"חיברתי שירי זמר מילדותי. כבר בשלב מוקדם קראתי לעצמי 'מחברת שירים' כי את רוב השירים חיברתי במחשבה. הגילוי של הצורך והיכולת שלי לכתוב שירים היה מכונן והעניק לי עוגן וזהות בגיל מאוד צעיר. זכרתי הכול בעל פה. בגיל 11-10 לא ממש הכרתי מלחינים אז הייתי מחברת מילים למנגינות אהובות. הייתי מאזינה נלהבת של הרדיו, הכרתי המון שירים ישראליים. אני די מתביישת להודות, אבל לא הייתה לי אמביציה ולא תיכננתי עתיד ככותבת מקצועית. 'מה אברך', הוא שיר הזמר הרשמי הראשון שלי שהוקלט והתפרסם. זו בלדת אבל וקינה, שכתבתי לזכרו של אלדד קרוק שהיה חבר ילדות ובן כיתה שלי בקיבוץ שפיים הוא נפל בירושלים במלחמת ששת הימים. השיר הודפס בחוברת זיכרון מקומית שכתבנו, חברים של אלדד. יכול להיות ששם הייתה מסתיימת דרכו של 'מה אברך' ומעטים מאוד היו מכירים את השיר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל אז נכנס לתמונה יאיר רוזנבלום.
"בדיוק. יאיר רוזנבלום היה מלחין מאוד עסוק ופורה והגיע לבית המלון בשפיים כדי להשתקם בעקבות תאונה שעבר. יום אחד, כשהוא יושב בלובי, מתגלגלת לידיו באורח מקרי לחלוטין אותה חוברת שנכתבה לזכרו של אלדד. יאיר סיפר שנחו עיניו על המילים של 'מה אברך' והוא נלכד פתאום. עד היום הרגע הזה נורא מסקרן אותי. שפיים היה אז מקום די נידח. אני מתארת לעצמי את יאיר יושב ומעלעל בחוברת ופתאום העיניים שלו רואות את השיר ומשהו כנראה מתרחש בו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
איך השיר התגלגל משם?
"יאיר לקח את השיר ללא ידיעתי והלחין אותו עבור להקת חיל הים, ואני שמעתי את 'מה אברך' לראשונה כשיאיר ורבקה והחלילן של הלהקה, שמנגן את קטעי המעבר בשיר, הגיעו לשפיים כדי להשמיע אותו באוזניי לפני ההופעות הפומביות. זה היה קיץ, אוגוסט, החופש גדול. בכל הקיבוץ היה פסנתר אחד בערך, מאובק ולא מכוון, וחלק מהקלידים לא הפיקו צליל. בתנאים האלה האזנתי לראשונה ל'מה אברך'. יאיר יושב ליד הפסנתר, העיניים שלי נעוצות בו, רבקה זהר מולי, שרה בהתרגשות ובעיניים דומעות. זה היה רגע ומזוקק ובלתי נשכח. לטעמי זה שיר דוקומנטרי. שורת הסיום שלו היא אמירת מחאה על חייו שנקטעו לפתע. 'אלוהים, אלוהים, אלוהים, לו אך בירכת לו חיים'.
השיר שינה את חייך.
"אין ספק שזה היה רגע מכריע שהשפיע על מהלך חיי ועל הכתיבה שלי בהמשך. אני מקפידה לכלול את 'מה אברך' בכל הופעה ותוכנית שאני עורכת ומשתתפת בה ויש לי מחויבות ברורה ומתמדת להזכיר את אלדד וחבריו".
"זו בלדת אהבה ופרידה. ביצוע יוצא מהכלל של חוה ובעקבותיו אחרים. השיר נכתב במקור כשיר הנושא לסרט הטלוויזיה 'דודי ורעי' שהיה עיבוד דרמטי לספר פרוזה של נעמי פרנקל באותו שם. נעמי הסופרת מאוד אהבה את 'כמו צמח בר' ולספר הבא שלה נתנה את השם 'צמח בר'. הלחן של נחצ'ה הוא עד היום בעיניי אחד היפים והמרטיטים שאני מכירה. ואני יודעת שלא היה קל לנחצ'ה ולחוה לשכנע את המפיקים של הסרט לתת לי לנסות לכתוב את שיר הנושא".
כי?
"הם לא הכירו את השם שלי ורצו מישהו יותר בטוח. חוה ונחצ'ה עצמם פנו אליי בעקבות 'מה אברך', כי זה מה שהם הכירו ממני. קיבלתי את ההקלטה הביתית של הלחן, כשברקע בכה ילד וכלב נבח. כשאני חושבת על הרגע הזה אני זוכרת את ההתנגנות של הלחן, היופי הצובט שלו, הבכי והנביחה שהשתלבו היטב. 'כמו צמח בר' הוא שירה של הדס, גיבורת הסיפור, ואני הבנתי במשך הזמן שדרך הניסיון לתאר משהו מאוד תמציתי על דמותה ואישיותה של הדס, כתבתי משהו די קולע על עצמי ועל התנועה שכל כך מוכרת גם לי, בין זרות לבין שייכות".
אפשר להבין אותו גם כשיר לקראת מהלך אובדני.
"זהו שיר פרידה ממקום ומנפש אהובה, והאלמנט האובדני שהצטרף אליו בעיקר בשנים האחרונות הוא פרשנות מאוחרת של מאזינים ומאזינות. אני לא חשבתי שיש אלמנט אובדני בשיר עצמו, אבל מכבדת את זה".
לימים, אהבת את החידוש של סי היימן?
"מאוד-מאוד. היא עשתה לזה ביצוע חדשני עם פרייזינג אחר וצעיר ובועט".
"אחד השירים הראשונים שכתבתי לחוה. במקרה הזה לא הייתה לי כמעט התלבטות מה יהיה התוכן של השיר. המילים נכתבו כמעט מאליהן וזה היה הנושא הכי דחוף מבחינתי באותו זמן, איך מתמודדים עם כאב, צער של אדם במצב של משבר קיומי צורב. לא מדובר בכלל בהתבטלות עצמית אלא בניסיון הכלה, אולי מהוסס, מאופק, משתדל מאוד לא להפריע. חושבת שמדובר בהליכה בשדה מוקשים של הסבל של מי שנמצא מולך ולאדם כזה השיר הזה נכתב. יש בו גם רמז לתסכול ולחוסר האונים שלי כמחברת וכבן אדם שמרגיש חסר אונים. כי מה עושים? יש אמפתיה, יש רצון טוב, והסבל של הצד השני לא נמוג ולא מתפוגג".
על מי כתבת את השיר?
"כתבתי לאיש מסוים שיודע את זה. הוא ידע גם בזמן אמת".
"מה שמיוחד בשיר תשרי שהוא נכתב ממש-ממש בזמן אמת, בחודש זה, ואני זוכרת בדיוק את הרגע שבו התחבר. סתיו ישראלי בחלון, סופשבוע, ריח של שיער חפוף והאצבעות דביקות ונוטפות בושם של מנדרינה. זה היה רגע נינוח ונעים כמו הסתיו שלנו. ובשיר הזה נפרדתי מהנטייה שלי, שהייתה אז, ללכת בעקבות שירי הסתיו האירופיים שהם מאוד עגומים ועצובים וקודרים. אבל יש סתיו ישראלי, והוא נוכח, ויש לי ויכוח נוקב עם מכחישי הסתיו בישראל שמחמיצים את היופי ואת הדקויות של העונה. אני אוהבת את הסתיו הישראלי ויש לי ברפרטואר הרבה מאוד שירי סתיו, כי יש משהו בעונה הזו שמדובבת אותי".
כולל שורה על מורות שמשתעלות.
"זה מחובר לתקופה שבה הייתי מורה. אמר לי פעם אחד מהמאזינים ש'שיר תשרי' הוא השיר הכי עצוב שיש. שאלתי למה, הרי זה שיר נעים. והוא ענה, את כתבת 'עוד חמסין נשבר אתמול, תם החופש הגדול'. לא אמרת נגמר, אמרת נשבר. ואני כל כך רציתי שהחופש לא ייגמר. זה מלמד שאתה אף פעם לא יודע מה מזכיר למישהו משהו כי בעיניי זה לא שיר עגום.
"המלחין דני עמיהוד גר הרבה שנים בלוס-אנג'לס ואבא שלו נהג להתקשר אליי מדי פעם במהלך השנים ולספר לי שכל כך קשה לו להבין ולקבל איך דני, ששותף בשיר כל כך מקומי, יכול לעזוב את הארץ. עם דני נפגשתי אחרי הרבה מאוד שנים. לא הכרתי אותו כשכתבתי את השיר. סיפרתי לו מה שאביו אמר והוא מאוד הופתע מזה שאבא שלו התייחס ל'שיר תשרי' כאל תעודת זהות ישראלית".
"השיר נכתב בנסיבות אישיות לגמרי וכמו שקורה הרבה פעמים הוא התקבל כתיעוד של אירוע ציבורי ומשודר הרבה באירועים ממלכתיים, לפעמים אני חוששת ששירים ששרים ומנגנים בטקסים ומאוד שגורים ככאלה, אחרי זמן מפסיקים להקשיב להם. אני רוצה לבקש מהמאזינים: תקשיבו מפעם לפעם למילים, כאילו אתם שומעים שיר כמו נחמה בפעם הראשונה. השורה שאני הכי אוהבת ונורא שמחה שכתבתי אותה בשיר: ופני הנוף ראי לחרדותיו".
על מה נכתב?
"המבט שלי מופנה תמיד למצבים של קושי".
"מה שמאוד מיוחד בשיר הזה, ורק אנחנו אלה שחיברנו יודעים, זה שהגרסה שאתם מכירים שונה ממה שכתבנו בהתחלה. זה קרה גם במילים וגם בלחן. הגרסה הראשונית הייתה קצת יותר צבעונית ואני חשבתי שזה הרגע שבו אני צריכה ללמוד לוותר על השפע".
אנחנו נשארים שנה אחרי שנה. נשמע כמו זוג שמתקשה לעזוב למרות ניסיונות לעשות את זה.
"כן יש ריקוד כזה פה. אני מתבוננת כהרגלי על סדק ויש ריקוד בין הדחף לעזוב לבין ההחלטה להישאר".
אוטוביוגרפי?
"בוודאי. רוב השירים שלי עוסקים בצורה מפורשת במלחמת קיום ובקונפליקטים, בהתמודדות... 'שיר של יום חולין' התרחש בלי מאמץ והוא יותר נימוח. ומה שאני מאוד אוהבת כאן זו העובדה שמנגנים אותו גם ביום הזיכרון וגם בחתונות. לא מזמן אמר לי השומר בשער של הפארק: מה, את כתבת את 'שיר של יום חולין'? אני התחתנתי איתו".
לפי הבדיקה שלנו, זה אחד השירים העבריים הכי מושמעים אי פעם ברדיו ובעשורים האחרונים ראשון.
"זה היה משהו שלא הייתי מאמינה. הביצועים הנוספים היטיבו עם השיר. טבעה של העברית שהיא מאוד ממיינת בשיריה בין גבריות ונשיות, אבל שמתי לב שלזמרים צעירים יותר אין בעיה לשיר בשפה של אישה, כמו שעשה מאור כהן, שנתן אופי יותר גברי לשיר שנחשב לנשי, וזה הישג בפני עצמו. אהבתי גם את הטוויסט שנתנו לשיר ירדנה ארזי ואבי פרץ".
"אני מתייחסת לשיר הזה כמו אגל טל שנחת על כף ידי כי ככה הוא נשמע. במקור זה היה שיר בצרפתית שיאיר שר פעם בצמד שנקרא סילבן ויאיר. אני שמעתי את השיר בגרסה הזאת ובהתחלה די נסחפתי אחר האפשרות המצורפתת הזו וכתבתי טקסט אחר. היה סיפור על אבשלום, אני זוכרת, והוא קצת היה מנוכר למנגינה ומיודד עם הצרפתיות. ואז כתבתי את 'חלומות' והטקסט כבר מאוד התיידד עם המנגינה. כן נוצר קסם של ממש בין הקול הזך של רוחמה למילים וללחן. אהבתי מאוד גם את הביצוע של איל גולן. הוא שומר על נאמנות למקרו ולפרייזינג, ויש משהו קצת אחרת. להפתעתי היום הוא שיר של חנוכה בכלל".
אולי בגלל השלהבות שנרעדות?
"בדיוק! סיפרו לי ילדי הגן, שלמדו את השיר בחג".
"אני נוראה אוהבת את המילה אסמרלדה, יש בה משהו מאוד אקזוטי. כתבתי את השיר במיוחד לגלי עטרי ובהשראה של ההופעה המעודנת והקול המיוחד שלה. השיר מתייחס לסצנה מתוך ספרו של ויקטרו הוגו, 'הגיבן מנוטרדאם'. הסצנה מתארת המון רב שמיוצגים בו כל המעמדות, גם אנשים פשוטים וגבירות אצילות, וכולם כאחד שותפים להתעללות באדם נכה וחסר ישע כי זה הבידור, ההתעללות הפומבית. ומתוך ההמון הזה הנערה אסמרלדה מפציעה ממש. היא רקדנית רחוב שאין לה מעמד, ענייה מבחינה חברתית אבל יפת מראה ויפת נפש והיא נותנת מים לאיש האומלל, שזה מעשה ספונטני וטבעי לכאורה אבל בעצם חסד עילאי. ככל שאני חושבת על הרגע הזה, זו לא רק ספרות או סיפור, זה כל כך אקטואלי. זו הנערה היחידה שעושה את מה שמתבקש והאקטואליות הזו בוערת בי. בגלל זה כתבתי את 'אסמרלדה'".
"לא הייתי אף פעם בנפאל. זו פנטזיה וחזון על עולם אחר, יותר טוב, שרציתי לתאר באמצעים פחות שגרתיים. אבל נפאל הרחוקה היא בעצם פה. מחכים לנס, מוכר? כתבתי את השיר לפני ששמעתי את המנגינה של אריאל. הראיתי את השיר לכמה זמרים שעבדתי איתם והרגשתי שמשהו חסר לי, שהשיר לא ממריא. ואז קיבלתי קלטת מגלי והקשבתי בטעות ללחן של אריאל זילבר כשהייתי אמורה להקשיב לרצועה אחרת. אבל ברגע ששמעתי את הלחן של מה שהפך ל'נפאל', שמעתי גם את משק כנפיה של ציפור האבן, שתעוף־תעוף־תעוף, ומיד כתבתי מחדש בריתמוס אחר ובחריזה אחרת. אחרי שהשיר יצא התחלתי לקבל גלויות ומכתבים ממטיילים ישראלים שכולם אמרו משהו די דומה: שיש בעולם פסל כזה שעליו כתבת את השיר. כאילו לא די בכך, לפני כמה חודשים, בעיצומה של הקורונה, קיבלנו אריאל, גלי ואני הזמנה משגרירות נפאל לקבלת פנים חגיגית. שם פגשתי את אריאל זילבר לראשונה פנים אל פנים".
אז את גם יקירת נפאל.
"בנוכחות נציגי משרד החוץ והתרבות ניתנו לנו תעודות הוקרה על תרומתנו יוצאת הדופן להידוק הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל ונפאל. השגרירה של נפאל, מתברר, הייתה בנעוריה זמרת והיא שרה את 'נפאל' בעברית. היו גם קטעי וידיאו של ילדים נפאלים ששרים בעברית. די הזוי".
"שיר שבוצע לראשונה באחד מימי העצמאות, כשהיה נהוג להפיק שיר לשירותרום. בדרך כלל היו אלה שירים מאוד נמרצים ואנרגטיים ושל מצב רוח טוב. אני בחרתי לכתוב משהו שונה ומאוד אזרחי למרות שירדנה שרה עם להקה צבאית. זה שיר מאוד מקומי ומפויס שמתחיל בתיאור מפורט של שעת בין ערביים והופך לתפילה תוך כדי השיר. שלחתי לירדנה את הטקסט והיא התקשרה אליי מבועתת".
למה?
"ירדנה שאלה: איך אפשר להתחיל שיר במילה 'מחורצים'. אמרתי לה אני אבדוק. היא הייתה בטוחה שאני שוקעת בכתבים עתיקים, אבל אני הלכתי להסתכל בחורשה בשפיים, בעצי זית. חזרתי לירדנה ואמרתי אין מילה יותר נכונה והולמת לתיאור החיבור בין העצים והחברים הוותיקים שהזמן נתן בהם את אותותיו, אבל נתן בהדרת כבוד ועכשיו הם חלק מהטבע, ואני לא רוצה לחבל בזה. מעניין שחבורות הזמר מבצעות את 'דרישת שלום' ואיך הן קוראת לשיר? 'מחורצים'. לימים היה ביצוע של ירדנה עם מקהלת הצבא האדום. אני מסתכלת, עומדים במקהלה גברים לבושים במדים לבנים עם כותפות זהב ושרים 'בואי רוח ים' בעברית. חשבתי לי שלשירים באמת יש מעוף אבל איך יכולתי לחשוב שהטנורים של מקהלת הצבא האדום ישירו 'בואי רוח ים'?"
"לשיר עצמו יש ביוגרפיה. הטקסט נכתב לביצוע של זמרת אחת, וריקי גל הייתה זו שנלחמה על הזכות לשיר אותו. בשעתו מישהו פשוט השאיר את הדף עם המילים באחד האולפנים וכל מי שראה את הטקסט הלחין אותו ושלח לי. יש לי בבית אוסף של לחנים לשיר הזה, אבל הפרשנות של יהודה פוליקר וחוכמת המשפט המוזיקלי שלו מתעלות מעל כולם".
על מי כתבת?
"זה היה רגע שיצאתי בו לנשום, לצפות באופק האהוב עליי, וישבתי לי רגע. היה איזה אתר בנייה בשפיים, וראיתי כיסא שיכולתי לשבת עליו, כי אני קלת משקל. הכיסא היה ליד ערימת חול, שהיה יבש מאוד ונקי מאוד. אני לא אוהבת כל כך לשחק בבוץ ובדברים מלוכלכים, ובחול הזה הרגשתי שהיה סוג של טוהר והנחתי לאצבעות לשקוע בתוכו. מצאתי את עצמי משרטטת בתוך החול אותיות, ואיזה משפט פיוטי שמאוחר יותר התנסח לשורה 'כאילו מעפר פורחת שושנה'. כאילו האצבעות שלי זכרו את המשפט הזה. כתבתי אחר כך את 'היי שקטה' ופתאום נזכרתי שיש קשר בין הרגע הזה לבין השיר הגמור. אגב, מסקרן אותי איך ייישמע 'היי שקטה' בשפות אחרות, אפילו ביידיש".
"כתבתי את הבלדה הזאת וחשבתי שיהיה קשה לתת אותה למבצעים שיירתעו קצת מהיסוד האפל שבאמת יש בה. חושבת שזה השיר שנימנם במגירה שלי הכי הרבה שנים עד שהראיתי אותו לנחום היימן שהלחין אותו ממש בבת אחת".
למה אפל?
"אם אהובייך יפקירוך, אם תחניק אותך בגידה, אם לשלום כבר איש אותם לא יברך? תשמע, זה קשה. חשבתי לעצמי שהשיר פשוט אבל עם השנים צצה שאלה מי הם אנשי הגשם, והיא חוזרת על עצמה עד היום. אנשים פוגשים אותי ושואלים בנימה של נואשות: תגידי, מי הם אנשי הגשם? אמרתי פעם בבדיחות הדעת שאני מסכימה לענות על השאלה כשייפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואני מוכנה בפניך להתחייב על זה גם היום. מה שאני מרשה לעצמי כן לומר זה שאני לא התכוונתי לאנשי המוסד וגם לא לאנשי השב"כ".
"כמה אני אוהבת ח'.כולם קוראים לה מרגול ואני קוראת לה מרגלית כי זה שם נורא יפה ואני לא מוותרת עליו. מרגלית יודעת שאת הצירוף של 'חומות חימר' הרגשתי ממש בגוף. צירוף המילים הזה היפנט אותי ושמרתי אותו בבנק של המחשבות הרבה מאוד זמן, תוך שאני כותבת לעצמי כל מיני גרסאות של השיר. בכל גרסה העימות שבמרכז השיר, בין הדמות האינדיבידואלית לבין החברה השבטית, הלך והתעצם. שני היסודות האלה הם איתני טבע שמתמודדים לנצח".
כשמרגול זעקה "טליה דחויה" בשיר, זה חובר ישירות לאפליה של המזרחים, של המוזיקה המזרחית.
"אבל אני כתבתי את זה ואני לא מזרחית. כשיש עדר, תהיה גם טליה דחויה. אני עצמי נושאת חוויות לא קלות ולא פשוטות. גדלתי בקיבוץ וגם בו היו חומות חימר, אבל אני לא חושבת שחוויתי חוויה כזו של דחייה".
צנעני לעומת זאת סיפרה כאן שמאוד הזדהתה עם המילים בעצמה.
"בסדר, נכון, נהדר. לכן השיר הוא מקלעת של הביוגרפיות שלי ושל מרגלית וכל אחת עם ניסיון החיים שלה. כשהגיעה אליי מרגלית, הרגשתי שהגיע השלב של חומות החימר. יום אחד היא שלחה לי לחן וזהו, שמעתי ישר, חומות חימר. היא כמובן לא הכירה את הטקסט לפני שכתבה את הלחן ובכל זאת קלעה במדויק. ויצא שבסוף היא שרה את הסיפור שלה".
"אז בנפאל לא הייתי אבל בסיני כן, אם כי כבר שנים לא. זו יבשת אחרת והוויה מקסימה עבורי. אני יודעת שחוויתי שם סוג של חוויה מיסטית, לפני הרבה שנים. חלק ממנה בכלל לא ניתן לתיאור. היה שם משהו מכושף והיקסמות שיצרה גשר בין התובנות והרגש. כל זה ללא סיוע של חומרים מסייעים".
שלחתם את השיר לתחרות הכי יוקרתית אז, פסטיבל הזמר והפזמון.
"מוני אמריליו פנה אליי אחרי שכתבתי איתו כמה שירים קודם לכן כדי שנכתוב יחד לפסטיבל. משום מה התמהמהתי. הגיע הערב האחרון ועדיין לא הגשנו שיר. ואז קראה לי ממרחקים סיני, שצרובה בי וישבתי בלילה וכתבתי את השיר. נסעתי בלילה אחרי חצות לבית של מוני ברמת-השרון, לא היה אינטרנט אז, חושך וכולם ישנים, יישוב רפאים. שמתי את הדף והטקסט על המדרגות מתחת לכמה אבנים, כדי שלא יעוף ברוח, ואז חשבתי שכל חתול תועה יכול לשבש את המבצע. אבל הנה מוני קם ומצא את השיר והלחין והספיק להגיש לוועדה למחרת. שלמה ארצי ביצע".
מה הייתה תחושתך כשהחזרנו את סיני למצרים?
"לא הרגשתי שלוקחים ממני משהו, כי זה דבר שהוא כבר נכס שלי, הזיכרון הזה. אני אשמח על כל צעד לקראת שלום".
הקולגות שלך, יוצרים, התבטאו על חשש לעתיד הדמוקרטיה עוד לפני הבחירות האחרונות.
"אני רוצה לחיות במקום שיש בו חופש תנועה ומחשבה והבעה, ותמיד צריך לחשוש. אלה דברים שאנשים נלחמים עליהם וזה לא תמיד מובן מאליו שהם נשארים".
התוצאות האחרונות מגבירות את חששך?
"יכול להיות. אני לא יודעת מה יהיה ואין לי דרכון אחר. אני לא פוליטיקאית, אבל אני חושבת שחופש ההבעה והביטוי חשוב מאין כמוהו. אני מוכרחה לומר שאני לא אדם מאוד נוסטלגי ומתגעגע למה שהיה, אבל לפחות בתעשיית הזמר, כאנשים שמחברים טקסטים, היה לנו בשעתו מרחב פעולה יותר גדול מאשר היום וגם פתיחות כלפי השירים".
למה לדעתך?
"אולי זה גם עניין מסחרי ולא פוליטי, אבל כן היו יותר שירי מחאה והיום כמעט אין להם מקום. כתבתי פעם שיר בשם 'הצבייה' ללחן של יוני רכטר. כל השיר הוא דיון באלימות, מי אשם במעשה האלים. ויש בית שאומר שאולי זו בכלל אשמתה של הצבייה. זה לא שיר פוליטי אלא משל פילוסופי עקרוני אבל אני לא בטוחה שהייתי מוצאת היום אמן שהיה רוצה לבצע אותו".
"'עוד יהיה לי' היה בהתחלה פטפוט, מעין מלמול מוזיקלי, קצב וג'יבריש, מהות גוספלית מובהקת. היה משהו מהנה וסוחף בניסיון לחבר מילים כדי שתהיה פה משמעות, אבל שבכל זאת הטקסט לא יפריע לתענוג הטהור של כיף מוזיקלי. ההתלבטות הכי גדולה שלי הייתה למצוא מילה שתתאר את הגדולה של הרגע, יום אחד אולי אפרוש כנפיים, וזה יהיה מה? לא כתבתי שזה יהיה כביר, מופלא או נהדר, החלטתי ללכת על להקטין, על הצנוע, שזה יהיה כל כך נחמד כי אחרי הכול החוויה הזו של לפרוש כנפיים, התחושה הזו - כמובן לא עניין פיזי אלא נפשי לחלוטין - היא לגמרי מטפורה. היא כל כך כבירה, עד שהיא לא ניתנת לתיאור במילה עצמה".
ועם ובלי קשר, ברכות על עיטור הנשיא למפעל חיים.
"לי לוקח זמן לקלוט כיבודים, והטקס יהיה בחודש הבא. זו גם הזדמנות לקבל הדים ממאזינים ומהקהל, ואני מקבלת תגובות מאוד יפות. אז באמת תודה לנשיא ולחברי הוועדה, שאתם מאפשרים את זה לי ולחבריי המחברים. באופן טבעי אנחנו מחברים שירים בין הכתלים, והנה אתם גורמים לנו להאמין שיש מי שמאזין לשירים ואוהב אותם".
לעניות דעתי, מהסיבות שהעלינו פה, מגיע לך פרס ישראל.
"זכויות אדם זו חובה. פרסים זו זכות".
פורסם לראשונה: 07:53, 25.11.22
