בלב, נפתח, ומצד שני הפכתי ליותר בררן. איך אני מדמיין את האהבה הבאה שלי? זורמת, עמוקה, פשוטה, אשת שיחה, שתראה דרך הפצעים, שתאהב למרות הפצעים, וכנ"ל גם מהצד שלי. שלא תהיה שיפוטיות. ואם יש מה להעיר – אז מתוך ביקורת בונה, לא הורסת. לזכור תמיד שהכול בא מתוך אהבה. יש עוד הרבה תכונות, אבל בוא נשאיר לחיים הזדמנות להפתיע.
5 צפייה בגלריה
''פרידה זה חרא של דבר, אולי בגלל זה קשה לי להתאהב מחדש''. עם האקסית שלומית מלכה
(צילום: אמיר מאירי)
נסעתי לפני חודשיים לקוסטה-ריקה אחרי ארבע שנים שלא נסעתי לחו"ל. הייתי זקוק לחופשה, וחבר הזמין אותי ליום ההולדת שלו שם. זו פעם ראשונה שנסעתי לבד. לא במסגרת מקצועית. כל החופשות שלי עד היום היו תמיד עם בנות הזוג שלי. בדיעבד, הנסיעה הזו פתחה לי את הנשמה. התחלתי את הטיול הזה לבד, אבל אז פגשתי שם חבורה של אנשים שהתאהבתי בהם. חלקם הכרתי מלפני. חלקם פגשתי לראשונה במסיבה. לקח לי רגע להתמסר. לאפשר לעצמי להיות חלק מקבוצה שכבר מכירה. משהו בחברות ארוכת השנים שלהם, שכל אחד הוא ממש עצמו מול כולם, איפשר לי להיות עצמי. הפכתי להיות חלק מהשבט הקטן שלהם. משהו נפתח בי. העבודה העיקרית שלי בתקופה האחרונה היא להיפתח כמה שאפשר בפני אנשים חדשים. שנים הגנתי על עצמי, וסבלתי מזה. רק עכשיו אני מצליח להניח את עצמי באותה נקודה בזמן, כמו שאני, בלי להסתיר, בלי להתחמק, בלי לרצות להיעלם. כל דבר אחר הוא כלא. סבל. שם נכנסים לדיכאונות. שם נכנסים לחרדות. הייתי על ציפרלקס שבע שנים. אנשים נמצאים בכלא הזה כי הם לא משתפים. נורא מפחיד להוציא את החולשות החוצה. נורא מפחיד שיעזבו אותך. אתה חושב שאם תראה את מי שאתה, אתה תינטש.
זה פחד שלך מול הקהל, או פחד שאתה מכיר מתוך מערכות יחסים?
זו חוויה פנימית שלי. ברור שבמערכות יחסים הייתי פתוח יותר ממה שאני בתקשורת – בסוף זה מי שאתה - אבל גם שם היו הגנות. אחד הדברים שאתה מבין עם השנים הוא שכולנו סוחבים טראומות. כולנו ילדים פצועים.
המצב הזה, שיש עליי עין שלישית, שכל אישה שאני פוגש במקרה, ומישהו עושה לזה פפראצי, ישר שואלים "מה הסיפור" - זו אנרגיה שלא מאפשרת לדברים לקרות באופן טבעי. החיפוש שלי אחרי אהבה הפך לנחלת הכלל. 'המופע של טרומן'. כל העבודה שלי היא לא להתייחס לזה. לא לתת לזה מקום. מודה, זה מצב מסובך להכיר בו מישהי חדשה.
איך בכל זאת מכירים נשים?
יש חברים שמנסים לשדך. יש דברים שקורים בהודעות בטלפון, שפתאום נוצר עניין. אבל אני מאוד-מאוד שומר על הדיסקרטיות בסיפור הזה. לא יוצא למקומות שאני יודע שיש סיכוי שיהיו שם צלמים. הרבה בבית. הדייטים שלי קצת אחרים. אבל אלו הם חיי. האם אני יכול למצוא את עצמי בזוגיות עם בחורה אנונימית – שלא קשורה לתעשייה שלי – סטייל סיפור ההתאהבות שלי בעונה הראשונה של 'איש חשוב מאוד'? לגמרי יכול לקרות. עוד לא קרה, אבל מי יודע. זה נכון שבסוף הנטייה שלי, אם להסתמך על מערכות יחסים קודמות, הלכה לנשים מאותה זירה. את שלומית לא ראיתי כחלק מהתעשייה. היא הייתה נורא צעירה. ראיתי בה משהו אחר. קצת חנונית, כמו איזו מנתחת מוח רוסייה. זה הדליק אותי. היא הייתה נורא שונה משאר הנשים שהייתי איתן עד אז. הבחירה בה לא הייתה כי היא הכירה את העולם שלי. היא הייתה נורא יפה, חכמה, בוגרת לגילה; זה עשה לי משהו. אני מסכים איתך שחשוב שמי שאהיה איתה תכיר העולם שלי, תדע להתנהל איתו, תדע להיות חזקה בתוכו. אני לא רוצה למצוא מישהי שונה ממני. חשוב שנאהב את אותם הדברים ונסתכל לאותו הכיוון. כשבאים ממקומות שונים, יותר קשה לגשר.
למדתי ערבית בשביל התפקיד ב"איסט סייד" (משודרת בימי ראשון ושלישי, בשעה 21:15 בכאן 11 ובדיגיטל כאן BOX). לא ידעתי מילה. אות. זה היה לי סיוט של החיים. המורה הראשון שלי חשב שאני סתום. שום דבר לא נקלט לי בראש. הייתי התלמיד הכי גרוע שלו. הייתה לו שיטה מלחיצה: התחיל לדבר איתי ערבית כי הוא חשב שאני זוכר מה הוא אמר לי דקה לפני. אבל אני הפרעת קשב מהלכת. לקח לי רגע להבין מה אני צריך לעשות פה. המורה השני עבד איתי כבר מילה-מילה, כמו תוכי. לאט-לאט משהו נקלט. התחלתי להבין את המקצב. זה לא אומר שאני זוכר משהו או מסוגל לנהל סמול טוק בערבית. עשיתי דיליט.
5 צפייה בגלריה
''לדעתי היא הרבה יותר סדרה על יחסים מאשר על פוליטיקה''. מתוך ''איסט סייד''
(צילום: באדיבות כאן 11)
על פי סיפור הרקע של "איסט סייד" – סוכן נדל"ן במזרח ירושלים - אפשר לחשוב שהיא סדרה פוליטית, אבל לדעתי היא הרבה יותר סדרה על יחסים מאשר על פוליטיקה: כמה רחוק ילך אבא בשביל הבת שלו? הדמות שלו מאוד מעניינת כי אין באיש הזה דבר שהוא מובהק. יש בו הכול. הוא מורכב. הוא גם חתיכת מניאק וגם מלא חמלה.
חיסול האופי הדמוקרטי של המדינה שלנו יגרור, לדעתי, פגיעה בחוסן החברתי, התרבותי, הכלכלי, הביטחוני והלאומי. זה כבר קורה. קל כבר לדמיין, וזה מטריד ממש. זו מציאות מפחידה שמסכנת את החיים המשותפים של כל אדם במדינה הזו, ללא הבדל של דת גזע ומין. הדמוקרטיה הישראלית נמצאת תחת איום. החלשת הרשות המחוקקת תוביל לכך שכולנו נהיה נתונים לרצון הטוב של שלטון, וזה דבר לא דמוקרטי ומסוכן שיביא לפגיעה בנו, האזרחים.
הדרך והאגו המוביל את מקבלי ההחלטות להתנגח על חשבון העם נוראיים בעיניי. שינוי צריך להיעשות כשהמניעים הם לטובת הכלל, ממקום הגון ואחראי כלפי כל אזרח, הוא צריך להיעשות בדרך של הקשבה והידברות. גם כל מה שקורה כרגע בתאגיד הוא ביטוי לזה. התאגיד הוא ערוץ שנותן ביטוי לכל מגזרי החברה, חלון אל המארג החברתי-ישראלי שלנו, אם נשנה את שיטת החקיקה מה שעלול לקרות זה שהממשלה תחליט אילו תכנים מתאימים לשידור ואילו תכנים לא מתאימים. זה מנוגד לגמרי למה שנקרא דמוקרטיה וחופש הביטוי. אם ניקח מאיתנו את החופש הזה, ואני מדגיש, "ניקח", כי זה כרגע רק בידיים שלנו, כיאה לדמוקרטיה, זה הרגע שבו אנחנו נלך אחורה מחברה תרבותית מתקדמת ובריאה, לחברה מצוצמת, נשלטת וחולה.
"אני לא פוליטקלי-אוריינטד וזה גם לא המקצוע שלי. אבל ברגע שמאיימים על האמנות והיצירה שדוחפות אותנו להתפתח כחברה, אז אני אעמוד על רגליי האחוריות ואעזור שהאיום הזה לא יבוא לידי מימוש"
כמה אתה חווה את עצמך כדמות ממלכתית, שאסור לה להתערבב בדברים האלה?
במה שאני מאמין אני אתמוך בכל הכוח, ואני ממש לא ממלכתי ומעולם לא ראיתי את עצמי ככזה. כן, אני לא פוליטקלי-אוריינטד וזה גם לא המקצוע שלי. יש אנשים שיודעים להילחם בזירה הזאת יותר טוב ממני וזה המקצוע שלהם - אבל כן, ברגע שמאיימים על האמנות והיצירה שדוחפות אותנו להתפתח כחברה, אז אני אעמוד על רגליי האחוריות ואעזור שהאיום הזה לא יבוא לידי מימוש. בלי תרבות זה משעמם ואפור ומצומצם. מוות.
נכנסתי להפקה של הסדרה "בגוף שלישי" בקשת 12 שבועיים לפני תחילת הצילומים. סיימתי את "איסט סייד" ונערכתי לצילומי סדרה אחרת. ברגע שזה נדחה, שי קפון, שמכיר אותי עוד מימי "האלופה" ושהוציא ממני כבמאי כל כך הרבה, פנה אליי והתעקש שאבוא כי הוא לא רואה אף אחר בתפקיד חוץ ממני. החלטתי שאני הולך על זה. בדרך כלל אני אוהב שיש לי יותר זמן הכנה. להעמיק, לחפש, להבין את תפיסת העולם של הדמות שאני נדרש לגלם. מצד שני אני אוהב אתגרים ולשמחתי, קראתי את הדמות הזאת והבנתי אותה מהר מאוד. הוא לא הדמות הראשית. בדרך כלל אני אוהב לקחת סדרות "על הגב" שלי, כאן אני חלק מאנסמבל. זה משהו רציתי להתנסות בו. ברור שיש פה חוויה של צניעות, של שיתוף פעולה. יש חלוקת אחריות שונה ממה שאני מכיר. זה לא היה מוזר לי. מצאתי את מקומי. אני לגמרי מסוגל לראות את עצמי עושה תפקיד משנה משמעותי. תן לי תפקיד כמו טום קרוז ב'מגנוליה', ואני לא צריך יותר מזה.
5 צפייה בגלריה
''אני חושב שלשחק אבא בא לי די בטבעיות''. עם רותם סלע בסדרה ''גוף שלישי''
(צילום: קשת 12)
הסדרה עוסקת בכאב של זוג שמנסה להביא ילד לעולם. זה נכון שזה כאב שאני לא מכיר באופן אישי, אבל אני כן יכול להתחבר לתסכול שלי מכך שאני עדיין לא אבא. אני יכול להבין אישה שמרגישה כישלון, שהיא לא מצליחה לברוא באופן טבעי חיים. אני יכול להזדהות עם העניין החברתי שנוכח ברגע כזה, את הקושי לעמוד מול זה, להרגיש פגום. אני יכול להבין את הגבר הזה שעומד מהצד – שנדרש להיות חזק ותומך, אבל גם הוא עובר משבר, גם בו מתפרקים דברים. אני יכול להבין את התסבוכת, אילו סדקים זה יכול לפעור ואיך זה יכול לשבש משהו מבפנים. יצא לי לשחק בשנים האחרונות לא מעט תפקידי אבות. אני חושב שלשחק אבא בא לי די בטבעיות. כנראה שהידע, מה זה אומר להיות אבא, כבר קיים בתוך המערכת.
אין דברים כמו רותם. אני קורא לה The Machine (המכונה). היא מג'נגלת באופן שלא ראיתי כמוהו. אני מסתכל עליה מהצד, ושואל: איך היא עושה את זה, לעזאזל? היא יכולה לדבר עם הילדים, תוך כדי צילומים, להגיש את ה"נינג'ה", לפגוש לצהריים את בעלה, שיישאר לה מספיק זמן לאסי עזר, והכול בבת אחת! ובתוך כל זה מצליחה להיכנס לדמות, להישאר שם, עד לדבר הבא. המעברים שלה מדבר לדבר זו הזיה. הסתכלתי עליה בפליאה. קודם התעייפתי... אבל אז למדתי ממנה. היינו צריכים להיות "זוג" מהר מאוד. לגרום לדבר הזה להרגיש אמין.
טוב, להתאהב מהר אתה יודע.
בעיקרון כן, למרות שבשנתיים האחרונות לא כל כך. המנגנון שלי יודע איך זה אמור להרגיש, אבל במקרה שלנו היינו צריכים להתחיל לצלם כבר את המשבר. את הסדקים בינינו. וגם שם יש לי היכרות עם הנושא. במובן הזה, אני חושב שהיה לי קל להתחבר. אחד הדברים ששחקנים צריכים לעשות זה לעבד את הנתונים, להבין את זירת ההתרחשות ולייצר מהר מאוד חיבור.
כבר כמה חודשים אני לא בטיפול, אחרי שנים שהייתי מטופל באופן עקבי. נכנסתי לעבודה אינטנסיבית, ומשהו בי החליט לשחרר את ההתעסקות העצמית. כשאתה מגיע כל שבוע לדבר על עצמך, מתישהו אתה מתחיל לחזור על עצמך. אתה מתחיל לשעמם את עצמך. מתחיל לשעמם את הפסיכולוג. ועוד משלם על זה בסוף. משהו בשמונת החודשים שעברו מאז הפעם האחרונה השתחרר. אני זוקף את זה גם לזכותם של הפסיכולוג והטיפול. את הטיפול האחרון התחלתי לפני כמעט ארבע שנים. לדעתי זה היה המטפל הגבר הראשון שלי. עד אז, אם אני זוכר נכון, היו לי בעיקר פסיכולוגיות. גדלתי עם נשים. עם אחיות. זו שפה שקל לי איתה יותר. איתו הייתה איזו אנרגיה גברית שכנראה הייתי מאוד צריך. הגעתי אליו בסמוך למשבר שהוביל בסופו של דבר לפרידה. הרגשתי שמשהו לא בסדר, שמשהו לא עובד, והחלטתי לקחת אחריות על החלק שלי בסיפור ולעשות עבודה עצמית. אחד הדברים שהבנתי בטיפול הוא שאסור לי לפחד להפגין פגיעות, כי רק ככה ניתן ליצור חיבור ואינטימיות – עם עצמך ועם אחרים. לא קל לקלף מול אדם את עצמך, יש מצב שזה ישבור לו את התדמית שהוא הלביש עליך. אבל דווקא לאדם כמוני יש שליחות להראות את עצמו כמו שהוא באמת ולשבור את האשליה הזאת.
אחד הדברים שאני זוכר עד היום בבירור מהתקופה שגרנו בדרום-אפריקה הוא תחושת הזרות. תחושת הבדידות של ילד בן חמש במקום חדש. שלא מכיר אף אחד, זרקו אותו בתוך גן שהילדים בו מדברים בשפה אחרת. אני מגיע להפסקה ולא מצליח להתחבר לאף אחד. לא מצליח להשתלב. זה זיכרון מאוד חזק אצלי, עד היום. עדיין נוכח. זוכר את עצמי עומד באמצע הגן ולא יודע מה לעשות עם עצמי. שם נדסק משהו שיצר איזו תחושת זרות. זה קרה גם כשהגענו לשם, וגם כשעזבנו את את דרום-אפריקה באופן פתאומי, תוך 36 שעות, אחרי שרואה חשבון סיבך את אבא שלי באיזה עניין. זו חתיכת חוויה לא פשוטה לילד. לא להגיד שלום לחברים שלך, שהיית איתם בקשר עשר שנים. פשוט ללכת. זו חוויית נטישה מטורפת. המהירות שבה נשלפתי ממקום למקום. כשחזרתי לארץ קיבלו אותי מדהים בחטיבת הביניים, אבל חוויית הזרות כבר נצרבה. הדבר הזה, שאני חייב להשתלב, להתאים את עצמי, זה משהו שמלווה אותי מאז.
הסדרה הזו הגיעה לחיי בשלב שהייתי מוכן ומסוגל לשתף ולהראות משהו ממני. להראות את הפגיעות שלי, לשים את עצמי על המסך, עלוב, מלא פחדים וחרדות. זה חד-משמעית טיפול פסיכולוגי. לא משנה שהדמות הזו היא לא לגמרי אני. זה תמהיל משותף של היוצרת, שירלי מושיוף, שלי, ושל עוד כמה דמויות, אבל המהות שלי נמצאת שם בגדול. שירלי הצליחה באמת לראות אותי, ודרכי. ואני חייב לה על זה, ממש. זו לא הייתה מראה פשוטה. אני ביטלתי את הפרויקט הזה כמה פעמים לפני שיצאנו לדרך. עשיתי ישיבות והודעתי שאני לא מסוגל לעשות את זה. עזבו אותי, בשביל מה זה טוב. אבל זה כנראה נכון: מה שאנחנו הכי מפחדים ממנו, שם נמצא השער לריפוי. הרגשתי שהמבט אליי ברחוב השתנה. פתאום ראו בן אדם, לא פרסונה. זה מהלך מאוד חשוב שעשיתי בחיים שלי. המקצועיים - והאישיים.
פעם היה אכפת לי מאוד מה אנשים חושבים עליי. היה לי חשוב לרצות אותם. היום אני עסוק בזה הרבה פחות. כשלא אהבתי את עצמי, הייתי בטוח שברגע שאני יוצא מהחדר אומרים עליי מיד דברים לא יפים. היום, כשאני עוזב את החדר, אני חושב שאומרים עליי שאני אחלה, איש שיחה, בן אדם טוב. היום חושבים עליי שאני אדם מעניין. פעם לא חשבתי את זה על עצמי. הרי בסוף, זה לא הפחד ממה חושבים עליך, אלא מה אתה חושב על עצמך. פעם הייתי עסוק מאוד איזה רושם השארתי אחריי. יוצא מהחדר ובטוח שמרכלים עליי. היום אני יוצא מהחדר ולא מהרהר בזה.
