איך המדינה כמעט כפתה עליי להפוך את הסלון לתחנת רכבת, והאם היא מתכוונת לכפות עליי את כל השאר
בחיים לא ראיתי את הדוור השכונתי רציני יותר. בגדול, הוא בחור קטן וזריז שמתנייע עם עגלת הדואר שלו בין הבניינים בשכונה ומחייך לכולם כאילו אנחנו בשנות ה־50 והוא מחזיק בג'וב החלומות. אבל הפעם, כשדפק לי בדלת, כמו שעשה בכל דלת אחרת בבניין, ומסר לי ידנית מכתב רשמי במעטפה לבנה־כתומה, האיש היה רציני כמו הצטננות אצל גברים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני צריך שתחתום לי", הוא אמר בקדרות של רופא המבשר שהביופסיה חזרה ולצערו זה לא נראה טוב. חתמתי לו, נכנסתי הביתה וקרעתי את המעטפה ועליה לוגו חברת "נת"ע" באצבעות רוטטות. מה לעזאזל?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בפנים המתינו חמישה עמודים שכותרתם "פרויקט המטרו – הודעה על כוונה לקנות חזקה בקרקע", ופירטו השתלשלות עניינים מצערת למדי: ממשלת ישראל, באמצעות חברת נת"ע, מתכוונת לקחת מכל תושבי הרחוב – שזה, בין השאר, אני – חלק מהשטח שעליו אנחנו, מה שנקרא, מתגוררים.
בשטח שחלקו עובר ממש בחלק מהבתים – שאגב רשומים על שמנו בטאבו, אבל מתברר שגם הטאבו הוא כבר לא טאבו – הם מתכוונים לחפור, לאורך פרק זמן המוערך, שמרנית, במאה עד מאתיים השנים הבאות, את הרכבת התחתית.
לאירוע הזה הם קוראים "לתפוס חזקה בלעדית בקרקע האמורה", טוענים ש"זוהי הודעה רשמית ואישית בדבר ההפקעה", ושאם למישהו יש בעיה עם זה, הוא מוזמן לקפוץ ראש לים של עזה. ובמילים שלהם: לפנות ליועץ ההפקעות בטלפון המצורף.
האמת, תמיד חלמתי לעבוד עם יועץ הפקעות, ולכן טילפנתי. ענתה הפקידה. שאלתי אותה בעדינות אם זה נכון מה שאומרים על אמא שלהם, ואם זה מדויק שהם לוקחים לי את הסלון כדי להפוך אותו לרכבת. הבחורה ענתה משהו כמו "בהתאם לחוק התרפ"ח ולתוכנית הסטטוטורית המשט"ט, שעליהם חתומה כבוד השר"ה הוד־מעלת"ה רגב, התשובה לשאלתך היא כן".
התייחסתי אליה במלוא הכבוד שבו אני מתייחס לכל נציג שירות של הוט – בצרחות מסדר גודל בלפורי – והיא הפנתה אותי לסעיף נסתר במכתב (לדעתי בכתב לימון) שבו מוזמנים התושבים להיפגש, בעוד כחודש, עם "צוות ההפקעות", שיגיע לשכונה בכבודו.
בתחילת השבוע הנוכחי התקיימה הפגישה עם צוות ההפקעות. לבשתי את גישת "איתי לא מתעסקים" הרשמית שלי (זיפים של שלושה ימים ונעלי בית של דפנה) והצטרפתי לעוד כמה תושבים שכל אחד מהם נראה עצבני יותר מבצלאל סמוטריץ' תקוע בפקק בגלל איזה מצעד גאווה.
ואז הגיעה מירב. מירב נראתה כמו עוד תושבת השכונה, כולל סיכת החטופים, סניקרס ארו ופרצוף כללי של נשות מחסום ווטש. היא אמרה בשקט: "נעים מאוד, אני יועצת ההפקעות של נת"ע". לרגע התבלבלנו. מה? האישה הזאת היא האיש הרע? עליה אנחנו אמורים לצעוק?
מאותו רגע העניינים הלכו והידרדרו: מירב הייתה נחמדה ואמפתית וגם הציגה לנו את הצוות שאיתה – שני המודדים הנחמדים והשמאי החביב שאמר מיד "אני בעדכם". אבל אחר כך היא התחילה להגיד דברים פחות נחמדים, כמו: "אתם תקבלו שמאות עם נספח שיכלול הערכה של ירידת ערך הדירה", "אתם תוכלו להגיש השגות לוועדת השגות" ו"אתם תוכלו לבחור בין כפייה בכוח, התמסרות חלקית או שפשוט תנסו ליהנות מזה ולקוות שייגמר מהר" – טוב, לא במילים אלה, אבל היא בהחלט אמרה שאנחנו מוזמנים להתנגד להחלטה לקחת לנו חלק מהבית. ושזה לא יעזור. ושבמוקדם או במאוחר תהיה "תפיסה" של השטח.
לרגע כולנו רצינו לבצע תפיסה של הצווארון שלה רק כדי לוודא כמה טוב הוא מחובר לשאר החולצה, אבל די מהר הבנו שאין טעם; האישה היא לא ממשלת ישראל ולא שרת התחבורה. והיא עם סיכת החטופים!
בסוף אנשי הצוות שלה עברו בית־בית, מדדו והראו לנו בדיוק איפה תהיה "תפיסה". יצאתי בזול ולא לקחו ממני שטח (חבל, כבר די סיימתי אצלי בראש את התוכנית העסקית להקמת קיוסק קטן לעיתונים וסיגריות לטובת יוצאי המטרו שיגיחו מבטן האדמה היישר למבואת הסלון שלי), אבל הרגשתי, בפעם הראשונה, מה זה אומר שהאדמה שעליה נדמה לך שאתה יושב בבטחה – כי קנית אותה על פי דין, כי רשמת בטאבו, כי מדובר ביסודות וקירות חייך – לא רק רועדת, אלא יכולה להילקח ממך לחלוטין. שרירותית. מתוקף צו מדינה. בכפייה.
זו אותה כפייה שבמסגרתה המדינה ביטלה – מול הפגנות גועשות – את עילת הסבירות, והחליטה שבעצם אין יותר שום מעשה של פוליטיקאי שאיננו סביר. וזו אותה כפייה שבמסגרתה הרפורמה המשפטית כולה הונחתה על ראשו של כלל הציבור, מעוניין או לא, בחר בממשלה או לא, בעד דמוקרטיה או ביביקרטיה. ככה, בכוח.
וכפייה, בעיקר כשהיא שרירותית וכוחנית, או נועדה לשרת אינטרס ברור ומובהק של צד אחד בלבד, לא באמת יכולה לעבוד. לא לאורך זמן. לא מול בני אדם שיודעים – ובני אדם לרוב יודעים – מה שלהם, מה צודק ברמה הראשונית ביותר, ומהי עוולה ברמה הבסיסית ביותר.
לכן גם הכפייה שבמסגרתה הבן שלי – כמו כל ילד חילוני בישראל – יצטרך להתגייס לשירות מלא בצה"ל בבוא היום, בזמן שילד חרדי מקביל יהיה פטור מזה לחלוטין, לא יכולה לעבור.
כלומר, היא יכולה. היא עוברת כבר עשרות שנים. אבל כולנו יודעים שמדובר בעוולה שרירותית שמשרתת צד אחד בלבד; הצד שלא מעוניין לתת, רק לקחת. הצד שימות ולא יתגייס. הצד שלא מבין "מה שייכת הממשלה למלחמה" ו"למי רע פה", בניסוחו המושלם של השר גולדקנופף – ובאמת, למי? כשאתה פטור מגיוס, ולפעמים גם מעול פרנסה, בהחלט לא רע פה.
רק שזו כפייה. זו כפייה מתמשכת על הציבור הלא־חרדי, היצרני, העובד, המשרת. היינו מקבלים כפייה כזו – כמו שאנחנו מקבלים את ההכרח, הצורך והרצון להקים מטרו בתל־אביב – אם לנוכח ההיגיון שבה, כולם היו נושאים בנטל. אבל הנטל – גם במקרה המטרו – נופל על הראש של החלשים יותר: הישראלים משלמי המסים, ישרי הדרך, חסרי הכוח הפוליטי המאורגן.
את הרכבת הרי יכלו לחפור ממש מעבר לכביש; יש שם מוזיאון ויש בסיס צבאי מאוד לא חשאי (דו"צ). אבל למה להסתבך עם משרד הביטחון כשאפשר פשוט לכפות על התושבים הפרטיים להתפנות, ולמה להסתבך עם המפלגות החרדיות כשאפשר לכפות על החילונים לשרת את כולם?
כי כשאתם בעמדת כוח, תמיד אפשר לכפות. אבל לכל כפייה, היסטורית, יש מועד פקיעה. זמן שבו הזעם והתסכול יפרצו וישברו הכל. והזמן הזה – לפחות בכל הקשור לשוויון בנשיאה בנטל השירות – קרוב מאוד לעכשיו.
אז אולי כדי שהגולדקנופפים ילקקו איזו אצבע – עדיף לא זו שהייתה, ועדיין, תקועה שם – יוציאו אותה מחוץ לחלון וירגישו את כיוון הרוח. כי הרכבת הזו, לפחות, לא תצא שוב מהתחנה בלעדיהם.
ולא; העובדה שהכפייה הזו כבר בת 75 לא מרוויחה לה שום כבוד מצידנו; למעשה, הכפייה הזו חייבת למות. כדי שהילדים של כולנו יקבלו סיכוי שווה לחיות.
המטרה: להבין איך הפכנו כל כך נוראים למשפחות שאיבדו הכול. האמצעי: להסתכל להן בעיניים
מה שהכי כואב לי בסיפור הזה הוא שזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא העזה לצאת לבלות מאז שהאסון נפל עליה. הפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר שהיא הסכימה לשים על עצמה בגדים יפים וללכת לשתות קפה בתל־אביב עם חברה. כיוון שאני הייתי החברה שהיא בחרה לעשות את זה איתה, כל כך התרגשתי ורציתי שהיציאה הראשונה שלה תעבור הכי טוב שאפשר, שהתלבטתי המון זמן לאיזה בית קפה מתאים לקחת אותה.
ר' נמצאת באבל עמוק על אחותה הקטנה והאהובה, מוזיקאית מוכשרת ואישה רבת־קסם שנרצחה באכזריות לצד בעלה ב־7 באוקטובר. ר' אמנם חזרה לתפקוד כמעט מלא, פתחה שוב את הקליניקה המצליחה שלה לעשרות המטופלים שלה שפשוט לא יכולים בלעדיה, והיא אפילו מתנדבת שעות ארוכות עם ניצולי נובה. לא משנה שלפעמים כל כך כואב לה החוסר הצורח של אחותה שהיא מרגישה שהיא בעצמה הפכה לחור שחור ואין לה כבר מאיפה להביא לאחרים.
כשאת בתוך כזה אוקיינוס טובעני ועצום של יגון, יש המון התנהגויות אנושיות שיכולות ממש לגרד ולפצוע אותך. ר' סיפרה לי בעצמה איך היא מתמלאת בזעם לא הגיוני כשאנשים באים אליה, מניחים לה יד שמרגישה כמו משקולת ספרים מרסנת על הכתף ולוחשים לה "תהיי חזקה". "מה זה ‘תהיי חזקה’?" היא אמרה, "למה אני צריכה להיות חזקה אחרי שרצחו לי את החברה הכי טובה שלי?"
כשהעור שלך כל כך פצוע וחשוף, הרבה דברים יכולים להציק לך. לכן לא יכולתי לדמיין אותה יושבת בבית קפה עמוס מדי, עם רעש חזק של מוזיקה ואנשים שחזרו לשגרה כאילו כלום. בסוף בחרתי בית קפה קטן שיושב על שדרה בשכונה שקטה. הוא נראה לי מספיק אינטימי ורגוע כדי לאפשר לה להיות היא לשנייה וחצי. ולכן זה כל כך מכעיס אותי שזה מה שקרה לנו בסוף שם.
היא גם ממש התאמצה כדי להצליח להגיע לפגישה שלנו. כדי להגיע לבית הקפה בתל־אביב היא הייתה צריכה לקחת רכבת של שעה ומשהו מבאר־שבע. "איך היה לך ברכבת?" שאלתי כשנפגשנו רק כדי להגיד משהו. "עזבי סמול טוק, תביאי חיבוק", היא אמרה ופתחה את זרועותיה. זו אחת הסיבות שנקשרתי אליה ככה. כמעט אין אצלה סמול טוק, רק ביג טוק. היא כל כך אמיתית וחסרת פחד שהשיחה ישר עוברת למקומות הכי עמוקים.
כשהגענו לבית הקפה כבר כמעט היה ערב. המקום היה די ריק, ישבו בו רק כמה לקוחות ובחורה צעירה ששימשה גם כמלצרית וגם כבריסטה על מכונת הקפה. היא הייתה בחורה כבת 20 ומשהו עם חולצה וינטג'ית של קבוצת כדורגל וחיוך קר ודקיק כמו של דג. איך שראיתי אותה חשבתי שעשיתי טעות, שבחרתי במקום תל־אביבי ומתנשא מדי, אבל ר' רק ניפנפה באצבעות הפסנתרנית העדינות שלה ואמרה "שטויות, עכשיו תספרי לי למה אמרת שאת עצובה אתמול".
זה היה קצת מוזר, לשבת ולפרוק את צרות העולם הראשון שלי מול אישה שרצחו לה ביום אחד את כל העולם שלה. אבל מהר מאוד, כמו תמיד איתה, השיחה עלתה על הכביש המהיר של האינטימיות ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני לא יכולה להגיד שר' ממש נהנית. ישבנו מלא זמן על כוסות קפה ומיץ תפוזים ואפילו הזמנו עוגת פיסטוק, עד שר' קמה מהמקום ואמרה "אני חייבת לשירותים". בשלב הזה כבר הבנו שבית הקפה הזה הוא מהמוסדות המעצבנים ההם שאין להם שירותים צמודים, אלא איזה בוטקה קטן בחצר וצריך ללכת לבריסטה ולבקש ממנו את המפתח אליו.
ואז פתאום נשמעה צעקה חדה מכיוון הדלפק שליד מכונת הקפה. מיהרתי פנימה, ושם ראיתי את ר' עומדת במלוא קומתה הדקיקה והעיניים שלה רושפות אש כחולה וכועסת. "מה זאת אומרת את לא נותנת לי את המפתח?!" היא אמרה לבריסטה, "יש עוד חצי שעה עד שאתם סוגרים, ואני לקוחה משלמת שיושבת פה. מה פתאום את לא מאפשרת לי ללכת לשירותים?" "אני באמת מצטערת, אבל הסברתי לך", אמרה הבריסטה, אבל לא נשמעה מצטערת בכלל, "אלה חוקים של בעל הבית. משש וחצי בערב אין יותר מפתח לשירותים. אני כבר ניקיתי ושמתי שם כלור וזו סתם עבודה בשבילי לנקות אותם שוב". "בבקשה", ר' אמרה, "אני מבטיחה שאני אשמור על הכל בדיוק כמו שהוא היה, ואם את רוצה את יכולה לתת לי גם את הבקבוק של הכלור שאני אנקה אחריי". בשלב הזה כבר עלו לה דמעות לעיניים, דמעות גדולות ועצובות של עלבון, של מישהי שמשוועת שרק יראו אותה בתוך היגון השקוף הזה שעוטף אותה. "אני עוד צריכה לקחת רכבת חזרה לבאר־שבע הלילה”, ר’ אמרה, “מה המקום הזה רוצה לעשות לי? מה הם רוצים?" אי־אפשר היה שלא לשמוע את הכאב בקול שלה, זה היה כאב של מישהי שכל הכוחות האחרונים שלה מרוכזים רק בדבר אחד, בהישרדות. והמאבק הזה כל כך מתיש אותה שהדבר האחרון שהיא צריכה זה שיגידו לה לא. זה מה שהבריסטה הייתה רואה אם היא רק הייתה טורחת להרים את הראש - לוחמת מותשת שעוד שנייה נגמר לה הכוח, ואולי עכשיו זה לא הזמן להטיף לה על כלור וחוקי הבית.
בשלב הזה פרץ לבית הקפה גבר כבן 40 עם זקנקן מטופח. היה ברור שהוא בעל הבית. חשבתי שהוא שם לב שר' נסערת, שהוא בא להציל את המצב ולהגיד שכמובן שהוא יעזור, במקום זה הוא הסתכל עליה בגועל ואמר "גיברת, אין שירותים יותר, לכי תחפשי בית קפה אחר". ולו כבר היה לי קשה לסלוח, כי הוא ראה את העיניים הדומעות של ר', הוא היה צריך להיות אטום כמו שכבת בידוד כדי לא לזהות שהיא במצב רגיש. "בבקשה", ר' ניסתה להיות מנומסת, "אני מבטיחה לנקות אחריי ואני אפילו אשלם לך על זה, בשמחה". במקום לענות, הוא שלח מבט הפגנתי לשעון האפל שלו. "גיברת", הוא אמר, "השעה שש שלושים ושתיים, ואני לא פותח את השירותים בשביל אף אחד. אפילו לא בשביל מלכת אנגליה".
ופה ר' השתוללה. ברגע אחד פרץ ממנה כל מה שהיא הצליחה להחזיק עד עכשיו. היא לא ביקשה להיות מלכת אנגליה, רק אישה ישראלית שאיבדה במתקפת הטרור הכי רצחנית בתולדותינו את אחותה המדהימה ואת גיסה. מה היא כבר ביקשה, שבני עמה יגלו קצת עדינות ואקסטרה התחשבות וישימו לב עם מי הם מדברים? "למה אתה מתנהג ככה?" היא צעקה עליו, "איזה מין בן אדם אתה?!" זה היה השלב שבו החלטתי להסביר לבעלים מי זו ר'. "תפסיק", אמרתי לו, "אין לך מושג מה האישה הזאת איבדה בשבת השחורה". אבל לבעל הבית זה לא הזיז, הוא המשיך לצרוח שנסתלק משם ושלכולנו קשה במלחמה גיברת, ואני רציתי לבכות, אבל קודם כל הייתי חייבת לוודא שהסצנה הזאת לא תידרדר עוד יותר. "בואי", גררתי אותה כמעט בכוח, "הוא לא שווה את זה. נלך לחפש מקום אחר". אני בחיים לא אשכח איך משכתי אותה אחריי. כשהיא נעצרה ליד פנס רחוק היא תלתה בי את המבט שלה ואני ראיתי בו תהום אין־סופית של כאב שלא אצליח לשכוח. כי זה העניין עם מי שאקט של אלימות מחרידה לקח ממנו את מי שהוא אוהב, כל אקט של אלימות שהוא יחווה אחרי כך יעיר את כל הזעם וחוסר הישע מחדש.
בסוף מצאנו בית קפה שהמלצר שלו היה מספיק רגיש, מבט אחד בפנים של ר' והוא הסכים. כשיצאנו ישבנו על ספסל בחושך ושתקנו. "הרי אנשים יודעים שאנחנו חיים בעולם של אחרי 7 באוקטובר", אמרתי בסוף, "הם יודעים שמסתובבים בינינו אלפי ישראלים שהם לגמרי הרוסים, שבורים, אבלים. הייתי מצפה שהם יהיו אקסטרה קשובים. שישאלו את עצמם, רגע, אולי הגבר המבוגר הזה שמשתולל בתור לדואר איבד בן בעזה?”. למען השם, כל המדינה הזאת התמלאה תוך חודשים באנשים גיבורים שראויים לכל הכבוד האפשרי, ובעל בית הקפה מתעסק בחוקי הניקיון המתנשאים שלו במקום לוודא שהוא לא במקרה מתרשע לאחות שכולה.
יש שאלה אחת שמטריפה אותי מאז שיצא לי להכיר מקרוב כמה משפחות שכולות ומשפחות חטופים. איך לעזאזל הן מצליחות לחיות עם חוסר הצדק הזה? עם העוול המטורף? במקום שראש הממשלה שלהן ירכין את הראש ויגיד סליחה, הוא מתייחס אליהן כמו אל מוקצים, כאל בעיה שעדיף להתעלם ממנה עד שתתייאש מעצמה.
אגם גולדשטיין בת ה־17 שהייתה חטופה בעזה קיבלה ממנו מכתב תבנית סטנדרטי שמצטער על מות אחותה והאבא שלה, אבל הוא לא העלה במוחו להתקשר אליה רק כדי לשאול: הצלחת להתאושש קצת? צריכה משהו ממני? ולא רק היא, משפחות שכולות צוחקות באירוניה כשאני שואלת אם הן קיבלו שיחת טלפון מהמדינה שלהם. יש פה מלא ילדים קטנים שמתגעגעים לאבא שחטוף בעזה, ואין אף ראש ממשלה ואף פוליטיקאי שבא אליהם הביתה לחבק ולשאול מה שלומם, להביא להם דובי. מה קורה פה? איך נירמלנו ערלות לב כזאת? מה נהיה מהנשמה שלנו ואיך היא כל כך נאטמה?
כשאתה מרגיש שהשמיים עשו לך את אי־הצדק הכי גדול, כל העוולות שעושים לך אחיך בני האדם הן מבחינתך כבר כסף קטן. אז השכולים ומשפחות החטופים? הם פיתחו אדישות עצובה להתעללות שהמדינה שלנו מעבירה אותם. כבר אין להם ציפיות, לא למכתב ולא לביקור מראש הממשלה, וגם לא מאיתנו. הם יודעים שחזרנו לשגרה ושאנחנו כבר קונים כרטיסי טיסה לפסח, מבינים שבחיים לא נצטרף אליהם כשהם יחליטו להתחיל לשבות רעב. אבל זה שהם מותשים מדי מאבל בשביל לכעוס עלינו? זה לא אומר שזה בסדר שנקבל את זה לרגע. כי עוד שנייה אחת כזאת ואנחנו מתבהמים לגמרי, ואז, כשהגורל הרע ידפוק לנו בדלת, כבר לא יישאר אף אחד שיהיה לו אכפת. "זאת הייתה חוויה מפרקת", ר' אומרת ונראית כל כך עצובה לאור ירח, "כולה רציתי לנסות לנשום חיים נורמליים לכמה דקות".
בול בפוני / יש ימים שכמו רבים אני מתעורר בתחושת צער עמוק. זו לא תחושה בלתי רגילה נוכח המתרחש פה. ועדיין, לפני שבוע באחד הימים נסעתי לספרייה הלאומית בירושלים לנהל שיחה מול קהל עם רוני קובן האיש והנשמה, להפתעתי חצינו את המרחק מתל־אביב לבירה רק בשעה ורבע, כשהנוף הנהדר שנשקף מהדרך כיסה קצת על צרותינו.
"ממש בול בפוני", אמר מישהו שנסע איתי וציטט מחברי להקת כוורת על ניצחון דוד על גולי גולי גולי גוליית.
לא הבנתי את ההקשר וביקשתי ממנו הסבר. גוליית ודוד במובן הקטן והגדול, הסביר. בחילופי התפקידים שלנו נניח בין האזרח והשלטון. היש אופק־אין אופק. החטופים ומשפחותיהם. הזמן הדָּוִדי ההוא והזה. והציפייה שנירה כבר לסינוואר רב־המרצחים בול בפוני והוא ייפול אפיים ארצה כגוליית ההוא. ובא לציון גואל.
תבוסה / כמה ימים אחרי זה יתרחש משחק התבוסה של ישראל מול איסלנד (איזה דיכאון), אבל בדיעבד אני נזכר שטרם המשחק (שעה שהכל היה מלא בועות אופטימיות), מילמלו כמה משחקני הנבחרת שהם באים לנצח ולעשות טוב לעם ישר'ל. וזה הזכיר לי שפעם, כשהבאתי לאמא ואבא פרחים לשבת, אמרתי להם: "באתי לעשות לכם טוב בגלל כל מה שסבלתם".
"תעשה לנו טוב אם תביא 8 בחשבון", אמרה אמא, שאיפשהו בחלומות שלה רצתה שאהיה אולי רואה חשבון.
בכל מקרה, בעניין עם ישראל, אם רוצים לעשות לו טוב, צריך להתחיל מהדברים הקטנים כגדולים. קודם כל ליישר לנו את הפוני, אחר כך לברר היטב מה קרה ב־7 באוקטובר. לסיים במהירות עסקת שבויים כולל סיום המלחמה בניצחוננו וגיוסם של הבלתי מתגייסים לצה"ל. ויש עוד. להחליף את המגבים של הדמעות, להפוך את המוות למובטל ולשמור על עצמנו ועתיד ילדינו בערנות. אגב, לא ניצחנו את איסלנד בכדורגל (4:1 לטובת האיסלנדים) וזה בהחלט לא עשה לנו טוב.
הספרייה הלאומית / אמרו לי שאני חיב לסייר בספרייה הלאומית לפני השיחה עם רוני קובן, ואכן ממה שהתרשמתי הספרייה הלאומית היא מקום עגול, שהספרים הרבים מקיפים אותו כמו ספירלה, במעין ירידה כזאת אל בטן האדמה, כמו אל הר געש ספרותי מדהים בעיצובו.
עברנו בין התצוגות המדהימות והמראה היה מעורר השראה. "תכף נגיע לספר של הרמב"ם", אמרה מדריכתנו המסורה, ואכן הגענו לאיפה שהספר היה אמור להיות, אלא שהספר המקורי ששוויו למעלה מ־20 מיליון היה שקוע אי שם בכספת באדמה ולא במקומו הטבעי. "זה בגלל המלחמה", הסבירה ואני הסקתי מזה שגם ספרים (ולא רק אנשים) סבלו מהמלחמה הזאת.
הבית / היה טוב. נהניתי מהשיחה עם רוני, אבל שוב שאלתי את עצמי, כמה הבן אדם יכול לשוחח על עצמו? ואיך לפעמים אתה לא מסוגל לחלוק עם איש דבר ולפעמים פשוט בא לך לדבר, לפרק.
"הרעיון לכתוב ספר שכולו עוסק בי מעורר בי מעין אלרגיה", כתב פדרו אלמודובר, מגדולי במאי ספרד, בספר חדש שלו בשם "החלום האחרון". מצד שני, פדרו (תרשה לי לפנות אליך באינטימיות), כל אדם הוא חידה. וכל אחד הוא גם הפתרון. אני למדתי מהאוטוביוגרפיות של טולסטוי, נבוקוב, אייל ברקוביץ' הקוסם ונחום סטלמך, ראש הזהב, יותר ממה שלמדתי בבית הספר.
ואגב, כמה ימים אחרי השיחה בספרייה הלאומית, בהופעה שלי במוצ"ש בהיכל התרבות, העליתי את רוני קובן שיקרא בפני הקהל שיר שלי שנקרא "הבית שלך".
"בתוך הבית שגרת בו פעם רעדו הכתלים בסופות, אחד התגלח כל בוקר ושר ותוך כדי פצע את עצמו", קרא רוני בפני הקהל ברטט לזכר אבי ואביו. ושנינו התרגשנו לזכר אבותינו.
נחיתת הטקסט / הימים חלפו. פורים הגיע. ילדים מילאו את אולמות הסרטים בסינמה סיטי ("וונקה" על איש השוקולד), אבל פורים לא המריא כתמיד כי השמחה הייתה מאיתנו והלאה. ואז בדיוק בעניין זה הגיע אליי הטקסט הבא שנכתב ונעזר בטור של אלחנן סמואל שפורסם ב"מקור ראשון" מיום 25 במרץ 2022. ואני לוקח לעצמי חירות להעביר את הסיפור בשיטת "פאס איט אובר" (תעביר הלאה) כי הוא תאווה לעיניים והכותרת שלו היא: מה קורה כשראש הממשלה כולא משורר ומלחין במטבח, ומבקש שלא ייצאו ממנו עד שיהיה בידיהם שיר אופטימי עבור עם ישראל.
קצת שמח / זה קרה בערב חג הפורים של שנת תשי"ד (1954), כשהגיע ראש הממשלה הטרי משה שרת אל מועדון מילוא בתל־אביב, מועדון התרבות הרשמי של מפא"י. למרות פורים, מצב הרוח בארץ היה קשה, כי יומיים לפני החג רצחה חוליית מחבלים 12 אנשים בפיגוע הגדול ביותר שהיה בארץ מאז מלחמת השחרור. ראש הממשלה החדש משה שרת הגיע למועדון וראה את המשורר יעקב אורלנד יושב עם חברו הטוב, המלחין מרדכי זעירא. ורעיון ניצת בראשו.
"חברים", הוא אמר (ואולי חביירים), "יש לי משימה לאומית עבורכם: כתבו שיר שמח לעם המדוכא בציון".
יוצרים לא אוהבים שמכריחים אותם לכתוב "שירים בהזמנה", אבל אורלנד וזעירא הבינו שהדבר לא ממש נתון לשיקול דעתם והלכו לכתוב במטבח שיר עברי וכשסיימו יצאו השניים עם מילים ודף תווים לשיר שנקרא בפשטות
"שיר שמח" שהולך ככה:
אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח
וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ –
הָבָה וְנִתְלַקַּח
מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.
הַי, הַי,
הָבָה וְנִתְמַלֵּא
שִׂמְחָה, שִׂמְחָה כִּמְלֹא הָעַיִן,
הַי, הַי,
שִׁירוּ עֲלֵה, עֲלֵה
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
הַי, הַי...
מכירים? רקדתם אותו פעם בתנועה או בצופים, בכרמיאל או מחולה?
ולסיום: השיר שכתבו אורלנד וזעירא (וששרו צמד העופרים), אמנם לא השכיח מהישראלים את האסון הנורא שקרה להם אבל עזר להם להתמודד עם הכאב ולהמשיך הלאה. והעובדה שראש הממשלה רצה לשמח את העם עם שיר היא יוצאת דופן, לא?
אגב, בסוף הכתבה התבקשו הקוראים לשתף בשיר של יעקב אורלנד שהם מכירים ואוהבים, נוכח העובדה שהחודש, ב־5 במרץ לפני 22 שנה, נפטר המשורר והמחזאי, חתן פרס ישראל לזמר עברי.
אז יש לי יש לי. ואני מדבר על השיר "אני נושא עימי" שכתב אורלנד ללחנו של דוד זהבי ("יצאנו אט") ושאני גאה ששרתי אותו ראשון, ושמילותיו מתחילות ב"אני נושא עימי את צער השתיקה, את נוף האלם ששרפנו אז מפחד", שיר שמתאים לכל מי שחש מצוער (מלא צער) באישי או בלאומי.
לחזור הביתה / השבוע בהיכל התרבות נפלה טעות ולא שרתי כמדי הופעה את “אנחנו לא צריכים” עם תמונת החטופים מאחור. הטעות הזאת העיקה עליי כל השבוע. שהרי ליבי נתון יומם ולילה לחטופים ולמשפחותיהם הזועקות לשובם. ותפילתם תפילתי. ככתוב בשיר של אבי קורן ושמוליק אימברמן, "ותן שיחזור (יחזרו) שוב לביתו".
ובעניין הדיבור העצמי, אז שפדרו הגאון לא יבלבל את המוח. מותר ואף רצוי שנדבר על עצמנו, על מלחמתנו, שמחתנו וצערנו, כדברי המשוררת רחל שכתבה: "רק על עצמי לספר ידעתי". כמובן בצניעות, אבל בהבנה שאלה החיים. כמו הספירלה הענקית בספרייה הלאומית, וכמו הספירלה של המציאות המטלטלת שבה אנחנו משחקים ב"נדמה לי" כשנדמה לנו שאנחנו מתקדמים בזמן, אבל (כמו בספירלה ענקית) אנחנו בעצם חוזרים שוב ושוב לאותה נקודת מוצא.
מסובך? אולי. אבל שווה מחשבה.
ודבר אחרון. הדרך מירושלים בחזרה הביתה הייתה הכי מהירה בעולם. כ־40 דקות. וכל הזמן חשבתי שהלוואי שבמהירות כזאת יחזרו החטופים כבר אל ביתם בשלום כדי לעשות טוב להם, למשפחותיהם ולכל עם ישר'ל.
למשל הכאב הקולקטיבי על שאינם עוד עימנו, או הכעס הקולקטיבי על אלו שאינם תחת האלונקה
1. בשבת שעברה אפרת חזרה הביתה מבית הכנסת עם עיניים אדומות. היא בכתה בקריאת זכור. היא תמיד הולכת לבית הכנסת בשבת זכור, אבל רק השנה התפרקה במהלך הקריאה, כשבעל הקורא קרא את הפסוקים על עמלק, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ".
בחודשים האחרונים אני רואה לא מעט פעמים שאפרת מתעמקת בסיפורי הזוועות, ואני מבקש ממנה לחדול. לא להעמיס על עצמה עוד מקרה נורא ועוד סיפור של חטופים ועוד היכרות עם מקרה נורא שקרה. אבל היא מרגישה מחויבות לדעת, חשה כי זה המעט שהיא יכולה לעשות כדי להזדהות עם הסבל הנורא של אחֵיה ואחיותיה שעברו פוגרום נורא, אחיה ואחיותיה שנפלו במערכה ונפלו בשבי.
הנה משהו שהשתנה בנו מאז 7 באוקטובר: מרוב זוועות שעליהן קראנו, זוועות שראינו בסרטונים, זוועות ששמענו מחברים שהיו במסיבה או בקרב, הפכנו לאנשים אחרים. משהו עמוק בתוכנו נחרך מעומס המקרים הבלתי נתפסים שקרו אותנו.
2. גם זה השתנה מאז 7 באוקטובר: הבנו שאפילו היום יהודי יכול להיות נתון להתקפה של פורעים בארצו, ובמשך עשר שעות ויותר להיות לבד, פשוט לבד, מול צמאי דם שמבצעים פוגרום בביתו, במשפחתו ובכל אשר לו. הבנו מה זה להיות לבד. חסר הגנה. ומצד שני, הבנו שבכל מקום כזה יהיו תושבים גיבורים שנפרדים ממשפחתם כדי לעצור בגופם פשיטה של מאות מחבלים, יוצאים לקרב בידיעה שקיים סיכוי גבוה שלא יחזרו. 7 באוקטובר הראה לנו כמה חלשה יכולה להיות המערכת שחשבנו שהיא החזקה מבין צבאות העולם, וכמה גיבורים הבודדים שיודעים להתעלות ברגע משבר. זהו יום עם סיפורי גבורה אדירים. באופן אישי שמעתי ממקור ראשון מאות כאלה. מטבע הדברים אנחנו עסוקים בסיפורי הזוועה הקשים ובמכות שחטפנו, אבל עוד יגיע זמנם של הגיבורים לקבל את עיטורי העוז, בחורים צעירים שחילצו בני ערובה במבצעים מאולתרים, רצו אל התופת ללא פחד כדי להציל את אחיהם ואחיותיהם אשר בצרה ובשביה. הישירו מבט אל הסכנה, וזו השפילה מבטה.
3. גם זה משהו שהשתנה בישראל מאז 7 באוקטובר: מצד אחד, הציבור הישראלי לא מעוניין יותר ולא יקבל יותר תבוסתנות. כל ההבטחות האלה שאם רק נפנה יהיה שקט נוסח אוסלו או ההתנתקות, וכל ההסברים שאם רק ניתן לאויבינו תקווה הם יפסיקו לרצות להשמידנו - זה לא עובד עלינו יותר. מאוד התחדדה ההבנה האינסטינקטיבית של האומה שלפיה ניצבים מולנו מפלצות ג'יהאדיסטיות שמבינות רק כוח. מהצד השני הבנו עוד דבר: שאין דרך להימלט מכך שהפוגרום המזעזע ביותר שידענו קרה בזמן של ימין מלא, ואין דרך שלא לראות את הקשר בין ביבי שהבטיח ביטחון לאובדן הביטחון של כולנו.
זו סתירה עמוקה, מעין תנועת מלקחיים שנוצרה ב־7 באוקטובר: מצד אחד הנטייה ימינה, ומהצד השני ההבנה שהימין הוא שכשל. מה תהיה הדרך ליישב את זה? אולי ההבנה שצריך ימין אחר. לא ימין נוסח אמסלם וגוטליב, לא ימין מפלג, לא ימין ביביסטי.
4. גם זה קרה לנו מאז 7 באוקטובר: אנחנו אוהבים וחושבים ללא הרף על אנשים שלא הכרנו קודם. הביבסים הקטנים, למשל, הפכו לשני ילדים שלא יוצאים מהמחשבות שלנו. הם שם, מרחפים לנו בתודעה כל הזמן, יחד עם יתר החטופים, שפניהם כבר מוכרות לנו ואת בני משפחתם אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים. מאז 7 באוקטובר יש איזו עננה שחורה מעלינו, גוש קבוע בגרון. יש שמות ופנים של נרצחים ונופלים שאנחנו סופגים לתוך העצב הכללי, מרגישים כמו חלק ממשפחת שכול ענקית. כל נשימה שאנחנו נושמים פנימה יש איזה כאב בסופה, כל רגע משמח מלווה בצריבה מרה. כל שקיעה יפה, כל ידיעה מנחמת על מפלס הכנרת מלווה בכוכבית, בתזכורת לכך שלא כולם פה, לא כולם בינינו. יש הבלחות של נורמליות ושגרה, אבל הן לא מחזיקות מעמד. הן באות והולכות והלב עייף ותשוש וגם מתגעגע.
5. עוד שינוי שחל בנו מאז 7 באוקטובר: נגמרה הסבלנות לאי־גיוס חרדים. אין לנו כוח לשמוע יותר על הידברות ותהליכים. אנחנו לא מתרשמים יותר ממחוות סימבוליות, מסיור בצ'ולנטיות של בני־ברק. חסרים לנו חיילים. הבנים שלנו מקבלים הודעה על הארכת השירות, ובפיצריות בבני־ברק צעירים חרדים יושבים בערב כאילו המלחמה היא משהו שלא נוגע אליהם. אנחנו לא מחפשים ריב ומדון, אבל המציאות הזו, שאיכשהו התרגלנו אליה, פשוט לא עובדת לנו יותר. אנחנו רצים משבעה לשבעה, עוברים בין פצועים בבתי החולים, ולא מוכנים להעלים עין ממי שהחליטו שהם שבט לוי, ובזמן שהילדים שלנו בחאן־יונס ישתו כוס תה בבית מדרש וישמרו עלינו משם. לא, אף אחד לא מתכנן להיכנס עם אזיקים לבתי המדרש. אבל גם אף אחד לא יהיה מוכן להמשיך לשלם מכיסו לאברכים שיושבים שם, בעת שאחיהם מוסרים את נפשם בחזית.
6. לא נחזור להיות מי שהיינו. וטוב שכך. אסור שנחזור למריבות ההן. אסור שנחזור ליוהרה ההיא ("חמאס מורתע"). אסור שנחזור להקצנה. אסור שנתרגל להקרבה המדהימה של לוחמי המילואים. אסור שניתן את המושכות למדינה שלנו בידי מי שבזמנם הגענו לאן שהגענו. אסור שנמשיך הלאה כאילו לא היו הדברים מעולם. שבת שלום.
וגבורה, וגעגוע, וחיים ומוות. ודווקא עכשיו, יותר מתמיד, כדאי שנקשיב לכל מי שמספר אותם
אֵם שבִּתה שרדה בדרך נס את מסיבת נובה ישבה על הבמה ובקול צלול סיפרה את סיפורה. את מה שהתרחש במהלך השעות הארוכות שבתה נעלמה לה מתחת לרדאר והתחבאה בתוך צינור מים בשולי הכביש. היא לוותה את דבריה במצגת. ובמצגת, סרטון מהרגע שנמצאה הילדה ונאספה על ידי המחלצים; פניהן היפות של חברותיה שנרצחו בליווי הקלטות קול, ועוד שאר הפתעות. לפתע פילחה צעקה את האוויר: "סליחה, אבל באתי ליהנות". אישה מבוגרת קמה מכיסאה, "יש לי מספיק זוועות בטלוויזיה".
עדותה של האם ניתנה כחלק מאירוע מסכם לרגל חודש האישה באחד הקיבוצים בצפון ושובצה בלו"ז, כך הבנתי, מבלי לעדכן את רוכשות הכרטיסים. "אני מצטערת, אבל אסור לנו לשכוח", ענתה לה האם מהבמה, "אסור לנו לשכוח את הזוועה שקרתה פה". "אבל אני כן באתי לשכוח", התעקשה האישה המבוגרת. עכשיו האם מהבמה התרוממה. "אם לא טוב לך, את מוזמנת לצאת", אמרה והחוותה בידה החוצה לקול תשואות הקהל. "אל תחנכי אותי", השיבה לה המבוגרת בקול סדוק והחלה לפלס את דרכה החוצה, "אני סבתא שכולה". וזהו. אי־אפשר היה לנשום יותר.
הגיע תורנו לעלות. "שתיהן צודקות", לחשה לי חברתי בעת שדידינו בקושי לעבר הבמה. עשר דקות אחר כך, כשהקהל צחק מאיזו שטות שאמרנו, ראיתי את האם חומקת החוצה בעקבות הסבתא. הרגשתי אשמה כפולה. שתיהן יצאו מהאולם. אחת כי ביקשה לשכוח, אחת כי ביקשה לזכור.
אני מחלטרת די הרבה לאחרונה. לא רק אני. כולם במגזר העסקי שלי מסתחררים כעת סביב מתנ"סים ובתי עם ברחבי הארץ, חודרים לאירועי תרבות, אירועי חברה, אירועי יום האישה, אירועי קריאת מגילה, חוגי העשרה, תוכניות בוקר.
המגזר העסקי שלי, רק ניישר קו, הם אנשים שפעם התפרנסו מעבודתם והיום מתפרנסים מדיבור על עבודתם. מסתבר שככל שהתרבות הולכת ומידלדלת והרוח האנושית שוקעת לתוך טיקטוק, כך מספר ההרצאות והסדנאות המוצעות לקהל הרחב, המונה ארבעה אנשים ביום טוב, הולך וגדל. זה כמובן לא עניין של דרישה העולה מהשטח כמו דרכו הנואשת של המגזר - עיתונאים, סופרים, משוררים, תסריטאים, אמנים; או בקיצור, אנשים שלא הקשיבו לאמא שלהם - לקושש לעצמם פרנסה ולהכשיר בדרך עוד דור של אנשים ללא אופק תעסוקתי, אבל כן עם תחביב.
כולנו מראיינים, מתראיינים, משתתפים בפאנלים, מלמדים ב"אקדמיות" לכתיבה, בלייב או בזום, עומדים או יושבים, על במה או סביב שולחן עגול, ובצוק העיתים גם על צוק עם עטים במסגרת מה שמכונה "ריטריט כתיבה בטבע". גם אני כמובן הייתי שמחה להנהיג עדר משלי כ"צאן לטבע" בנושא לא משנה מה - כתיבה, איור, ריקוד או הפרעות אכילה - ולקושש חופשה בריזורט יוקרתי באי יווני, אבל לשם עוד לא הגעתי. בינתיים אני מחלטרת מקומית.
החלטורה השנייה שלי לאותו שבוע התרחשה בדרום. הדוקטור שאיתה דיברתי בטלפון אמרה אנשים מהעוטף ו/או כאלה שחוו את 7 באוקטובר על בשרם; אמרה אנשים כותבים, מוכשרים, שנאספו בפינצטה. יופי, חשבתי. חלטורה מצוינת. בדיוק הסכום שהתכוונתי להעביר לילד שלי במסגרת עזרה לזולת שילדתי.
הגעתי ברכבת. מולי ישבו 11 פרצופים. עוד לא ידעתי בשלב הזה שלא אשכח אותם לעולם. על השולחן הונחו לבקשתי ערימת דפי A4, עפרונות וקצת צבעים. אחרי ההרצאה, נתתי להם תרגיל בכתיבת קומיקס. קומיקס זו כתיבה תסריטאית, דרך מסוימת לספר סיפור. יש את מה שרואים, יש את מה ששומעים. אמרתי: קחו דף, קפלו לארבע, ציירו שתי תמונות וכתבו שני קטעי טקסט, תחליטו על הסדר, קחו בחשבון שארבעת הקטעים צריכים ליצור סיפור. לא, אתם לא צריכים לדעת לרשום. ציירו ילדי חשבון, ציירו כמו ילדים בגן, אל תציירו בכלל אלא כתבו מה רואים, הנושא שלכם הוא געגוע, ניפגש עוד 40 דקות. בזמן שהם עבדו, יצאתי לשחק קצת עם הנייד בחוץ. בדקתי איזו רכבת אספיק לקחת לחזור. "מי רוצה להתחיל", שאלתי משהתכנסנו שוב. "את צריכה להצביע", אמר בחור צעיר עם כיפה, "לא תמצאי אף אחד שיתנדב להתחיל". הצבעתי עליו.
וזהו, הלך עליי. גמרו לי את הצורה. כל הדרך חזרה הביתה בהיתי בחלון. בתחנה של מזכרת בתיה עלה פרפר ענק לקרון. הכל הרגיש לי כל כך סוריאליסטי, מחוץ למציאות, לא הגיוני. למה שלא יעלה גם פרפר? בכלל לא זכרתי שפורים. רציתי שהנסיעה תימשך ותימשך. לא רציתי לרדת. רציתי לשבת ככה בלי לזוז עוד שעות ארוכות.
עבר שבוע. את הכותרות שמאחורי הסיפורים ששמעתי שם מצאתי בקלות. קראתי כל מה שהצלחתי למצוא ברשת. לא רק כי רציתי לדעת עוד ולהישמע לציווי שאותו ביטאה האם מהחלטורה הראשונה: "לזכור ולא לשכוח", אלא כי לפתע תפסתי את כמות הסיפורים הבלתי נתפסת שהתווספו אל ספריית הזיכרון שלנו, סיפורים שחייבים לספר, אלה שעשו את כל ההבדל בין איך שנכנסתי למפגש עימם - לבין איך שיצאתי.
אני נזכרת בסיפור של האם שתיארה את שביל הבשורה שמול חלון ביתה - השביל שעליו צעדו המבשרים - פעם כדי לבשר שהבן וחברתו נחטפו, ופעם כדי לבשר שנמצאו שרידיו; ואני נזכרת בסיפור שכתב האב על כאב הפנטום בירך, שם היה מונח אך לפני רגע ראשו החי של הבן המת; ואני נזכרת בחלום היפהפה שחלמה הבת על אביה שהציל את חיי המשפחה בכפר עזה, כשחיכה למחבלים ישוב על כורסה והשים עצמו כאדם היחיד בבית; ואני נזכרת בתיאור ארבעת רגלי השולחן, כמספר בני המשפחה, שציירה האם השכולה, ומה קרה לשולחן ולבית מאז שאחת מהן נעקרה; ואני נזכרת בסיפור המצחיק כל כך שכתב האב על תנורי החימום שהביא משרד הביטחון אל אוהל האבלים, ועל הזכות שתבעו ילדי המשפחה “להשאיל" אותם להאנגר של החבר'ה במשק, כי קר שם וכי יש להם אישור ממחולל השבעה עצמו, שטען שממסיבה גרועה מותר ורצוי לגנוב כעונש (ומהי השבעה אם לא אחת כזו?) והיו עוד. 11 סיפורים נפלאים שמעתי.
ומאז אני מסתכלת באור אחר לגמרי על מעשה הכתיבה. היא יפתה בעיניי מאוד, הכתיבה. איזה מזל שיש לנו אותה, בחיי. היא צריכה להדליק משואה השנה. כי לספר סיפור, להתעקש עליו, זה בעצם דבר עצום, משהו להודות עליו ולא רק דרך גרועה במיוחד להתפרנס. והסיפורים שנכתבים כעת, הסיפורים ששמעתי, הם כוח חַיּוּת בלתי נתפס. כוח־על, דגי סלמון במעלה נהר שוצף, דרך יפה ונועזת להיאחז בחיים עבור מי שיכול ויודע להשתמש בה. חבורה של אמנים גיבורים פגשתי.
