בשיתוף עברית
היא נעלמה לי בבוקר רגיל, כזה של תור למקלחת וסנדוויצ׳ים לבית הספר.
ארנון הכניס את הארנק לתיק, סגר את המזוודה ולקח לגימה מכוס הקפה. מדי פעם הציץ בחלון לראות אם המונית כבר הגיעה. הבנות התארגנו לבית הספר.
אל תשכחו את האוכל, אמרתי, רצתי אחריהן ונופפתי בשקיות.
ערמת הדואר חיכתה על שטיח החבלים בכניסה, ליד העיתון. הרמתי אותה, סגרתי אחריי את הדלת ועברתי ברפרוף על המכתבים. גם הם נראו רגילים. חשבון חשמל, ארנונה, קבלה מהוועד למען החייל. זרקתי אותם על השולחן. המעטפה הרביעית היתה מהאוניברסיטה. הסתכלתי על ארנון. הוא פרש לפניו את העיתון ושקע במדור הכלכלה. נשאר לך קצת קצף גילוח מאחורי האוזן, אמרתי, והצבעתי על החלק העליון של האוזן שלי, להראות את המקום המדויק. הוא משך טישו מהחבילה וניגב. זהו? שאל, והעביר אצבע לבדוק. אמרתי כן, והסתובבתי. הסתכלתי על המעטפה. שם הנעורים שלי, שירה לרנר, היה כתוב בכתב יד מתחת ללוגו של הפקולטה למדעי הרוח. מעכתי אותה במהירות וזרקתי לפח, שלא יהיו עניינים. הסתובבתי בחזרה. הראש של ארנון היה בתוך העיתון. המונית צפצפה בחוץ.
הארנק אצלך? שאלתי. הוא פתח את התיק, בדק, ואמר, כן, הוא פה. המונית צפצפה שוב. בהצלחה בפרזנטציה, אמר, לקח את המזוודה, נישק אותי על הלחי ויצא.
כוס הקפה נשארה על השולחן. גם העיתון. ניגבתי את פירורי הלחם מהשיש, קיפלתי את שמיכת הפליז שהיתה זרוקה על הספה עוד מאתמול ומילאתי דוגלי בקערת הנירוסטה. הבטתי בארנון יורד במדרגות ומתרחק. הוא הכניס את המזוודה לבגאז' של המונית וכשראה שאני מסתכלת, חייך ונופף לי. נופפתי בחזרה. החוצה, לוקה, אמרתי, החוצה. לוקה כשכשה בזנב. היא קמה בחוסר רצון מהשטיח, גררה רגליים ויצאה לחצר. כלבה טובה, אמרתי, ונעלתי את דלת ההזזה.
הבגדים שהכנתי חיכו לי על משענת הכיסא בחדר השינה. חולצה לבנה מכופתרת ומכנסי בד כהים, מגוהצים. התלבשתי. הרמתי את השיער וגלגלתי לפקעת, חיזקתי בסיכות סבתא שחורות ושלפתי כמה קווצות שייפלו על המצח. הכנסתי את הבטן והצצתי במראה. מה עוד? בננה, שתחזיק אותי עד הקרואסונים של חדר הישיבות, בקבוק מים, משקפי שמש. חבילת טישו. נדחקתי לתוך הנעליים החדשות. הן לחצו קצת בחלק האחורי, מעל העקב. עשיתי כמה צעדים וחזרתי. זה היה גבולי. חשבתי שיהיה טוב אם יהיו לי כמה פלסטרים בתיק, ליתר ביטחון, אבל התעצלתי להיכנס למקלחת לקחת. כיביתי אורות והעפתי מבט מהיר על הבית. בוילר על אפס, גז סגור, מכונת הכביסה מכוונת בטיימר לאחת בצהריים. הכול נראה בסדר. הנחתי את המפתח מתחת לעציץ הגרניום ונכנסתי למאזדה.
חמש דקות מאוחר יותר, קצת אחרי קיסריה, התנועה החלה להאט.
התקדמתי מטר, ועוד מטר, ונעצרתי מאחורי משאית גדולה. שום דבר לא זז. אחר כך עמי התקשר. הוא ביקש שאגיד לו איפה שמרתי את דו"חות המכירה של שנה שעברה, ושאל מתי אני מגיעה. אמרתי שיש פקק וניסיתי להסביר לו דרך הטלפון איפה הדו"חות, אבל הוא לא מצא אותם. ביקשתי שיחפש עוד קצת, כי זה שם, בטוח, בתיקייה שכתוב עליה שירה לפרזנטציה, ושאם הוא לא מוצא שיבקש מענת שתעזור לו. שהיא יודעת. עמי ניתק. התנועה עמדה. הדלקתי גלגל"צ כדי לשמוע דיווחי תנועה אבל לא דיברו על פקקים בכביש החוף. עמי התקשר שוב. הוא אמר שהוא לא מוצא את הדו"חות, ושהוא צריך את הדו"חות, ושהם עוד רגע מגיעים, ובלי הדו"חות המחורבנים הוא לא יכול להתחיל. ניסיתי להגיד, אבל עמי... ושמעתי את ענת אומרת, עמי תירגע, בחייך, אבל זה רק עצבן אותו עוד יותר. התחלתי להזיע, בעיקר מתחת לחזה. ניסיתי לסטות קצת שמאלה, לנתיב השני, אבל לא הצלחתי לראות מה קורה בהמשך הכביש וכמעט נתקעתי בטויוטה שעמדה שם. הנהג צפצף, וצעק משהו מאחורי החלון, בטח קללה. הייתי מוקפת מכוניות. במראה האחורית יכולתי לראות את הארובות של חדרה. וזהו.
עמי לא עזב אותי. הוא ניתק, והתקשר, וניתק. איפה הטיוטה של ההסכם, ואיפה הסקיצות של המודעות, ואיפה את, שירה, איפה את?! לא הבנתי מה הוא רוצה. עברו כמה דקות. נסעתי לאט, ואז נסעתי קצת יותר מהר, ואז, כמה מאות מטרים דרומה, התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר.
הפקק דווקא השתחרר. עקפתי את המשאית, הווייז קיזז עשרים דקות מזמן ההגעה המשוער, והדרך היתה פנויה. בשלב הזה הייתי אמורה להרגיש הקלה. להתקשר לעמי ולהגיד לו, עמי, תירגע, הכול בסדר. להירגע בעצמי. אבל לא. ניסיתי, ולא הצלחתי. הידיים שלי החליקו מההגה. הרגל שלי רעדה. פתחתי קצת את החלון, וסגרתי, וגם זה לא עזר. כלום לא עזר. משהו היה לא בסדר. לא הבנתי. הזעתי והזעתי. הים היה גדול מדי ולא בסדר, הדיונות היו גדולות מדי ולא בסדר. הזעתי עוד יותר. מצמצתי בכוונה, הזדקפתי, עשיתי סיבובים קדימה ואחורה עם הכתפיים. זה לא עזר. אולי שכחתי משהו בבוקר? אולי. עברתי על הבוקר בראש. כיביתי את הבוילר, הגז סגור, מכונת הכביסה מכוונת על טיימר לשעה אחת.
הצצתי בשעון. שמונה עשרים ושלוש. לא בסדר. לא בסדר. המכוניות המשיכו לנסוע. ניסיתי שוב, בקול רם.
דנה לקחה את האישור לטיול, האכלתי את לוקה, המפתח בגרניום, ארנון לקח את הארנק. שאלתי אותו. בטוח שאלתי. אולי בעצם לא כיביתי את הבוילר? הנשימה שלי נעשתה מהירה. ידעתי שכיביתי. כלומר, נראָה לי. הידיים שלי רעדו. גם הרגל וגם הידיים. הפכתי את התיק על המושב לידי. בננה. חשבון חשמל. ארנק. נרתיק משקפי שמש. העפתי את הכול מהכיסא. בקבוק מים. חבילת טישו. טמפונים. לא בסדר. לא בסדר. לא הבנתי מה קורה. אם לא בתיק אז אולי בכל זאת בבית? אבל עברתי על הבית. גז. בוילר. אוכל ללוקה. שוב. דנה לקחה את האישור לטיול. אמא של עפרי מחזירה מהמחול. דלת כניסה. דלת הזזה במרפסת. נעלתי. עברתי ונעלתי ודחפתי פעמיים לוודא. הארנק של ארנון.
הדיונות עמדו במקומן. בים שטה אונייה. דיונות וים ואונייה. כוס אמכּ, השקיתי את העציצים. השקיתי את העציצים עד שהם השתינו לצלחות למטה. הנה וינגייט. יש שלט. מה קורה פה? אחת... שתיים... שלוש... דנה לקחה. נעלתי. הנה שפיים. יצאתי מהבית ונעלתי ונכנסתי למאזדה ופניתי שמאלה לכביש החוף ועברתי את קיסריה והשקיתי את העציצים בטוח וראיתי את הארובות של חדרה במראה כשעמדתי בפקק והסתכלתי על הים והסתכלתי על הדיונות ועברתי את וינגייט ועברתי את שפיים והנה מחלף הסירה. מה קורה פה?
***
בעיטה. רגל ננעלת. ברקס. לתוך מעקה הבטיחות. לתוך השמשה והמראה וההגה. בוקס בבטן. חגורה מצליפה סוחטת את האוויר מהחזה. ידיים עפות, רגליים עפות, צוואר עף. איברים רכים, נטולי עצמות, מוטחים בעצמם, בדש־בורד, במשענת הראש, בתיבת ההילוכים. זכוכית מתרסקת. פח מתקמט. חושך. הכול כואב. לרגע. ואז כלום. שקט.
***
עשן עלה ממכסה המנוע. אנשים התקרבו ודפקו על החלון. את בסדר? את בסדר? הם ניסו לפתוח את הדלת מבחוץ. את בסדר, גברת?
התחלתי לצחוק. ידעתי שזה נראה מוזר, וראיתי את הפרצופים שלהם, המבוהלים, אבל לא הצלחתי להפסיק. הרמתי את היד. קיפלתי את המרפק ויישרתי אותו, סגרתי את האצבעות לאגרוף ופתחתי בחזרה.
לא מתּי. הכול היה חד וברור. הכאב במצח, הטעם של הברזל בתוך הפה. לא הצלחתי להפסיק לצחוק. האנשים התרחקו, חוץ מאחד, שהצמיד את הפנים לחלון וניסה לפתוח שוב את הדלת. הוא הצביע על המצח שלי. הסתכלתי עליו. את בסדר? את בסדר? את בסדר? לא הייתי בסדר. הפסקתי לצחוק. נתניה לא היתה שם, אמרתי. מה? מה? נתניה. חדרה היתה ווינגייט היה ונתניה לא. מה? לא. אתה שומע בכלל? העיר. העיר. לא היתה שם. לא הבניינים ולא החומה הזאת נגד הרעש. מה? השקופה. אתה מכיר את החומה השקופה? גם לא הגשר רק ים. ודיונות. זהו. מה? מה?
האיש התרחק מהחלון.
אני אישה רגילה, אמרתי. אני שירה.
אמבולנס עצר בצד הכביש. הנחתי את הראש על ההגה ועצמתי עיניים.
***
כשהרמתי את הראש עמד מחוץ לחלון פרמדיק צעיר. הוא דפק על החלון וניסה לפתוח את הדלת. גברת, אמר. גברת? העיניים שלו שוטטו על הגוף שלי. רגליים, בטן, צוואר. כשהגיע למצח עצר. תנסי לפתוח, ביקש.
פתחתי את הדלת.
אישה כבת ארבעים. חבלה בראש. כרית אוויר לא נפתחה. הכרה מלאה. מגיבה. הפרמדיק דיבר.
ישבתי על הכיסא, חגורה, שתי ידיים על ההגה. המצח שלי כאב. הרמתי את היד וניסיתי לגעת אבל הוא עצר אותי, ביקש שלא אזוז ושיחרר את חגורת הבטיחות. יופי, אמר. אחר כך עזר לי לצאת.
תוציאי רגל. חכי. עוד אחת. חכי. תתרוממי. הכול בסדר? יופי. עכשיו תנסי לעשות צעד. קטן. לא גדול. עכשיו עוד אחד ונראה שאין לך סחרחורת. יופי. לא צריך גדול, גברת. אם את מרגישה סחרחורת, תגידי. אם את רואה שחור, תגידי. אם את מרגישה שאת צריכה להקיא, תגידי. התקדמנו. עשיתי כל מה שביקש. היתה לי סחרחורת והיתה לי בחילה, אבל לא אמרתי לו. להרים ולהניח. עשרים סנטימטרים בכל פעם. הרבה זמן. הגענו לאמבולנס.
התיישבתי. לא זכרתי אם כיביתי את המנוע והוצאתי את המפתחות מהסוויץ׳.
לא לקחתי את התיק, אמרתי לפרמדיק.
האוטו היה במרחק של עשרים מטר ממני. הוא היה תקוע בתוך מעקה הבטיחות, בזווית מוזרה. לא הבנתי איך הגעתי לשם. על החצץ היו שברי זכוכית. מכסה המנוע נמעך והתרומם. רציתי את הטלפון שלי.
לא לקחתי את התיק מהאוטו, אמרתי.
הפרמדיק ביקש שאשאר לשבת עד שיגיע חוקר. הוא הוציא פנס קטן, הדליק אותו וכיוון לתוך העיניים שלי. תנסי לעקוב אחרי האור גברת, בסדר? איך קוראים לך?
אמרתי.
ש י ר ה, חזר אחריי. את יכולה לכופף את הצוואר קדימה בשבילי, שירה?
כופפתי קדימה. ואחורה? כופפתי אחורה. הוא רשם משהו בטופס, ביקש שאלחץ את היד שלו ומדד לי לחץ דם. יופי, אמר. את זוכרת מה קרה, שירה?
לא עניתי.
זוכרת או לא זוכרת?
לא הבנתי מה הוא רוצה.
הוא שאל עוד כמה שאלות, בדק שלא קיבלתי כווייה בבטן ובעצמות הבריח מהחגורה, ועבר למצח. היה שם חתך עמוק. ומכוער. ככה הוא אמר. חתך עמוק ומכוער. ושצריך לנקות. אמרתי בסדר.
הוא הוציא מהאמבולנס צמר גפן, טבל אותו בחומר חיטוי והצמיד לפצע. זה כאב. השיער נדבק לדם. אני מצטער, הוא אמר, אני חייב לראות מה קורה שם. אחר כך משך. שערה שערה. המצח שלי בער. את בסדר? שאל. אמרתי שכן.
כשסיים, הודיתי לו.
צביקה! הוא דפק על דופן האמבולנס, היא בסדר, נחכה איתה לחוקר ונזוז. תגיד במוקד עשר דקות. מה השעה?
צביקה צעק לו בחזרה, עשרה לתשע, ודיבר עם המוקד.
אתה בא מכיוון נתניה? שאלתי.
נתניה?
כן.
לא. הוא הוריד את הכפפות. אנחנו מקבלים קריאות רק מהרצליה ורמת השרון.
ולא היית בנתניה היום?
לא. את גרה בנתניה?
לא עניתי.
הוא היה מבסוט מהחבישה. יופי של חבישה, אמר, וחייך. את יודעת אם את מחוסנת לטטנוס? כי אם לא, את צריכה להגיע לבית חולים ולקבל זריקת דחף תוך 24 שעות.
אני מחוסנת, אמרתי. אחר כך הוא נתן לי לחתום על טפסים. תעודת זהות, גיל, מצב משפחתי, כתובת. צביקה פיקח עליו. הוא הראה לו איפה אני צריכה לחתום, ואחרי כל פעולה אמר לו, יופי. יופי. עכשיו תגיד על המשך טיפול. ללכת לרופא משפחה שייתן לה אנטיביוטיקה, לא לנהוג בשום אופן, לחכות שמישהו יבוא לאסוף אותה ואת האוטו. הפרמדיק אמר. צביקה הקשיב ואמר יופי. חיכינו.
אחרי כמה דקות הגיעה מכונית משטרה. הפרמדיק נופף לשוטר. הכול בסדר, הוא צעק. לא רציני.
השוטר יצא מהניידת.
גברת?
הסתכלתי עליו.
גברת?
מה?
הפרמדיק הניח יד על הכתף שלי.
צביקה, בוא תראה. אולי כן פינוי?
צביקה עבר על הדו"ח. הוא בדק לי שוב את העיניים עם פנס.
אני בסדר, אמרתי. בעלי עובד בהרצליה, אני אתקשר אליו.
צביקה פיהק. היא נראית לי בסדר גמור אבל זו החלטה שלך, שלומי. הוא נכנס לאמבולנס והניע.
שלומי שתק. צביקה סובב את הראש והסתכל עליי. את מתקשרת לבעל שלך?
כן.
ולא נוהגת.
לא.
אז אם את לא נוהגת אין בעיה. תעזור לה, שלומי. יאללה.
שלומי עזר לי לטפס מעבר למעקה הבטיחות. תחכי לבעלך בתחנה אחרי שתסיימי עם השוטר כי זה מסוכן לעמוד פה, בסדר?
אמרתי בסדר. הוא לחץ את היד שלי, ניגש לשוטר, דיבר איתו קצת, והלך.
נשארתי לבד. השוטר לא הסתכל עליי. הוא דחף את הידיים לתוך החגורה והסתובב מסביב למאזדה. בכל פעם שעשה צעד, הנעליים שלו ריסקו את הזכוכיות על החצץ. סימני הבלימה על הכביש עניינו אותו במיוחד. הוא התכופף, נשען על הברך, העביר את האצבע על המקומות הכהים, קירב לאף והריח. לא ידעתי אם אני אמורה לגשת אליו. הוא לא אמר שום דבר. עמדתי מאחורי מעקה הבטיחות וחיכיתי. כשסיים, נעמד, נשען על מכסה המנוע ונדנד אותו. אחרי שבדק את טווח התנועה, טרק אותו בכוח.
זה יחזיק בינתיים, אמר, וסימן לי להתקרב. הרישיונות עלייך?
כן. רגע.
טיפסתי מעל המעקה ונכנסתי לאוטו. הושטתי לו את הניירות.
השוטר לקח והסתכל.
אז מה?
מה?
דיברת בטלפון? שלחת הודעות?
עשיתי כן עם הראש.
מה כן? שלחת?
כן. אתה בא מנתניה?
מה נתניה? את יודעת שאם שלחת זה קנס רציני, כן? זה לא צחוק.
אני יודעת. באת מנתניה?
הוא הוריד את הכובע, ניגב את המצח וחבש אותו שוב.
אחר כך שלף פנקס והתחיל למלא דו"ח. כשסיים, מתח שני קווים בתחתית הדף, תלש אותו והושיט לי. לא הסתכלתי. הנחתי את הדו"ח על המושב.
רשמתי לך את המקסימום, אמר, אולי ככה תלמדי לא לשלוח הודעות כשאת נוהגת. הנהנתי.
השוטר נעמד בפישוק, דחף יד אחת לתוך החגורה ואת השנייה הניח על האקדח. תשמרי את הדו"ח בשביל הביטוח, ותיקחי בחשבון שיהיו לך עניינים מול מע״צ והעירייה כי דפקת להם פה את הגדר הפרדה ואף אחד לא ישלם את זה. הוא בעט בגדר. אחד הברגים השתחרר ונפל. תתקדמי לתחנת האוטובוס, אמר. זה מסוכן ככה איך שאת עומדת. ניסית להניע? תניעי.
לחצתי על המספרים בקודן. תאריך יום ההולדת של דנה. תאריך יום ההולדת של מעיין. סולמית. האוטו השמיע קול והשתתק. ניסיתי שוב. זה עבד.
יופי, אמר. תצאי לתחנה ותחכי לגרר. איפה המשולש שלך?
בבגאז׳.
אז תשימי משולש.
בסדר. הרמתי את היד ושחררתי את הרגל מהברקס.
שימי רוורס! השוטר דפק על הגג של המאזדה. את לא ברוורס! מה את עושה?
שמתי.
הפח חרק ונשרט. הרכב השתחרר מהמעקה. התקדמתי ועצרתי בתחנת האוטובוס.
התקשרת למישהו שיבוא לקחת אותך?
כן.
מתי יבואו?
כמה דקות.
ולגרר? התקשרת לגרר?
כן.
אל תעזבי את הרכב עד שהגרר מגיע.
בסדר.
ושימי משולש.
בסדר.
השוטר הסתובב, נכנס לניידת, ונסע.
חיכיתי רגע, והתנפלתי על המושב לידי.
בננה. ארנק. בקבוק מים. טישו. משקפי שמש. העפתי. הניירות של הביטוח. הטמפונים. טלפון. חייגתי למעיין. מעיין לא ענתה. חייגתי למעיין. מעיין לא ענתה. דנה. לא. דנה. לא. חייגתי. חייגתי. חייגתי. הטלפון צלצל. אסור להדליק טלפונים בבית הספר. תשע ורבע זה אמצע שיעור. חייגתי שוב. שוב. היי, הגעתם למעיין. שוב. אפס, חמש, ארבע, היי, הגעתם למעיין. אפס, חמש, ארבע, היי. מענה קולי. חיוג חוזר. חיוג עם ללחוץ על המקשים. ניתקתי. דנה. ניתקתי. דנה. בבקשה. תעני לי. פתחתי את הדלת והקאתי. קפה ומיצי קיבה. לא הצלחתי לפקוח את העיניים. לא הצלחתי להכניס אוויר לריאות. ריר. רוק. נתניה?! נתניה?!
לא יכולתי להישאר שם. לא יכולתי להתקשר לארנון. הנעתי שוב. לא אותתי. לא הסתכלתי במראה. נדחפתי לנתיב הימני, למחלף, צפונה. הסתובבתי חזרה. אל כביש החוף. לחצתי בכל הכוח על דוושת הגז ונעלתי את הברך. מאה ארבעים. מאה חמישים. מכוניות צפצפו. האוטו רעד. השמיע רעשים. לחצתי. התעלמתי מהמחוג. מהדפיקות. מהריח. רשפון. שפיים. השלט של יקום. סובבתי את הראש שמאלה, לכיוון הים. וינגייט. גבעה ירוקה. כביש עולה. בתים. מכללת ספורט. חול. חול. חול.
הים נפרש מקצה לקצה. מאופק עד אופק.
כחול. רחב ידיים.
שום בניין. שום גשר. לא חומה לא שלט לא רמזור.
הדיונות זהרו בשמש. ברוכים הבאים לבית ינאי.
אחרי כמה צלצולים, ענת, המזכירה של עמי, ענתה לטלפון.
ענת, אמא שלך גרה בנתניה, נכון?
לא אמרתי שלום. לא אמרתי מי אני.
שירה?
פרצתי בבכי.
ענת, אני חייבת שתעני לי. אמא שלך גרה בנתניה, נכון?
שמעתי גרירת כיסא.
מה קרה, שירה? ענת לחשה. מה אמא שלי? הפרזנטציה התחילה. מה קורה איתך? אני לא מבינה מה את אומרת.
ענת, תעני לי, אמרתי. אני צריכה שתגידי לי אם אמא שלך גרה בנתניה. זה חשוב.
כן.
דיברת איתה היום?
כן. ישנתי אצלה ובאתי בבוקר למשרד.
את בטוחה? לא הרפיתי. היום בבוקר? ישנת בנתניה והיית בנתניה ונסעת ברחובות של נתניה וירדת במחלף של הגשר לכביש החוף?
נהיה שקט.
שירה, תגידי לי איפה את, היא אמרה. אני שולחת מישהו. איפה ארנון?
בכנס, ענת. ארנון בכנס! ואת לא שולחת אף אחד! תתקשרי בקו השני לאמא שלך! עכשיו! תתקשרי אליה!
לא! הקול של ענת היה החלטי. אני לא עושה שום דבר עד שאת לא אומרת לי איפה את.
ענת... פרצתי שוב בבכי, תעזרי לי...
שירה, איפה את?
תתקשרי!
ואחרי שאני אתקשר את מבטיחה להגיד לי איפה את?
כן.
תגידי שאת מבטיחה, שירה. במילים. תגידי: ענת אני מבטיחה שאני אגיד לך איפה אני.
חזרתי אחריה. זה הספיק. שמעתי ציפורן מכה על מקלדת, צליל חיוג, ואחרי כמה שניות קול של אישה. היא נשמעה עליזה. תשאלי אותה אם היא בבית, לחשתי, תשאלי אותה!
את בבית, אמא? ענת שאלה.
אמא של ענת צחקה. התקשרת הביתה, לא? אחר כך ניסתה לשכנע את ענת לבוא אחרי העבודה לקחת אוכל. זרקתי את הטלפון. אם אמא של ענת שם, נתניה שם. פרצתי למחלף והסתובבתי לכיוון דרום.
הפעם, לא היה פקק. כביש החוף היה פנוי והתנועה זרמה. הלוואי שהיה פקק. להקת ציפורים חגה מעליי. על הים - ספינה. החול זהר. גלים קטנים, דייג, צִלייה מברזנט. יכולתי להמשיך לנסוע עוד ועוד. לעלות ולרדת ממחלפים. לחתוך נתיבים. לעשות תאונות. ידעתי שאין טעם. נתניה היתה שם, ואני לא ראיתי אותה. בדיוק כמו שאמיר אמר.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"תנינה במישור החוף", טלי כהן צדק, הוצאה לאור: שתים הוצאה לאור, 242 עמודים.
בשיתוף עברית
