"פלישה", דרמת המד"ב החדשה מבית אפל TV פלוס (שעלתה בסוף השבוע האחרון), עוקבת אחר מספר סיפורים שונים המתרחשים במקומות שונים בעולם, במהלך הימים הראשונים של פלישה חייזרית מהחלל. למרבה הצער, שלושת פרקיה הראשונים - שעלו יחדיו לשירות הסטרימינג - מדגימים מחסור תמוה בחייזרים. את מקומם של אלו תופסים בני האנוש שמגיבים ל"פלישה" הזאת - חלקם מעניינים למחצה, חלקם לא מעניינים כלל. "פלישה" יכולה להמריא לא רע כשהיא עם גיבוריה המעניינים למחצה, וליפול די קשה כשהיא תקועה עם המשמימים. רוב הזמן, היא נופלת.
"פלישה" – טריילר
יוצריה הם סיימון קינברג, מי שכמפיק ותסריטאי הוריד את זיכיון "אקס-מן" הקולנועי בייגון השאולה, ודיוויד וייל, יוצרה של "הציידים" הכושלת (סדרת ציידי הנאצים בכיכוב אל פצ'ינו) - ואפילו בשלב מוקדם זה, שלושה פרקים לתוך עונה בת עשרה פרקים, דומה ש"פלישה" לא בדיוק תהווה את הגאולה של צמד החמד הזה. הבחירה לספר את סיפורה של הסדרה דרך מספר נרטיבים לכאורה לא קשורים - כאלה שמן הסתם ישתלבו בשלב מאוחר יותר, אתם כבר מכירים את הרעיון - ובכן, היא מתגלה כהרסנית למדי. בגלל שכולם נדחסו יחד למקשה "גלובלית" מאולצת מהסוג שהיה פופולרי בקולנוע ובטלוויזיה לפני עשור, אף אחד מהסיפורים הללו לא זוכה לפיתוח מספק. אם קינברג ו-וייל רק היו מורידים איזה מונומנט ככה, על ההתחלה - מה אתם אומרים על גשר המיתרים בירושלים? יש התנגדויות? - ייתכן שהם היו לופתים את צופיהם באופן עז מספיק לפצות על השעמום שבא אחר כך.
מחמשת הסיפורים העיקריים שפורשת "פלישה" בפני צופיה, המעניין והנוגע ביותר הוא זה של מיצוקי (שיורי קוטסונה), טכנאית בסוכנות החלל של יפן אשר מתמודדת עם אובדן. גם הסיפור הבעל-זבובי על אודות חבורה של תלמידי חטיבה בריטיים, שנתקעים במכתש מסתורי לאחר שהאוטובוס שלהם נופל לתוכו, עובד ובכלל לא רע. אבל כאמור, זה שמדובר בסיפורים מוצלחים למדי רק מחדד את הבעייתיות שבכריכתם יחד עם סיפורים נוספים ופחות מוצלחים. למשל, זה שעוקב אחר שריף בעיירה קטנה (סאם ניל הוותיק) יום לפני פרישתו, בעוד סימני האפוקליפסה החייזרית שמסביב הולכים ומתרבים, וזה שמלווה זוג במשבר יחסים (השחקנית האיראנית גולשיפטה פרהאני והשחקן הערבי-ישראלי פיראס נסאר (אל מקדאסי מ"פאודה") בעודם נמלטים עם ילדיהם מהעיר הגולשת לכאוס. סיפור חמישי, העוסק בחייל אמריקני (שמיר אנדרסון) שחווה עם יחידתו מפגש הרסני עם החייזרים ואז מוצא את עצמו לבד במדבר האפגני, נטוע איפשהו באמצע - חצי מוצלח.
כל אחד מהסיפורים הללו יכול היה לעבוד בפני עצמו כסדרה. הפלישה שברקע, שממדיה המלאים עדיין לא נחשפו בשלושת הפרקים הראשונים, מעניקה להם רוח גבית - מטענים של חירום, פרנויה ואימה, שתפקידם להעצים את הקונפליקטים הדרמטיים הקיימים (אחד מנערי האוטובוס שנפל מתמודד עם בריונות, הזוג במשבר בעצם חווה פרידה, השריף מתקשה לשחרר ולפרוש מעבודתו). אבל כאמור, כשכל אלו נדחסים יחד לפרקים בני כ-50 דקות, הם לא יוצאים נשכרים.
והמחסור באקשן לא מסייע. היוצרים קינברג ו-וייל מטפטפים בזהירות את האסון הגלובלי המתהווה, בזהירות רבה מדי. הקצב שלהם איטי, הסבלנות שהם דורשים מצופיהם היא משמעותית. האסטרטגיה שלהם הייתה יכולה לעבוד אם כל הסיפורים היו עובדים, אבל לא כולם עובדים, וכשההנאות הז'אנריות שאמורות היו לתמוך בהן מגיעות במשורה, נוצרת בעיה של ממש. במילים אחרות: "פלישה" די משעממת.
וזה מעט מצער, כי ברור מה הם ניסו לעשות פה: להמיר את הדם, האש וההרס הגלובלי – כל הדברים שכבר התרגלנו לקבל ביצירות על פלישת חייזרים - בדרמה אנושית מטלטלת. וזה דבר נועז לנסות. בקולנוע, יצירות מדע בדיוני על פלישת חייזרים נוטות לזפזפ לז'אנר האסונות, מספיק כדי שהצופה התמים, זה שמגיע לסדרה בשם "פלישה" ודי מצפה לראות פלישה, יגיע עם מערכת מסוימת של ציפיות.
אפילו ב"מלחמת העולמות" שלו, המסופר דרך הפילטר הצר של משפחה אחת, ידע סטיבן ספילברג שהוא צריך להתחיל עם האקשן; להנחית חייזרים בניו ג'רזי ולהתחיל לפוצץ את העיר ואת תושביה כדי לתפוס את צופיו באופן עז מספיק גם עבור ההמשך, כשהעניינים מתחילים להאט. "פלישה", מנגד, מתחילה לאט ובלי ללפות את צופיה בגרון, ואז ממשיכה לאט - וכדי להוסיף חטא על פשע, היא עושה זאת על פני יותר מדי סיפורים, ומסתכנת באיבוד תשומת ליבם של צופיה. שלי אבדה, ייתכן שלבלי שוב.
