כשהשחקנית נטע רוט נכנסת לחרדה, היא מרימה טלפון לאיש הכי אופטימי שהיא מכירה. דוד שלה. אתם מכירים אותו כיו"ר האופוזיציה ומפלגת יש עתיד, יאיר לפיד, שהוא גם האח של אמא שלה. "דודיא - ככה אני קוראת לו - מאמין בבני האדם ומשוכנע תמיד שהטוב ינצח. אני מנסה להיות חיובית כמוהו. כששאלתי אותו עכשיו, 'איך אני יכולה לעזור? אני מתחרפנת'. הוא אמר, 'צאי להפגין'".
ואת יוצאת?
"כן, אני מתה מפחד ממה שקורה כאן. זו ממשלה מסוכנת שעלולה להוביל לפילוג בעם ולאלימות. אני לא מבינה איך כולם, בלי יוצא מהכלל, לא יוצאים לרחובות להפגין נגדה. אני מדברת עם אנשים אינטליגנטים שטוענים שהמהלכים שהיא מקדמת לא יפגעו בנשים ובערבים. אבל ברור שהחוקים הללו יפגעו בזכות שלנו לפנות לבג"ץ ולערער על החלטות לא הומאניות.
"הפגנות זה לא אקט אנרכיסטי, זה אקט דמוקרטי ונפלא. לשמחתי אין לי את האחריות שיש לדוד שלי על הכתפיים - להציל את המדינה, אז אני מנסה לעשות את מה שאני יכולה מלמטה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ההבטחות של שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ' לשמור על זכויות הנשים במדינה לא הצליחו להרגיע אותך?
"לא, אין מספיק נשים בכנסת המיזוגינית הזאת, ובטח ובטח שבממשלה, וזה חמור. אם יש כל כך מעט נשים בצמרת, אתה חושב שלא תהיה אפליה למטה? הכול מתחיל בטופ. לשמחתי, לפחות אני משחקת בתיאטרון גשר, שיש לו מנהלת, אישה חזקה ומופלאה. אבל אם הממשלה תצליח בתוכניות שלה, כל ערעור שלנו לבג"ץ יהיה לא רלוונטי. יוכלו לחוקק חוקים אנטי-נשיים בלי שאף אחד יעצור אותם. והם עוד קוראים לנו אנרכיסטים. אני מודאגת מאיך שזה עלול להיגמר, במלחמת אחים? במדינה בלהבות? למה הרעיון של שלום נשמע כל כך מופרך כאן?"
מה הדוד שלך אומר, איך כל זה ייגמר?
"בתקופה האחרונה אני משתדלת לא להציק לו, כי אני יודעת כמה רובץ לו על הכתפיים. עד שהוא מסמס לי שהוא מתגעגע. כרגע יש לו מספיק, הוא צריך לסחוב את הנשמות של כולנו, את הפחדים של כולנו על הגב".
יש סיכוי שמתישהו תפני כמוהו לפוליטיקה?
"אני לא מאחלת לעצמי את כאב הראש הזה".
רוט, 21, ג'ינג'ית היפראקטיבית, מהמוכשרות שבדור השחקניות הצעיר, היא בתם של דני ומירב רוט ‑ אחותו הצעירה של יאיר לפיד ‑ שניהם פסיכולוגים קליניים, ונכדתם של שלומית ויוסף (טומי) לפיד. הקטנה משלוש בנות. "הייתי ילדה די בודדה אבל מאושרת. כולם כל הזמן אמרו לי שאני לא בסדר - המורים והחברים המעטים שהיו לי. לא ממש הבנתי איך לווסת את עצמי רגשית".
איך התמודדת עם זה?
"הלכתי לטיפול".
כדור שלישי למשפחת סופרים, מחזאים ועיתונאים, את המחזה הראשון שלה, "שני אלה", כתבה כבר בגיל 16 יחד עם בן זוגה לשעבר ניר כנען. "תום ווליניץ המדהים לקח אותי כבר כשהייתי בת 16 ואמר לי, 'יש לך כישרון, אני רוצה לעבוד איתך', כשאף אחד לא השתין אז בכיוון שלי.
"אני חושבת שיש לי יותר מזל מכישרון", היא אומרת בגילוי לב בלתי מתפשר שמאפיין אותה. "יש הרבה חבר'ה עם פוטנציאל, אבל לא לכולם יש בבית שושלת סופרים וסופרת כמו סבתא, שהם יכולים לשלוח אליהם דראפטים שיתקנו אותם".
יהיו מי שיגידו שהשושלת המכובדת הזאת עזרה לך גם בתחום המשחק.
"זה שדוד שלי בפוליטיקה לא נתן לי כלום בקריירה, אבל העובדה שסבתא שלי סופרת עזרה לי המון".
בצבא שירתה בתיאטרון צה"ל, יחד עם טליה ברטפלד, חברתה הקרובה, כיכבה בסדרות טלוויזיה ובסרטו של אבי נשר "תמונת ניצחון". רוט זכתה גם בפרס אופיר כשחקנית הטובה בסדרה קומית על הסיטקום "לבד בבית", ובאחרונה הצטרפה גם לצוות הכותבים של העונה הרביעית של הסדרה. עכשיו היא משחקת בשלוש הצגות בתיאטרון גשר, "אנה קרנינה", "רומיאו ויוליה" ו"מי כמוני".
ובכל זאת, כשיש לה התלבטויות, גם בנוגע לקריירה, היא פונה לדודיא. "הוא כמו הורה שלישי בשבילי. אני מתייעצת איתו על הכול".
במה למשל?
"כשהתקבלתי ל'לבד בבית', הציעו לי לשחק בעוד סדרה במקביל, והתלבטתי במה לבחור. ידעתי שדודיא הוא האדם להתייעץ איתו. הצגתי לו את שתי האפשרויות, סיפרתי לו שזו דרמה מול סיטקום. הוא שאל: 'עשית בכלל קומדיה פעם?' עניתי שלא. והוא אמר, 'התשובה ברורה, לא?' עניתי שאני לא יודעת. הוא שאל, 'למה לא?' ואמרתי, 'זה מפחיד'. בתגובה, הוא אמר מיד: 'זה מפחיד אותך? אז התשובה ברורה פי כמה - תמיד תלכי לאן שמפחיד אותך'. זאת אחת העצות הטובות ביותר שהוא נתן לי".
גם על אהבות אתם מדברים?
'בטח'. הוא מהראשונים שיודעים על הכול".
אבל יש דברים שעליהם היא לא מדברת אפילו עם דודיא, רק עם סבתא, הסופרת שולמית לפיד. "סבתא היא החברה הכי טובה שלי. היא יודעת עליי יותר מאמא ואבא כי אני מגלה לה גם את כל הסודות שלי. היא פשוט הבן אדם הכי מגניב שיש. קולית ברמות. בגיל 14 הייתה לי את בת הזוג המהממת בתבל. היא הייתה הדבר הכי מתוק בעולם, מלאך, ממש מושלמת, עד שאמא שלה גילתה והפרידה בינינו. אני עדיין זוכרת שאחרי שנפרדנו סבתא ליטפה לי את הראש ואמרה לי ברוך: 'נורא קשה להיות בת 14 ומאוהבת'".
יותר קל לך לדבר איתה מאשר עם ההורים?
"שני ההורים שלי פסיכולוגים ואתה לא תמיד רוצה שינתחו לך את הסודות. אתה פשוט רוצה לספר אותם. כשהייתי קטנה הייתי מספרת לאמא שלי על דברים שחברים עשו לי, והיא הייתה מנתחת גם אותם וגם אותי".
מה את זוכרת מסבא שלך?
"הייתי בת שמונה כשהוא נפטר, אבל היינו מאוד קרובים. סבא צרוב לי בזיכרון באהבה גדולה. כשהייתי בת שלוש הוא לימד אותי לשחק שחמט. הוא גם קרא לי מרישקה, כי חשב שהשם נורא מתאים לי. בעיניו הייתי מאוד דומה לאמא שלו. תמיד אמרו לי שאני מזכירה אותו, כי סבא היה ג'ינג'י בהיר, עם פנים עגלגלות ושפתיים בשרניות".
סבא שלך הוביל את המאבק בכפייה הדתית, שחוזר שוב לסדר היום.
"הדת היא דבר כל כך יפה. לא אני ולא הדוד שלי נגד הדת. בעבר, אגב, שי פירון היה במקום שני ברשימת יש עתיד. גם אני מאמינה באלוהים בדרכי החילונית, הבעיה היא לא בדת, אלא בבני אדם שכופים אותה על אחרים. ואגב, יש כרגע גזענות גם כלפי חרדים. ישבתי לא מזמן באוטובוס ואנשים אמרו, 'החרדים האלה הורסים את המדינה' וקיללו אותם.
"אני גם חושבת שצריך להזכיר למחבלים היהודים שעשו את הפרעות בחווארה, שעל לוחות הברית כתוב 'לא תרצח'. האסון הזה קרה כי הממשלה הנוכחית לא מגנה אותם. פיגוע הוא פיגוע - לא משנה אם יהודי עשה אותו, ערבי או נוצרי. כיהודייה אני יכולה גם לכאוב ולבכות מהפיגועים בדיזנגוף ולסבול ולהרגיש אשמה מהפיגועים שעושים היהודים, כי זה העם שלי. הם עושים לנו שם רע בעולם ונותנים סיבה לשנוא אותנו".
מה סבא שלך היה אומר על המצב כיום?
"אני חושבת שהוא היה בעיקר גאה בדודיא, שמציל אותנו. הוא גם היה קורא לצאת להפגין. כרגע, הממשלה שלנו היא האשמה במה שקורה פה, לא העם. גם מי שהצביעו לממשלה הזאת הם אנשים טובים שעובדים קשה וחונכו על רעיונות ששונים מאלה שאני מאמינה בהם. אבל אני מאמינה שכולנו מסכימים שאלימות היא לא הדרך. אני מקווה שיקרה נס. דוד שלי מאמין שהעם חזק ושהכול תלוי בנו. שאנחנו צריכים לצאת להפגין, ולהשמיע את הקול שלנו. להפגנות יש כוח, הן מערערות אותם מבפנים".
בכתיבה, שזורמת לה בדם, היא מוצאת גם לא רק פורקן ונחמה. הכתיבה גם עוזרת לה לעבד חוויות קשות, לתת שם לדברים שבזמן אמת לא הצליחה להגדיר במדויק. "הייתי רק בת 13 והוא היה החבר הראשון שלי, וגדול ממני בשנה", היא מספרת, "הוא היה הראשון שגרם לי להרגיש רצויה, גם חברתית. לא הייתי אהודה במיוחד, אז הייתה לזה משמעות עצומה עבורי. בהתחלה רק התנשקנו והתחבקנו, כמו זוג ילדים. הפגיעה המינית התחילה כשהוא ביקש לנשק אותי גם מתחת לתחתונים. זה הביך אותי ולא רציתי, אבל הוא אמר שזה החלום שלו. אמרתי שוב שאני לא רוצה, אבל הוא ממש ביקש, אז נתתי לו.
"בפעם הבאה שנפגשנו הוא ניסה להוריד לי את החולצה וסירבתי. ואז זה קרה שוב. בפעם השלישית שסירבתי הוא כבר התעצבן, או התבאס, לקח אותי לשיחה בחצר שלו והסביר לי שאני צריכה לעשות את זה. אני לא זוכרת בדיוק מה נאמר שם, רק שהרגשתי מאוד מטופשת ואשמה וילדותית. אז חזרנו למעלה לחדר והוא הוריד לי חולצה ונגע לי בחזה בזמן שהתנשקנו. אמרתי לו שזה לא נעים לי והוא ענה, 'בסדר, גם לי זה לא כזה כיף' והמשיך. קפאתי ולא זזתי. והוא המשיך".
"הוא ניסה להוריד לי את החולצה וסירבתי. ואז הוא התעצבן והסביר לי שאני צריכה לעשות את זה. אני זוכרת שהרגשתי מאוד מטופשת ואשמה וילדותית. אמרתי לו שזה לא נעים לי והוא ענה, 'בסדר, גם לי זה לא כזה כיף' והמשיך. קפאתי ולא זזתי. והוא המשיך"
רוט, בת 21 היום, מנסה לשחזר עכשיו את חוסר האונים, הבלבול והחרדות של ילדה בגיל ההתבגרות במערכת יחסים מעוותת, שבה קולה לא נשמע. שבה היא מובלת כנגד רצונה. "נשארנו יחד. הייתי באה אליו והוא היה עושה מה שהוא רוצה, גם כשלא רציתי. אני זוכרת שבכל פעם שנפגשנו הדופק שלי היה מאוד מהיר, כמו בהתקף חרדה, וחשבתי לעצמי, ככה זה בטח להיות מאוהבת, אלה הפרפרים ההם שכולם מספרים עליהם".
פחדת להגיד לו לא?
"יום אחד אמרתי לו שאני רוצה שניגע פחות, שנעשה אולי פעם כן, פעם לא. הוא ענה שזה לא מתאים לו ככה, שהוא ספונטני, ושאם אני כזאת, כבר עדיף להיפרד. אז התנצלתי וחזרתי בי".
דיברתם על זה אחר כך?
"כמה שנים מאוחר יותר הוא התנצל בכנות וסלחתי לו בכנות. הוא לא בחור רע, וזאת לא טראומה לכל החיים או איזו צלקת נוראית, אבל זה השאיר בי חותם. המילה 'לא' הפכה עבורי מאז למסוכנת. פחדתי להגיד 'לא', כדי שלא יבוזו לי ויכעסו עליי".
מתי הבנת שמדובר בפגיעה מינית?
"שלושה חודשים אחר כך, כשראיתי סרטון ביוטיוב שבו הסבירו: אם עברת כך וכך, עברת תקיפה מינית. התקשרתי למספר שהופיע שם ושאלתי אם זו תקיפה מינית, וכשהתברר לי שכן, בכיתי. כשאמא באה לחדר שלי, סיפרתי לה ואחר כך לאבא, שחיבקו ותמכו, כמובן".
סיפור הפגיעה המינית ההיא הפך גם למונודרמה "מה קרה לשיר", שכתבה עם תום וויליניץ שגם ביים, בכיכובו של אמיר פתר, המוצגת בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. במפתיע, לא מדובר בכתב אישום מאוחר. גם לא בסגירת חשבונות. לדברי רוט, חשוב לה בעיקר להסביר שגם לתקיפה מינית יש מנעד רחב.
"כתבתי את המחזה כי הבחור ההוא היה אמנם לא בסדר, אבל הוא לא אשם. הוא בעצמו היה בחטיבה, גדול ממני רק בשנה. בגיל הזה הוא ידע שתקיפה מינית נראית כמו שאונס נראה בסרטים. מאיפה הוא היה אמור לדעת שגם כל הדברים ה’קטנים’ האלה נחשבים לתקיפה? איך הוא היה אמור להבין את זה אם אף פעם לא הסבירו לו?"
את לא חושבת שיש יותר מודעות מאז מי-טו?
"הדור הקודם אחראי על תנועת מי-טו המצוינת, שמצילה גם את הדור שלי מדברים חמורים מאוד. אבל אני חושבת שהדור שלי צריך לקחת את זה קדימה ולהבהיר מה זאת מיניות בריאה, מה זה אומר להיות צעיר ולחקור את המיניות שלך בלי לפגוע באדם אחר. זאת המטרה שלי - להציל את עצמי הקטנה, ואת אותו צעיר מהטעויות האלה ששנינו סוחבים ומעיקות עלינו.
"הוא בחור טוב, אני רואה אותו לפעמים מהצד, ואני בטוחה שהוא סוחב איתו אשמה שמלווה אותו וחבל. אם לא הייתי כותבת היום את המחזה הזה, הייתי מרגישה עדיין אשמה. כתבתי אותו מתוך מחויבות אליי הצעירה".
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוטרדה מינית. זה קרה גם בגיל תשע. "גבר פשוט שלף את איבר המין שלו ברחוב והתחיל לאונן מולי. לא בדיוק הבנתי מה קורה שם. באתי הביתה לאמא וסיפרתי שגבר הוציא את ‘הארטיק’ שלו".
גם לפני ארבע שנים הוטרדה, על סט צילומי הסדרה "פלמח". "היה שם ניצב שנצמד אליי ומישש לי את החזה. אמרתי לו, אתה יכול לא לעשות את זה?' אבל הוא לא ענה והמשיך. בגלל שזה היה סט ראשון שבו היה לי תפקיד בסדר גודל כזה, פחדתי לעצור. אף אחד לא שם לב לזה, כי המצלמה לא הייתה עליי ועל הידיים שלו. רק אורי גוב, ששיחק בסדרה, הבחין שמשהו קורה איתי וסיפר לבמאית. ההפקה מיד העיפה אותו. היה לי מזל".
הקושי להציב גבולות ממשיך ללוות אותה, היא מספרת. "יצאתי עם גבר לא מזמן בעיקר כי הייתי מבולבלת ובודדה, והייתי זקוקה לאישור שלו שאני אהובה ורצויה. ושוב נקלעתי לסיטואציה שאני אמרתי 'לא רוצה', וזה המשיך. שוב אמרתי את המילה 'לא' והמשכתי בכל זאת. מה שמעניין, ואת זה אני רוצה ללמד אחרות, שגם אם אמרת לא וזה המשיך, וגם אם לא דחפת אותו או ירקת לו בפנים ‑ את לא אשמה בכלל. את יכולה להיות מבולבלת, ואת יכולה לקפוא. למרות שהייתי לכאורה בוגרת, היה בזה גם משהו מבלבל, אז אמרתי לעצמי, אולי זה בסדר? אולי זה אמור לקרות?"
ההצגה שכתבת מיועדת לכיתות ז' עד י"ב. איך מנגישים להם נושא מורכב כזה?
"אני לא חושבת שיש משהו בעייתי בהצגה. לדעתי זה הגיל שצריך לדבר עם ילדים ובני נוער על מיניות בריאה ונכונה. בסיפור הראשון שקרה לי הייתי בת תשע ובשני בת 13. צריך קודם כל לשמור על דור העתיד. הסיפור גם מסופר מנקודת מבטו של גבר, והוא בגובה העיניים. אני חושבת שהחמלה היא התרופה, לכן אני נותנת לגבר לספר את הסיפור, כדי שנסלח לו וליתר הגברים".
בשנה האחרונה נפרדה רוט מבן זוגה, השחקן ניר כנען. "הוא החיים שלי", היא אומרת, "אני משוגעת עליו. ניר מתוק ומקסים. אבל אני בן אדם מאוד רגשי, מאוד פתוח וגלוי, הלב שלי בחוץ כל הזמן, וניר לא כמוני. לראות אותו עכשיו, אחרי שנפרדנו, זה הכאב הכי גדול".
אז יש סיכוי לקאמבק?
"אני בן אדם שאוהב להיות לבד, שמסתדר טוב לבד. אני מאוד עצמאית. מצד שני, עדיין כואב לי שנפרדתי מהחבר הכי טוב שלי. זה כאב של געגוע. זאת הסיבה שאנחנו מפסיקים גם לשחק יחד בהצגה שלנו. זה עדיין טרי ורגיש מדי. אבל אני מעריצה אותו. אני חושבת שהוא השחקן והמוזיקאי הכי מוכשר בעולם".
בהתאם לבני דורה, את האהבה הבאה שלה, היא לא תוחמת למגדר ספציפי. "אני פאנסקסואלית, מתאהבת בלי קשר למגדר".
מה ההבדל בין פאנסקסואלית לביסקסואלית?
"אנשים תמיד מפשטים את זה לביסקסואלית, ואין לי בעיה עם זה. מצידי שיקראו לי לסבית או סטרייטית. מה זה משנה? העיקר שתקראו לי. עד עכשיו היו לי בערך פיפטי-פיפטי גברים ונשים. הגברים ניצחו ברוב קטן. נועם קלינשטיין, חברה טובה שלי, תמיד אומרת לי שאני סטרייטית וזה נורא מעליב אותי. כי סטרייטיות זה איכס, זה מגעיל. אני יכולה להתאהב בגבר כמו שאני יכולה להתאהב בבחורה".
היא מצאה את מקומה בתיאטרון גשר, "כי הוא תיאטרון שמקדש איכות". מרגישה שם בבית. ממש בבית, לפי פרויד לפחות.
"היה חודש השנה שחלמתי על לנה (קריינדלין, המנכ"לית) כל לילה. הפסיכולוגית שלי אמרה לי שזה קורה כי אני מחוברת מדי לאמא שלי, ושאני רואה בלנה אמא. לא מפתיע - היא אישה חזקה וחמה מאוד שאוהבת את מה שהיא עושה ונותנת למקצוע שלה את כל הלב. זה גם מה שהיה לי בבית, זאת גם האישה שראיתי מגיל צעיר. חונכתי על טהרת אהבת העבודה, אהבת העשייה. אמא אהבה את הפסיכולוגיה, לנה את התיאטרון. שתיהן אמהות שלי".
אמא שלך הביולוגית מודעת להשוואה?
"אמא מירב יודעת את זה, היא אומרת שזה מחמיא לה".
ב"מי כמוני", שכתב רועי חן וביימה אילאיל סמל, ומתרחש במרכז לרפואת הנפש "אורות", שבו מאושפזים חמישה בני נוער ‑ רוט מגלמת את אלמה, נערה עם הפרעת אישיות גבולית שסובלת ממאניה דיפרסיה. ההצגה, היא מספרת, הצליחה לעורר בה שדים רדומים.
"בתחילת החזרות הדמות התחילה לזלוג לתוכי", היא מספרת. "הייתי הולכת הביתה וכל בעיות הוויסות שלי מהילדות חזרו. חוויתי התקפי זעם והתקפי בכי. הפכתי לאדם אחר. בלילות הייתי חולמת בתור אלמה. בהתחלה חשבתי שזה בסדר גמור עד שסיפרתי את זה למחזאי רועי חן, שאמר לי, 'אוי ואבוי'. הבנתי שכדי להצליח להיות אלמה אני צריכה לשמור עליה. אני אפילו לא יכולה להסביר כמה אלמה יקרה לי. אני רק יודעת שהיא תישאר בת 17 ואני כבר בת 21, ויום אחד אצטרך להפסיק לשחק אותה וזה יהיה היום הקשה בחיי".
"אני פאנסקסואלית, מתאהבת בלי קשר למגדר. יכולה להתאהב בגבר כמו שאני יכולה להתאהב בבחורה. עד עכשיו היו לי בערך פיפטי-פיפטי גברים ונשים. הגברים ניצחו ברוב קטן, למרות שנועם קלינשטיין, חברה טובה שלי, תמיד אומרת שאני סטרייטית"
במפתיע גם דמותה האיקונית של יוליה, חלומה של כל שחקנית בערך, עוררה בה טריגרים והובילה אותה לפנות, לראשונה בחייה, לפסיכיאטר.
"כשהתחלתי לשחק ב'רומיאו ויוליה' הרגשתי אחריות גדולה על הכתפיים, ופחדתי מאוד לפשל. בתוך בית של שני הורים פסיכולוגים וחיים של טיפול, בסוף היה זה אורי יניב, שמשחק איתי, שהצליח לשכנע אותי ללכת לפסיכיאטר ולהתחיל טיפול קצת יותר אינטנסיבי. הוא לא הראשון שייעץ לי ללכת לאבחון פסיכיאטרי, יש לי גם חברה טובה מאוד שבמשך שנה ניסתה לשכנע אותי להתחיל לקחת כדורים. כמובן שגם אמא ייעצה את זה המון פעמים, אבל רק כשאורי אמר הקשבתי. אולי בגלל שב'רומיאו ויוליה' זו כבר הפעם השנייה שהוא משחק את אבא שלי, אז זה הופך אותו ליותר סמכותי מהשאר".
יש דמיון בינך לבין קיטי, הדמות שאת מגלמת ב"אנה קרנינה"?
"הלב שלה, כמוני, הוא בחוץ. יש לה את הצדדים שאני נבוכה בהם, את ההתרגשות, המטופשות, הביישנות. דברים שיש בי ואני מנסה להסתיר. כלפי חוץ אני גסה".
איפה תהיי בעוד כמה שנים?
"יש לי חלומות לעזוב את הארץ, ללמוד משחק בחו"ל ולשחק שם. מפחיד אותי לעזוב הכול, אבל אני מאוד רוצה להגשים את החלום הזה".
