ב-2009 אורן פלי, מעצב משחקי מחשב בן 38 מארצות הברית, הוכיח את הקשר הרופף בין תקציב הוליוודי לבין הצלחה מסחרית באמצעות סרט אימה בשם "פעילות על-טבעית" (Paranormal Activity). את הסרט הוא יצר וצילם עם מצלמה ביתית ותקציב שעמד על 15 אלף דולר, ובמרכזו עמד זוג - קייטי ומיכה - שעבר להתגורר בבית חדש והתמודד עם שד שרדף את קייטי מאז שהייתה ילדה. אחרי שנתיים של ניסיונות כושלים למצוא מפיץ הסרט התגלגל אל סטיבן ספילברג שצפה בו בבית, נבהל כהוגן והחזיר את הסרט למשרד בשקית זבל כי הוא האמין שהסרט רדוף. מה שקרה לאחר מכן הוא שספילברג שכנע את חברת "פרמאונט" לרכוש את הסרט ואחרי כמה התלבטויות בשאלה אם לצלם אותו בגרסה מושקעת יותר, הוחלט להפיץ אותו כמו שהוא.
"28 ימים של פחד" - טריילר
"פעילות על-טבעית" שווק באופן שהבהיר שהמפיצים מכירים את הקהל שלהם, ויודעים מה הוא רוצה. הוא לא רוצה קולנוע מלוטש או משחק משכנע. הוא רוצה סיפור אמיתי, מחוספס, גולמי ומפחיד. הסרט הרוויח 100 מיליון דולר והוליד כמה סרטי המשך עגומים למדי, ולא במובן הטוב, אבל האגדה לבית פלי הרוויחה את מקומה בתולדות הימים של הוליווד. "פעילות על-טבעית" לא היה הראשון, כמובן. עשר שנים קודם לכן הפציע "פרויקט המכשפה מבלייר", בתקציב זעום של 60 אלף דולר, שעשה טריק דומה והרוויח כ-250 מיליון.
אם אתם מהנהנים בנוסטלגיה, אולי תוכלו למצוא עניין ב"28 ימים של פחד", ריאליטי האימה הפרנורמלי החדש שעלה בסוף השבוע בנטפליקס. מישהו שם עשה אחד ועוד אחד והבין שאם סרטי אימה שעוסקים בתופעות על-טבעיות ומורכבים מחומרי גלם בסגנון תיעודי (המוכנה פאונד פוטג'), מצליחים כל כך, הצעד הבא חייב להיות ריאליטי פרנורמל. לשם כך גויסה התיאוריה של צמד חוקרי העל-טבעי האמריקנים, אדוארד ולוריין וורן - הוא דמונולוג והיא מתקשרת - שהעבירו חיים שלמים בהתחקות אחרי כוחות אפלים. התיאוריה שהם הגו אבל לא הספיקו לאשש, היא ששהייה של 28 יום באתר רדוף רוחות "מנקבת את המעטה המפריד בין עולם הרוחות למציאות הפיזית שלנו", ומאפשרת לתקשר בהצלחה עם הרוחות שהשתלטו עליו.
2 צפייה בגלריה
היה יכול לעבוד, אלמלא היה מצחין מתחושה מבוימת ורשלנית. מתוך "28 ימים של פחד"
(צילום: נטפליקס)
כדי לבסס את התיאוריה הזאת נשלחו שלושה צוותים של חוקרי על-טבעי, שמורכבים בדרך כלל מחוקרים ומתקשרים, לאתרים מוכרים רדופי רוחות ברחבי ארצות הברית. הם מגיעים לשם ללא כל ידע מוקדם על האתר (בואו, נגיד שכן), בעיניים מכוסות, מתחילים לחוש את האנרגיות, לנסות לתקשר עם הרוחות במקום וחושפים את הסיפור המזעזע שעומד מאחורי האתר. במשך שישה פרקים בני שעה וחצי - באמת לא הצעת הגשה תובענית מדי במונחים טלוויזיונים - הם מעבירים את הזמן בשיטוט בחדרים כשהם מגובים במכשירים אלקטרוניים מאולתרים, צועקים על הכוחות האפלים ומתפללים כדי לחלץ את הנשמות האבודות והלכודות מהשובים המרושעים שלהן.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
הבעיה עם שדה הפרנורמליות היא שהוא ממוקם בתחום ביניים אפור וחסר משמעות. מי שלא מאמין בקיומן של טריטוריות על טבעיות, בחיים אחרי המוות, בישויות חסרות גוף, בתקשור, מן הסתם יצפה ב"28 ימים" כמו בקומדיה, אם בכלל. מי שמאמין מן הסתם יעדיף לחקור את ההיבטים המספקים יותר של התחום הזה, כלומר את התפיסה שלעל-טבעי יש הרבה יותר מה להציע לנו מאשר קולות מפחידים בחדרים חשוכים ושדים אפלים ומשועממים שמעבירים את הזמן בהתעללות בנשמות תועות.
כל היופי הזה של "28 ימים" עשוי היה לעבוד, לפחות מול קהל היעד הנכון, אלמלא היה מצחין מתחושה מבוימת ורשלנית. הצילום הגרעיני והמצלמה הרועדת, עם כל זה אין בעיה, להפך. החובבנות תורמת לתחושת המציאות. אבל לצד אירועים לא הגיוניים (קטעי עיתון שנמצאו שלמים במרתף טחוב אחרי עשרות שנים? ביץ' פליז), וקטעים בלתי אמינים בעליל (שיחות שלמות שמנוהלות עם רוחות ונשמעות בבירור, או ניסיון של אחד השדים להשתלט על אחד החוקרים), רוב האירועים מתבטאים בתחושות פנימיות של המשתתפים, שכושלים בניסיון להעביר את הפחד הזה לצופה. אם אתם יוצרים סדרת אימה, המינימום המתבקש הוא לשוות לה אמינות.
מבלי לספיילר יותר מידי, הפריים האחרון בפרק השישי מבהיר יותר מכל שהיוצרים עצמם לא לוקחים את הסדרה שלהם ברצינות. נטפליקס הוכיחה לאחרונה בלא מעט מקרים שהיא מתקשה לקטלג את הסדרות שלה בקטגוריות הנכונות (הבולטת שבהן הייתה "דאהמר", שקוטלגה תחת "תוכן להט"בי"), אל תתפלאו אם "28 ימים" תחליף בקרוב קטגוריה מאימה לקומדיה.
