מודה וחוזר ירוחם. אחרי עונה רביעית מרגיזה ומיותרת של הפורמט המצוין, נדמה שהעונה החמישית של "בואו לאכול אותי", שעלתה אתמול (א') בכאן, מחזירה אותה לאט לאט למסלול הנכון. והגיע הזמן להודות באמת: מדובר בפורמט בריטי, וכל ניסיון לאזרח אותו לפי חוקי הריאליטי המתישים של הישראליות מעקר אותו מהמהות האמיתית שלו - מצע גידול מושלם לציניות, סרקזם, תחכום וביקורתיות סמויה.
מתוך "בואו לאכול איתי" – עונה 5
(באדיבות כאן)
חוקי הפורמט פשוטים: חמישה בשלנים אנונימיים (מציאה של ממש בעולם שעבר רשמית למחזור מתמודדים מפורמט אחד לשני), נפגשים כל ערב בבית של מתמודד אחר. בעל הבית מבשל להם ארוחה ובסופה הם מעניקים לו ציונים. הפרס: טיסה לחו"ל למדינה בצבע כלשהו. הליהוק, שבעונות הראשונות התאפיין באיזוטריות עדינה ואנושית וחתר לדיאלוגים מצחיקים ומרעננים, הפך בעונתו הרביעית (עונת הזוגות) למופע פלצות קרקסי. אין לי מושג מה חשבו לעצמם המלהקים - כלומר יש לי מושג, ומדובר במושג עגום למדי: בואו ניקח את הקצוות הכי רעשניים, אלה שלא מסוגלים להשלים זה עם זה, שבמקום הומור ייצרו קקפוניה של זעם ונהפוך את זה למופע פרובוקטיבי במקום מצחיק. כמובן שהשילוב של התפיסה הפטרונית הזאת יחד עם הקריינות של שי אביבי, שאמורה להיות מעודנת יחסית, הביא את הפורמט לסף קבורה.
תודה לאל, מישהו שם התפכח או לפחות נמצא על המסלול הנכון לתשובה. הסיבוב הראשון אומנם הגיש לנו את מנת הבני ציפר, פרובוקטור מוצהר (וגיי בארון, אם לסמוך על דבריו בפרקים הבאים שנשלחו לביקורת מבעוד מועד), אבל הוא הסלב היחיד בעונה הזאת וגם הוא, בעוונותיו, עונה על הגדרת הליהוק המוצלחת לפי דרישות הפורמט. הסיטואציה הזאת אפשרה גם את הגילוי המרתק הבא: ציפר עבר בצעירותו טיפול המרה עצמוני. כלומר הוא בחר מיוזמתו להתכחש למשיכתו לגברים ולהפוך לסטרייט, ומאז הוא משלים את החסך בתביעה אינסופית לתשומת לב. ציפר וגם שאר המתמודדים הם רהוטים, רובם מודעים לעצמם וכמעט כולם מחזיקים במתת הסרקזם הקטן והיכולת לזהות את הקומיות בכל מעמד, במקום את הקיטוב.
נכון, מדי פעם מתפלק להם (להפגיש בת למשפחת פיליפינים שאביה גורש מהארץ עם פעילה נגד מסתננים מדרום תל אביב, או גיי מוחצן עם אישה חרדית ש"לא מסתדר לה העניין הזה של גבר עם גבר". סירי, מהי פרובוקציה זולה?), אבל דמויות כמו הדס וגיא, התל אביביים מהסבב השני (שגרים ב"סאחיסטאן"), או גילי הקיבוצניקית והרב-יולי הראשי של כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת (מומלץ לכולם להתפקד עוד היום) מחזירים את התוכנית למסלול הנכון שבואו נודה באמת, מכוון לסוג מסוים של צופים - כלומר הסוג שנהנה ממפגנים שנונים של קטנוניות אנושית. התרכובת הזאת גם מחמיאה כמובן לתסריט המצוין של דקלה קידר, שגר בשלום עם סוג הקומדיה הזה ומחמיא לה בחזרה.
האוכל, כמו תמיד, הוא לא הסיפור המרכזי ב"בואו לאכול איתי", וגם העובדה שמדובר בעונה הכשרה של הפורמט לא משנה דבר, אבל אולי, ברוח הרפורמה בתחום השגחת הכשרות שמתרחשת בעוד שאנחנו מדברים, העונה הזאת תביא בשורה של שחרור מסטריאוטיפים וחיכוכי-קלישאות מטרידים והחלפתם בעידון ובשמחה הקטנה של מנות ביתיות וחיטוט בארונות של אנשים אחרים.
